גמ׳ מִכְּדִי קָתָנֵי כּוּלְּהוּ, ‘כָּל צוֹרְכֵי מִילָה׳ לְאַתּוֹיֵי מַאי?

ושואלים על המשנה מכדי קתני כולהו [הלא שנה את כולם] שאת כל הדברים הנצרכים למילה פירט במשנה, ואם כן מה שהוסיף אחר כך "ועושים בשבת כל צורכי מילה " לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] בא?

לְאַתּוֹיֵי הָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: הַמָּל, כָּל זְמַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִילָה – חוֹזֵר בֵּין עַל הַצִּיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה בֵּין עַל הַצִּיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה. פֵּירֵשׁ, עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה – חוֹזֵר, עַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה – אֵינוֹ חוֹזֵר.

ומשיבים: לאתויי הא [להביא, להוסיף דבר זה] דתנו רבנן [ששנו חכמים]: המל בשבת כל זמן שהוא עוסק במילה — חוזר ומתקן חתיכות עור שלא חתך כראוי, בין כשהיו אלה על הציצין (חתיכות עור ובשר) המעכבין את המילה, שאין הילד נחשב נימול אם הושארו, בין על הציצין שאין מעכבין את המילה. ואולם אם פירש מן המילה הרי על ציצין המעכבין את המילה — חוזר, שהרי עדיין לא נעשתה המצווה כתיקונה, ואולם על ציצין שאין מעכבין את המילה — שוב אינו חוזר. ואם כן, "כל צרכי מילה" פירושו לפי הסבר זה תיקון המילה אפילו בציצין שאינן מעכבין כשהוא עדיין עוסק במילה.

מַאן תַּנָּא “פֵּירֵשׁ אֵינוֹ חוֹזֵר״? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא. דְּתַנְיָא: אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – מַפְשִׁיט (אָדָם) הַפֶּסַח עַד הֶחָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַפְשִׁיטִין אֶת כּוּלּוֹ.

ולעיקר דין זה שואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כי כאשר כבר פירש אדם מן העיסוק במצוה שוב אינו חוזר? כלומר, מיהו המעלה את הסברה שכל עוד אדם עסוק במצוה שהותר לו לעשותה בשבת יכול הוא להשלימה, אבל כרגיל אין עושים בשבת אפילו מצוה מעבר לשיעורה ההכרחי אם יש בכך חילול שבת. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: דעה זו שיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ארבעה עשר בניסן שהוא יום הקרבת קרבן הפסח שחל להיות בשבת — מפשיט אדם את הפסח עד החזה כדי להוציא מתוכו את החלקים הבאים למזבח, ואינו מפשיט יותר, כיון שאין הדבר הכרחי למצות היום, אלו דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים: מפשיטין אף את כולו.

מִמַּאי?! עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הָתָם – מִשּׁוּם דְּלָא בָּעֵינַן “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״, אֲבָל הָכָא דְּבָעֵינַן “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״ – הָכִי נַמִי,

על השוואה זו מקשים: ממאי [ממה] בא אתה להשוות? שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה התם [שם] שאינו עושה יותר מכדי הצורך אלא משום דלא בעינן [שאין אנו צריכים] בענין זה לקיים "זה אלי ואנוהו ", שאיננו צריכים להדר בהפשטה, שהרי לצורך מצות ההקרבה אין הבדל באופן ההפשטה. אבל הכא דבעינן [אבל כאן במילה שאנו צריכים] לקיים "זה אלי ואנוהו ", לעשות את מצות המילה בהידור יתר, אם כן הכי נמי [כך גם כן] יודה ר' ישמעאל שיש לעשות את המצווה בדרך המהודרת ביותר.

דְּתַנְיָא: “זֶה אֵלִי, וְאַנְוֵהוּ״ – הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת; עֲשֵׂה לְפָנָיו סוּכָּה נָאָה, וְלוּלָב נָאֶה, וְשׁוֹפָר נָאֶה, צִיצִית נָאָה, סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה וּכְתוֹב בּוֹ לִשְׁמוֹ בִּדְיוֹ נָאָה, בְּקוּלְמוֹס נָאֶה, בְּלַבְלָר אוּמָּן וְכוֹרְכוֹ בְּשִׁירָאִין נָאִין.

