כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא זִמְנֵיהּ הוּא! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבִּי יִצְחָק, וְאִיתֵימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הוֹאִיל וּבְיָדוֹ לְהַפְקִירָן.

כל שעתא ושעתא זמניה [שעה ושעה זמנו] הוא, וחלה חובת המצוה עליו בכל רגע, ואינו יכול להבטל ממנה, ומדוע יפטר בשבת מעשיית המצוה? אלא אמר רב נחמן שכך אמר ר' יצחק, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת בשם רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הואיל ובידו להפקירן, כיון שמצוות אלה אין אדם חייב לעשותן אלא אם כן היו הדברים המחוייבים במצוה מצויים ברשותו, ומכיון שכן יכול הוא להפקירם, ושוב לא תחול עליו חובתה של מצוה זו.

אָמַר מָר: לוּלָב וְכָל מַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. מְנָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא? אִי מֵעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם – שֶׁכֵּן צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ! אֶלָּא אָמַר קְרָא: ‘בַּיּוֹם׳, ‘בַּיּוֹם׳ – אֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת.

מקודם שנינו שאמר מר [החכם] בברייתא: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת לדברי ר' אליעזר. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [דבר זה]? אי [אם] תאמר שלמד זאת מעומר ושתי הלחם שמכשיריהם דוחים את השבת, ואולם אפשר לדחות ולומר כי בהם הותרה עשיית המכשירים בשבת שכן אלה צורך גבוה (ה', המקדש) הם, וקשורים בעבודת הקרבנות, ועבודה זו הלא נמשכת כסדרה גם בשבת! אלא יש לומר כי הוא לומד זאת ממה שאמר קרא [הכתוב]: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ), והוא מדייק: "ביום" משמעו — ביום הראשון חייבים אתם לקחתו ואפילו הוא חל בשבת. ומעתה נברר:

וּלְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵימָא לְטִלְטוּל – אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמֵישְׁרִי טִלְטוּל?! אֶלָּא לְמַכְשִׁירָיו.

למאי הלכתא [לצורך מה, איזו הלכה] נאמרה הדגשה זו? וכיצד תמנע קדושת השבת ממצות הלולב? אילימא [אם תאמר] שבאה להתיר את טלטול הלולב על אף איסור מוקצה — וכי איצטריך קרא למישרי [הוצרך הכתוב להתיר] טלטול ?! והרי איסור זה אינו כתוב בתורה, ולא באה התורה להתיר דבר שאסרוהו חכמים בלבד. אלא ודאי בא הכתוב להתיר לחלל שבת למכשיריו.

וְרַבָּנַן – הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ: ‘בַּיּוֹם׳ וְלֹא בַּלַּיְלָה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' אליעזר מה מבינים הם בהדגשה זו? ומשיבים: הם סבורים כי הכתוב ההוא "ביום" מיבעי ליה [נצרך לו] ללמדנו שמצוה זו צריך שתיעשה ביום ולא בלילה.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בַּיּוֹם וְלֹא בְּלַיְלָה מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים״, יָמִים וְלֹא לֵילוֹת.

ושואלים: ור' אליעזר דין זה שצריך שתיעשה ביום ולא בלילה מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: הלכה זו נפקא ליה [יוצאת, נלמדת, לו] מהאמור "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ", והוא מדקדק: בימים ולא בלילות.

וְרַבָּנַן – אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: נֵילַף שִׁבְעַת יָמִים מִסּוּכָּה, מַה לְּהַלָּן – יָמִים וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת, אַף כָּאן – יָמִים וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת, קָא מַשְׁמַע לָן.

ועדיין יש להבין ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים על כך — לדעתם פסוק זה "ימים" איצטריך [צריך] להוסיף ולהדגיש, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שנילף [נלמד] שבעת ימים האמורים כאן משבעת ימים האמורים בסוכה , ונאמר: מה להלן בסוכה הכוונה שחובת המצוה היא בימים ואפילו בלילות, אף כאן בלולב המצוה היא בימים ואפילו בלילות — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שוב "שבעת ימים" לומר שהמצוה היא בימים דווקא.

וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּלוּלָב וְנֵיתוּ הָנָךְ וְנֵילְפוּ מִינֵּיהּ! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּלוּלָב שֶׁכֵּן טָעוּן אַרְבָּעָה מִינִים.

ושואלים: ולשיטת ר' אליעזר, לכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בלולב בלבד, וניתו הנך ונילפו מיניה [ויביאו אלה, עומר וכיוצא בו, וילמדו ממנו]! ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה ולומר: מה ללולב שחשוב הוא, שכן טעון ארבעה מינים, שצריך שיהיו בנוסף ללולב עצמו עוד שלושה מינים ויהיו ביחד ארבעה, מה שאין כן בשאר המצוות.

