שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

שלא ברצון ר' אליעזר, שאף על פי שלא היו הגגות והחצרות מעורבים זו עם זו ויש בכך איסור, חכמים לא חששו כדבר.

מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף: “שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר״?! אַדְּרַבָּה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוּא דְּשָׁרֵי! וְכִי תֵּימָא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – דְּשָׁרֵי אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא בִּרְצוֹן רַבָּנַן – דְּאָסְרוּ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, וְשָׁרוּ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת דֶּרֶךְ חֲצֵירוֹת וְקַרְפֵּיפוֹת. וּמִי שָׁרֵי?! וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים – כָּךְ אֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ לֹא דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְלֹא דֶּרֶךְ קַרְפֵּיפוֹת וְלֹא דֶּרֶךְ חֲצֵירוֹת.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: שלא ברצון ר' אליעזר! אדרבה (להיפך), ר' אליעזר הוא דשרי [שהתיר], והרי היתרו מרובה מהיתר זה, שאפילו ברשות הרבים התיר! וכי תימא [ואם תאמר] שהכוונה היא שלא ברצון ר' אליעזר דשרי [שהתיר] אפילו ברשות הרבים, אלא ברצון רבנן שאסרו דרך רשות הרבים, ושרו [והתירו] רק דרך גגות דרך חצירות וקרפיפות — והלא לשיטת חכמים יש לשאול: וכי אפילו באופן זה מי שרי [האם מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשם שאין מביאין אותו את סכין המילה דרך רשות הרבים, כך אין מביאין אותו לא דרך גגות ולא דרך קרפיפות ולא דרך חצירות!

אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי: שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמַחֲלוּקְתּוֹ, אֶלָּא בִּרְצוֹן רַבִּי שִׁמְעוֹן. דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶחָד גַּגּוֹת וְאֶחָד קַרְפֵּיפוֹת וְאֶחָד חֲצֵירוֹת – כּוּלָּן רְשׁוּת אֶחָד הֵן לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹכָן, וְלֹא לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת.

אלא אמר רב אשי: הכוונה היא שלא ברצון ר' אליעזר ובני מחלוקתו, אלא ברצון ר' שמעון. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' שמעון אומר: אחד גגות ואחד קרפיפות ואחד חצירות — כולן לרשות אחד הן נחשבים לגבי כלים ששבתו בתחילת השבת בתוכן, שמותר לטלטלן בהם מזה לזה. ואולם לא נחשבים הם רשות אחת לגבי כלים ששבתו בתוך הבית. שאם לא עירבו בעלי הבתים את כל החצירות — אסור להוציא את כליהם לחצר, ואם עירבו בעלי הבית עם החצר — אסור להוציא חפץ מן הבית אל הקרפף אם החצר אינה מעורבת עם הקרפף. ומכל מקום למדנו מדברי ר' שמעון שבשעת הדחק אפשר לטלטל דרך גגות וחצירות וקרפיפות.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי אַסִי: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ, מַהוּ לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ? מִי אָמְרִינַן כֶּחָצֵר דָּמֵי, מַה חָצֵר – אַף עַל גַּב דְּלֹא עֵרְבוּ מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ, הַאי נַמִי – אַף עַל גַּב דְּלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ. אוֹ דִּילְמָא: לָא דָּמֵי לֶחָצֵר, דְּחָצֵר אִית לֵיהּ אַרְבַּע מְחִיצּוֹת, הַאי – לֵית לֵיהּ אַרְבַּע מְחִיצּוֹת. אִי נַמִי, חָצֵר – אִית לֵיהּ דִּיּוּרִין, הַאי – לֵית בֵּיהּ דִּיּוּרִין. שָׁתֵיק וְלֹא אָמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי.

בעא מיניה [שאל ממנו] ר' זירא מר' אסי: מבוי שלא נשתתפו בו הדיירים, מהו דינו האם מותר לטלטל חפצים בכולו לשיטת ר' שמעון? והסבר השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כחצר דמי [נחשב], ונאמר כי מה חצר, אף על גב שלא ערבו את הבתים שבתוכה — בכל זאת מותר לטלטל בכולו, אף על פי שאסור להוציא חפצים מהבית לחצר, האי נמי [זה גם כן], אף על גב [אף על פי] שלא נשתתפו בו — מותר לטלטל בכולו אף שאסור להוציא חפצים למבוי, או דילמא [שמא] לא דמי [דומה] בענין זה המבוי לחצר, כי החצר אית ליה [יש לו] ארבע מחיצות, ואילו האי לית ליה [זה, המבוי אין לו] ארבע מחיצות אלא שלוש בלבד. אי נמי [או גם כן] נימוק אחר לגריעות המבוי: חצר אית ליה דיורין [יש לה, בה דיירים], ונמצא שהיא נחשבת כבית, ואולם האי לית ביה דיורין [זה המבוי אין בו דיירים]. והשאלה אם כן מה דין המבוי לענין זה? שתיק [שתק] ר' אסי ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר]. שלא ידע להשיבו תשובה ברורה.

זִימְנִין אַשְׁכַּחֵיהּ דְּיָתֵיב וְקָא אֲמַר: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא: פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אִיזְמֵל מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וֶהֱבִיאוּהוּ בַּשַּׁבָּת, וְהָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לַחֲכָמִים: הֵיאַךְ מַנִּיחִין דִּבְרֵי חֲכָמִים וְעוֹשִׂין כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. חֲדָא – דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שַׁמּוּתִי הוּא, וְעוֹד – יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים.