ומהי מקור הלכה זו של "זה אלי ואנוהו" — דתניא [שכן שנינו בברייתא] ממה שנאמר "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו" (שמות טו, ג) דרשו חכמים: "אנווהו" מלשון נוי, ולמעשה: התנאה לפניו במצות, שאף שהמצווה כשרה גם באופן אחר, מכל מקום ראוי לעשותה נאה ככל האפשר. וכגון: עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, וספר תורה נאה בקלפו, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו את הספר בשיראין (אריג משי) נאין.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: “וְאַנְוֵהוּ״ – הֱוֵי דּוֹמֶה לוֹ: מַה הוּא חַנּוּן וְרַחוּם – אַף אַתָּה הֶיֵה חַנּוּן וְרַחוּם.

אבא שאול אומר: "ואנוהו "— יש לפרש כמו "אני והוא", לאמור הוי דומה כביכול לו לקדוש ברוך הוא, מה הוא חנון ורחום — אף אתה היה חנון ורחום. ומכל מקום לענייננו אין להוכיח מדברי ר' ישמעאל, שייכן שבמצות מילה מודה אף הוא.

אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דִּתְנַן: בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַּעֲלִיל וּבֵין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַּעֲלִיל – מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִרְאָה בַּעֲלִיל – אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת.

אלא אמר רב אשי: יש לראות את הדברים בשיטה אחרת, והא מני [ברייתא זו שבענין מילה של מי היא] —כשיטת ר' יוסי היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: בין שנראה הירח החדש בעליל (בגלוי, לעיני כל), ובין שלא נראה בעליל — מחללין עליו את השבת, שעדי הראייה שראו את מולד הירח מחללים את השבת אם צריכים הם לכך כדי להגיע למקום מושב בית הדין ולהעיד. ר' יוסי אומר: אם נראה הירח בעליל — אין מחללין עליו את השבת, שבוודאי כבר העידו עדים אחרים שמקומם קרוב יותר למושב הסנהדרין, ונמצא שאם יבואו אלו הרחוקים להעיד יחללו את השבת שלא לצורך. ואם כן הרי שסבור ר' יוסי אם נעשה כבר עיקרה של המצווה — שוב אין מחללין את השבת.

מִמַּאי?! דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם – דְּלֹא נִיתְּנָה שַׁבָּת לִידָּחוֹת, אֲבָל הָכָא דְּנִיתְּנָה שַׁבָּת לִידָּחוֹת – הָכִי נַמִי!

ודוחים את ההשוואה: ממאי [ממה] אתה מסיק זאת? דילמא [שמא] עד כאן לא [שמענו] כי קאמר ר' יוסי התם [שם] בעדות החודש כך אלא משום שלא ניתנה שבת לידחות, שכיון שנראה הירח בעליל והעידו עליו שוב אין כל צורך בעדים נוספים שיבואו ויחללו את השבת ולא ניתנה רשות לחללה. אבל הכא [כאן במילה] שניתנה שבת לידחות, שהרי מותר אפילו להתחיל במילה בשבת — הכי נמי [כך גם כן] יהא מותר אף לדעת ר' יוסי לגמור את המילה.

אֶלָּא אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: רַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הִיא, דִּתְנַן: אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִין, שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָּזִיכִין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם – לִיטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם – לִיטּוֹל שְׁנֵי בָּזִיכִין. הַמַּכְנִיסִין עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם, וְהַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִים וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, טִפְחוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר “לִפְנֵי (ה׳) תָּמִיד״.​

אלא אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: דעה זו כשיטת רבנן דפליגי עליה [החלוקים עליו] על ר' יוסי במקום אחר היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ארבעה כהנים נכנסין אל ההיכל בכל שבת לסדר את לחם הפנים, שנים מהם בידם שני סדרים (מערכות) של לחם, ביד כל אחד שש חלות. ושנים בידם שני בזיכין (כלים המלאים לבונה). וארבעה כהנים מקדימין ונכנסים לפניהם, שנים הבאים ליטול את שני הסדרים המונחים על השולחן מהשבוע הקודם, ושנים הבאים ליטול את שני הבזיכין. ואז המכניסין עומדים בצפון ופניהם לדרום, והמוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון, אלו מושכים את הלחם הישן, ואלו מניחין, וכך יוצא שטפחו של זה בצד טפחו של זה ותמיד יש לחם במידה הראוייה על השלחן, משום שנאמר "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין – אַף זֶה הָיָה תָּמִיד.