“סוּכָּה וְכָל מַכְשִׁירֶיהָ דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר״. מְנָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא? אִי מֵעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם – שֶׁכֵּן צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ הוּא! אִי מִלּוּלָב – שֶׁכֵּן טָעוּן אַרְבָּעָה מִינִים!

מקודם שנינו ברייתא האומרת כי סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [דבר זה]? אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מעומר ושתי הלחם — יש לדחות ולומר שבהם הותרה עשיית המכשירים בשבת שכן צורך גבוה הוא. אי [ואם] תאמר שהוא למד זאת מלולב — יש לדחות ולומר כי בו הותרו שכן טעון הוא ארבעה מינים, וחשוב הוא יותר.

אֶלָּא: גָּמַר שִׁבְעַת יָמִים מִלּוּלָב, מַה לְּהַלָּן – מַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, אַף כָּאן נַמִי – מַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.

אלא יש לומר כי הוא גמר [למד] זאת בדרך גזירה שווה מן הכתוב "שבעת ימים "גם בסוכה וגם בלולב , שלדעתו דמיון הכתובים בא לומר כי מה להלן בלולב מכשיריו דוחין את השבת, אף כאן בסוכה נמי [גם כן] מכשיריו דוחין את השבת.

וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּסוּכָּה, וְנֵיתֵי הָנָךְ וְנִיגְמוֹר מִינֵּיהּ! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּסוּכָּה – שֶׁכֵּן נוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים.

ושואלים: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] היתר עשיית המכשירים בשבת בסוכה בלבד, וניתי הנך וניגמור מיניה [ויבואו אלה, שאר המצוות, וילמדו ממנה]! ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] לימוד זה כך: מה לסוכה שיש בה יתרון על כל המצוות האחרות שמנינו שכן היא נוהגת בלילות כבימים ואילו האחרות נוהגות רק ביום.

“מַצָּה וְכָל מַכְשִׁירֶיהָ דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר״. מְנָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא? אִי מֵעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם – שֶׁכֵּן צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ! אִי מִלּוּלָב – שֶׁכֵּן טָעוּן אַרְבָּעָה מִינִים! אִי מִסּוּכָּה – שֶׁכֵּן נוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים!

מקודם שנינו ברייתא האומרת כי מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [דבר זה]? אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מעומר ושתי הלחם — יש לדחות ולומר שבהם הותרה עשיית המכשירים בשבת שכן צורך גבוה הוא. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מלולב — יש לדחות ולומר כי בו הותרה עשיית המכשירים שכן הוא טעון ארבעה מינים. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מסוכה — יש לדחות ולומר כי בו הותרו שכן היא נוהגת בלילות כבימים.

אֶלָּא: גָּמַר ‘חֲמִשָּׁה עָשָׂר׳, ‘חֲמִשָּׁה עָשָׂר׳ מֵחַג הַסּוּכּוֹת, מַה לְּהַלָּן – מַכְשִׁירֶיהָ דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, אַף כָּאן – מַכְשִׁירֶיהָ דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.

אלא יש לומר שר' אליעזר גמר [למד] זאת גזירה שווה לשון "חמשה עשר" שנאמר בענין מצה מלשון "חמשה עשר" שנאמר בחג הסוכות: מה להלן בחג הסוכות החג הוא ביום החמשה עשר בחודש, ומכשיריה של הסוכה דוחין את השבת, אף כאן במצה מצוותה בחמשה עשר בחודש ומכשיריה דוחין את השבת.

וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּמַצָּה וְנֵיתוּ הָנָךְ וְלִיגְמוֹר מִינֵּיהּ! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּמַצָּה – שֶׁכֵּן נוֹהֶגֶת בְּנָשִׁים כְּבַאֲנָשִׁים.

ושואלים: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] היתר זה במצה, וניתו הנך וליגמור מיניה [ויבואו אלה, השאר, וילמדו ממנה]! ומשיבים: אי אפשר לומר כך, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה כך: מה למצה שכן נוהגת בנשים כבאנשים, בעוד שהמצוות האחרות שמנינו מיוחדות לגברים.

“שׁוֹפָר וְכָל מַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר״. מְנָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא? אִי מֵעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם – שֶׁכֵּן צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, אִי מִלּוּלָב – שֶׁכֵּן טָעוּן אַרְבָּעָה מִינִים! אִי מִסּוּכָּה – שֶׁכֵּן נוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים! אִי מִמַּצָּה – שֶׁכֵּן נוֹהֶגֶת בְּנָשִׁים כְּבַאֲנָשִׁים! אֶלָּא: אָמַר קְרָא “יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״ – בַּיּוֹם, אֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת.