זימנין אשכחיה דיתיב וקא אמר [פעם אחרת מצאו ר' זירא לר' אסי שיושב ואומר], אמר ר' שמעון בן לקיש משום (בשם) ר' יהודה הנשיא: פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת לצורך מילת תינוק בשבת, והביאוהו בשבת, והיה הדבר קשה לחכמים: היאך מניחין את דברי חכמים האוסרים ועושין כדברי ר' אליעזר. ומדוע היה הדבר קשה להם — חדא [סיבה אחת]: שר' אליעזר שמותי הוא, שהיה נוטה לשיטת בית שמאי (ירושלמי) והלכה ברוב הדברים שנחלקו עם בית הלל כדברי בית הלל! ועוד, שהרי כלל הוא שבכל דבר שנחלקו בו יחיד ורבים — הלכה כרבים, ואף כאן ודאי הלכה היא כדברי חכמים החולקים על ר' אליעזר!

וְאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: שְׁאֵילִית אֶת רַבִּי יְהוּדָה הַגּוֹזֵר, וְאָמַר לִי: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ הֲוָה, וְאַיְיתוּהוּ מֵהַאי רֵישָׁא לְהַאי רֵישָׁא. אָמַר לֵיהּ: סְבִירָא לֵיהּ לְמָר מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ? וְאָמַר לֵיהּ: אִין. אָמַר לֵיהּ: וְהָא זִימְנִין בְּעַאי מִינָּךְ וְלָא אָמְרַתְּ לִי הָכִי! דִּילְמָא אַגַּב שִׁיטְפָךְ רְהִיט לָךְ גְּמָרָךְ? אָמַר לֵיהּ: אִין, אַגַּב שִׁיטְפָא רְהִיטָא לִי גְּמָרִי.

ואמר ר' אושעיא: שאילית [שאלתי] את ר' יהודה הגוזר (המוהל) ואמר לי הסבר לענין זה: במבוי שלא נשתתפו בו הוה [היה] מעשה זה שהביא ר' אסי בשם ר' יהודה הנשיא, ואייתוהו מהאי רישא להאי רישא [והביאוהו לאותו איזמל מראש, קצה, זה של המבוי לראש, קצה, זה] שבו היה התינוק. עד כאן אמר ר' אסי באותו ענין. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: מתוך זה שהבאת מעשה זה בלא הסתייגות נראה כי ודאי סבירא ליה למר [סבור הוא אדוני] כי מבוי שלא נשתתפו בו מותר לטלטל בכולו? ואמר ליה [לו] ר' אסי: אין [כן], וכן הלכה. אמר ליה [לו] ר' זירא: והא זימנין בעאי מינך [והרי פעם אחרת שאלתי ממך] דבר זה ולא אמרת לי הכי [כך]! דילמא [שמא] אגב שיטפך [שטף] לימודך רהיט [הושב] לך גמרך [תלמודך]? אמר ליה [לו]: אין [כן], אגב שיטפא רהיטא [שטף לימודי הושב] לי גמרי [תלמודי] ונזכרתי בהלכה זו.

אִיתְמַר, אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ – אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת.

באותה הלכה עצמה ובאופן כללי איתמר [נאמר] שאמר ר' זירא שכך אמר רב: מבוי שלא נשתתפו בו בני החצירות הפתוחות אליו — אין מטלטלין בו אלא בתוך ארבע אמות.

אֲמַר אַבַּיֵי: הָא מִילְּתָא אֲמַרָהּ רַבִּי זֵירָא וְלָא פֵּירְשָׁהּ, עַד דַּאֲתָא רַבָּה בַּר אֲבוּהּ וּפֵירְשָׁהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ, עֵירְבוּ חֲצֵירוֹת עִם בָּתִּים – אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, לֹא עֵירְבוּ חֲצֵירוֹת עִם בָּתִּים – מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ.

אמר אביי: הא מילתא [דבר הלכה זה] אמרה ר' זירא ולא פירשה עד דאתא [שבא] רבה בר אבוה ופירשה. שאמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב : מבוי שלא נשתתפו בו דיירי החצרות הפתוחות אליו, אם עירבו החצירות עם הבתים, כלומר בעלי הבתים שבתוך כל חצר עירבו ביניהם כל חצר לעצמה ובכך התירו לעצמם את הטלטול בוך החצר עצמה — אין מטלטלין בו אלא בתוך ארבע אמות כמו בכרמלית. אולם אם לא עירבו חצירות עם הבתים ובכגון זה אסור לטלטל בתוך החצרות — מותר לטלטל בכולו, בכל המבוי.

אָמַר לֵיהּ רַב חֲנִינָא חוֹזָאָה לְרַבָּה: מַאי שְׁנָא כִּי עֵירְבוּ חֲצֵירוֹת עִם בָּתִּים – דְּנִיתְּקוּ חֲצֵירוֹת וְנַעֲשׂוּ בָּתִּים, וְרַב לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב: אֵין הַמָּבוֹי נִיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה עַד שֶׁיְּהוּ

אמר ליה [לו] רב חנינא חוזאה לרבה: מאי שנא [במה שונה] הדבר כי [כאשר] עירבו חצירות עם בתים — שאנו אומרים אז שניתקו החצירות ונעשו כעין בתים, ורב לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב: אין המבוי ניתר בטלטול בלחי וקורה כדין מבוי שאינו מפולש שעל ידי כך הוא כסתום על פי תקנת חכמים, עד שיהו