"(שמות כה, ל). ר' יוסי אומר: אפילו אלו נוטלין לגמרי את הלחם הקודם ורק אחר כך אלו מניחין את החדש, אף זה היה בכלל "תמיד", ואין צורך לעשות את הדברים בלא הפסקה כלל. נמצא שסבורים חכמים שאם מפסיק רגע קטן בעשיית מצווה הרי זה כאילו בטל לגמרי מעשייתה, ולאותה שיטה הרי גם בענין מילה, שהפסיק בעשייתה — הרי זה כאילו סיים את המצווה ושוב אין לו רשות לחזור עליה, ששוב אינו נחשב כעוסק בה.

תָּנוּ רַבָּנַן: מְהַלְקְטִין אֶת הַמִּילָה, וְאִם לֹא הִילְקֵט עָנוּשׁ – כָּרֵת. מַנִּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: אוּמָּן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מהלקטין (גומרים לחתוך) את המילה, ואם לא הילקט — ענוש כרת. ושואלים: מני [דין כרת זה מיהו הענוש בו]? אמר ר' כהנא: אומן (המוהל). שאם לא גמר האומן את המילה בשבת הרי הוא ענוש כרת שעשה פצע בלא לעשות מצווה.

מַתְקִיף לָהּ רַב פַּפָּא: אוּמָּן לֵימָא לְהוּ “אֲנָא עֲבַדִי פַּלְגָּא דְּמִצְוָה – אַתּוּן עֲבַדִיתוּ פַּלְגָּא דְּמִצְוָה״! אֶלָּא אָמַר רַב פַּפָּא: גָּדוֹל.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: מדוע יתחייב האומן? לימא להו [יאמר להם]: אנא עבדי פלגא [אני עשיתי מחצית] המצוה — אתון עבדיתו פלגא [אתם תעשו מחצית] המצוה האחר, ואיני חייב — משום שהתעסקתי בפעולה של מצוה, אף שלא גמרתיה. אלא אמר רב פפא: אין מדובר כאן במילה בשבת אלא במצות מילה בכללה, ומיהו החייב בכרת — אדם גדול שנימול בזמנו, אבל לא הילקטו את מילתו, שעדיין לא נימול כהילכתו — חייב כרת כמי שלא נימול.

מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: גָּדוֹל בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ “וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל״! אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי: לְעוֹלָם אוּמָּן, וּכְגוֹן דַּאֲתָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּשַׁבָּת, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: לָא מַסְפַּקַת, וַאֲמַר לְהוּ: מַסְפְּקִינָא. וַעֲבַד וְלָא אִיסְתַּפֵּק, וְאִישְׁתַּכֵּח דְּחַבּוּרָה הוּא דַּעֲבַד, וְעָנוּשׁ כָּרֵת.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: אם כן, מה חידוש בדבר? והלא גדול בהדיא כתיב ביה [במפורש נאמר בו] "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" (בראשית יז, יד)! אלא אמר רב אשי: לעולם מדובר באומן ובשבת, וכגון דאתא [שבא, המוהל] למול בין השמשות של יום השבת קרוב למוצאי שבת, ואמרו ליה [לו]: לא מספקת [תספיק] לגמור את המילה, ואמר להו [להם]: מספקינא [מספיק אני] ואמול בו ביום, ועבד [ועשה] ולא איסתפק [הספיק] לגמור את המילה לפני צאת השבת, ואישתכח [ונמצא] שחבורה הוא דעבד [שעשה] בילד, אבל לא קיים עדיין מצווה, ולכן הוא ענוש כרת כמי שעשה חבורה שלא לצורך מצווה, שהרי הזהירוהו מתחילה שלא יעשה זאת.