עוד שנינו ברייתא האומרת כי שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ושואלים: ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [דבר זה]? אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מעומר ושתי הלחם — יש לדחות ולומר שבהם הותרה עשיית המכשירים בשבת שכן צורך גבוה הוא. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מלולב — יש לדחות ולומר כי בו הותרה עשיית המכשירים שכן הוא טעון ארבעה מינים. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מסוכה — יש לדחות ולומר כי בו הותרו שכן היא נוהגת בלילות כבימים. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת ממצה — יש לדחות ולומר כי בה הותרו המכשירים שכן היא נוהגת אף בנשים כבאנשים. אלא יש לומר שר' אליעזר למד זאת ממה שאמר קרא [הכתוב]: "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם " (במדבר כט, א), שהדגשת הכתוב "ביום "באה ללמד: אפילו בשבת.

וּלְמַאי? אִילֵימָא לִתְקִיעָה – הָא תָּנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: “כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ״ – יָצְתָה תְּקִיעַת שׁוֹפָר וּרְדִיַּית הַפַּת, שֶׁהִיא חָכְמָה וְאֵינָהּ מְלָאכָה, אֶלָּא לְמַכְשִׁירִין.

ולמאי [ולמה], לאיזה צורך, הודגש הדבר? אילימא [אם לומר] כדי להתיר תקיעה , ואולם הא תנא [הרי כבר שנה] זאת החכם דבי [מבית מדרשו] של שמואל על הכתוב בשבת "כל מלאכת עבודה לא תעשו "— יצתה (יצאה) תקיעת שופר ורדיית הפת מן התנור שהיא חכמה ואינה מלאכה, שדברים אלה אינם כלולים בגדר מלאכות שיש בהן מעשה האסורות בשבת. ובוודאי לא בא הכתוב להתיר דבר שאינו אסור מן התורה. אלא הוצרך למכשירין, ושואלים:

וְרַבָּנַן – הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ: בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם״ וְגָמְרִי מֵהֲדָדֵי.

ורבנן [וחכמים] כיצד מבינים הם את ההדגשה של "ביום"? ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד שדווקא ביום ולא בלילה. ושואלים: ור' אליעזר הלכה זו של תקיעת שופר ביום ולא בלילה מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת, נלמדת, לו] מהכתוב בדיני שנת היובל "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם " (ויקרא כה, ט), וגמרי מהדדי [ולמדים הם זה מזה] שכל התקיעות של החודש השביעי תהיינה ביום דווקא ולא בלילה.

וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּשׁוֹפָר, וְלֵיתוּ הָנָךְ וְלִיגְמְרוּ מִינֵּיהּ! מִתְּקִיעַת שׁוֹפָר דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֵיכָּא לְמִיגְמַר – שֶׁכֵּן מַכְנֶסֶת זִכְרוֹנוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, מִתְּקִיעוֹת [שׁוֹפָר] דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לֵיכָּא לְמִיגְמַרִי – דְּאָמַר מָר: תָּקְעוּ בֵּית דִּין שׁוֹפָר נִפְטְרוּ עֲבָדִים לְבָתֵּיהֶם וְשָׂדוֹת חוֹזְרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן.

ושואלים: ולשיטת ר' אליעזר, לכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בשופר בלבד וליתו הנך וליגמרו מיניה [ויבואו אלה, שאר מצוות, וילמדו ממנו]! ומשיבים: מתקיעת שופר של ראש השנה ליכא למיגמר [אין ללמוד] מפני שחשובה היא ביותר, שכן היא מכנסת זכרונות של ישראל לאביהן שבשמים ויש אם כן להקל בה. וכן מתקיעות שופר של יום הכפורים ליכא למיגמרי [אין ללמוד], שאף תקיעה זו חשובה ביותר, שכן אמר מר [החכם]: תקעו בית דין שופר ביום הכיפורים שבשנת היובל, חלה מיד קריאת הדרור שביובל, ונפטרו עבדים מאדוניהם והולכים לבתיהם, ושדות שנמכרו חוזרות לבעליהן הראשונים, ואין ללמוד מכאן לשאר מצוות שבתורה.

(אָמַר מָר) “מִילָה וְכָל מַכְשִׁירֶיהָ דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר״ מְנָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא? אִי מִכּוּלְּהוּ גָּמַר – כִּדְאָמְרִינַן. וְעוֹד: מַה לְּהָנָךְ –

שנינו מקודם שאמר מר [החכם] בברייתא: המילה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [הלכה זו]? אי מכולהו גמר [אם מכולם למד] — יש אם כן לפרוך כדאמרינן [כפי שאמרנו] שבכל אחת מאלו יש צד מיוחד של חומרה. ועוד יש להקשות: מה להנך [לאלו]