“מוֹצְצִין וכו׳״. אָמַר רַב פַּפָּא: הַאי אוּמָּנָא דְּלָא מָיֵיץ – סַכָּנָה הוּא, וְעָבְרִינַן לֵיהּ.

שנינו במשנה שמוצצין את המילה בשבת. אמר רב פפא: האי אומנא דלא מייץ [אומן, מוהל שאינן מוצץ] בכל מילה — סכנה הוא לילד הנימול ועברינן ליה [ומעבירים אותו] מתפקידו כמוהל.

פְּשִׁיטָא, מִדְּקָא מְחַלְּלִי עֲלֵיהּ שַׁבְּתָא – סַכָּנָה הוּא! מַהוּ דְּתֵימָא: הַאי דָּם מִיפְקָד פָּקִיד, קָא מַשְׁמַע לָן: חַבּוּרֵי מִיחַבַּר.

ומעירים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי מדקא מחללי עליה שבתא [מכיון שמחללים על כך את השבת] ודאי אם שבלא זה סכנה הוא, שהרי לא היו מחללים את השבת על דבר שאיננו סכנת נפשות! ומשיבים: אין זו הוכחה גמורה, שכן מהו דתימא [שתאמר] ותוכל לחשוב כי האי דם מיפקד פקיד [דם זה רק כנוס וצרור במקום] והמוציא דבר הכנוס במקומו אין בו איסור מלאכת דישה מן התורה, ולכן הותר הדבר ולא משום סכנה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי דם זה חבורי מיחבר [מחובר הוא] והמוציאו עושה דבר האסור מן התורה בשבת, ואולם בכל זאת הותר הדבר משום סכנה.

וְדוּמְיָא דְּאִיסְפְּלָנִית וְכַמּוֹן, מָה אִיסְפְּלָנִית וְכַמּוֹן – כִּי לָא עָבֵיד סַכָּנָה הוּא, אַף הָכָא נַמִי – כִּי לָא עָבֵיד – סַכָּנָה הוּא.

ודומיא [בדומה] לדין איספלנית וכמון השנויים במשנה, מה איספלנית וכמון כי לא עביד [כאשר אינו עושה] אותם סכנה הוא לילד, אף הכי נמי כי לא עביד [כאן גם כן כאשר אינו עושה] מציצה לילד לאחר המילה סכנה הוא לילד וניתנת שבת להידחות מפני הסכנה.

“וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִיסְפְּלָנִית״. אָמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם: אִיסְפְּלָנִיתָא דְּכוּלְּהוֹן כִּיבֵי – שַׁב מִינָּאי תַּרְבָּא וַחֲדָא קִירָא. רָבָא אֲמַר: קִירָא וְקַלְבָּא רִישִׁינָא.

שנינו במשנה: ונותנין עליה (על המילה) איספלנית בשבת. אמר אביי, אמרה לי אם [אומנתי]: איספלניתא דכולהון כיבי שב מינאי תרבא וחדא קירא [האיספלנית של כל הפצעים יש לעשותה שבע מנות חלב ומנה אחת של שעוה]. רבא אמר: איספלנית יש לעשותה קירא וקלבא רישינא [שעוה ושרף אילן].

דְּרָשָׁהּ רָבָא בִּמְחוֹזָא, קְרַעִינְהוּ בְּנֵי מַנְיוֹמֵי אַסְיָא לְמָנַיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ: שְׁבַקִי לְכוּ חֲדָא, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּמַשִׁי אַפֵּיהּ וְלָא נַגֵיב טוּבָא – נִקְטְרוּ לֵיהּ

דרשה רבא לרפואה זו במחוזא, קרעינהו [קרעו] בני מניומי אסיא למנייהו [הרופא את את בגדיהם] מרוב צער שנודע לכל כיצד לעשות האיספלנית ולא יזדקקו להם. אמר להו [להם] רבא: שבקי לכו חדא [הינחתי לכם רפואה אחת] שלא גיליתי, ותוכלו להשתמש בדבר ולהרוויח. וכפי שאמר שמואל: האי מאן דמשי אפיה ולא נגיב טובא [מי שרוחץ את פניו ואינו מתנגב הרבה] — נקטרו ליה [נעשים לו] בבשרו