בְּדָבָר אַחֵר – קָשֶׁה לְדָבָר אַחֵר.

בדבר אחר (בחזיר) — קשה לדבר אחר (לצרעת).

רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי מַאן דְּעָבֵיד מִילְּתָא – לִישְׁהֵי פּוּרְתָּא וַהֲדַר לֵיקוּם. דְּאָמַר מָר: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים קְרוֹבִין לְמִיתָה יוֹתֵר מִן הַחַיִּים, וְאֵלּוּ הֵן: אָכַל וְעָמַד, שָׁתָה וְעָמַד, יָשֵׁן וְעָמַד, הִקִּיז דָּם וְעָמַד, שִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ וְעָמַד.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: האי מאן דעביד מילתא — לישהי פורתא והדר ליקום [מי שעושה דבר הקזה — ישהה מעט ואחר כך יקום] שאמר מר [החכם]: חמישה דברים אם עושה אותם קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד מיד, שתה ועמד, ישן ועמד מיד, הקיז דם ועמד, שימש מטתו ועמד.

אָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִּדְמָא – כָּל תְּלָתִין יוֹמִין. וּבֵין הַפְּרָקִים – יְמַעֵט, וּבֵין הַפְּרָקִים – יַחֲזוֹר וִימַעֵט.

אמר שמואל: פורסא דדמא [זמני הקזת הדם] — כל תלתין יומין [שלשים יום]. ובין הפרקים פרקי השנים כשמתחיל להזדקן מעט — ימעט בהקזה, ובין הפרקים המאוחרים יותר יחזור וימעט.

וְאָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִּדְמָא – חַד בְּשַׁבְּתָא, אַרְבָּעָה וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲבָל שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי – לֹא, דְּאָמַר מָר: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת – יַקִּיז דָּם בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה שָׁוִין כְּאֶחָד.

ואמר שמואל: פורסא דדמא [זמני הקזת הדם] — חד בשבתא, ארבעה, ומעלי שבתא [ביום ראשון בשבת, רביעי בשבת, וערב שבת], אבל בשני וחמישי — לא יקיז. שאמר מר [החכם]: רק מי שיש לו זכות אבות וסומך עליה יקיז דם בשני ובחמישי, שכן בית דין של מעלה ושל מטה שוין כאחד. וכיון שבית דין של מטה יושב בשני ובחמישי, אף בית דין של מעלה דן אז, ומסוכן הוא בימי הדין, שמא יצא כל דמו.

בִּתְלָתָא בְּשַׁבְּתָא מַאי טַעְמָא לָא – מִשּׁוּם דְּקַיְימָא לֵיהּ מַאְדִּים בְּזָווֵי, מַעֲלֵי שַׁבְּתָא נַמִי קַיְימָא בְּזָווֵי! כֵּיוָן דְּדָשׁוּ בֵּיהּ רַבִּים – “שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳“.

ומסבירים: בתלתא בשבתא מאי טעמא [מה טעם] לא יקיז? משום דקיימא ליה [שעומד לו] כוכב מאדים בזווי [בשעות זוגיות], וכיון שהוא כוכב של דם, וכיון ששעות זוגיות יש בהן סימן רע, הרי כשמצטרפים הדברים יחד יש לחוש. ושואלים: והרי מעלי שבתא נמי קיימא בזווי [בערב שבת גם כן עומד מאדים בשעות זוגיות]! ומשיבים: כיון דדשו ביה [שהתרגלו בו] כבר רבים לעשות כן הרי "שמר פתאים ה ' "(תהלים קטז, ו).

אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרְבָּעָה דְּהוּא אַרְבָּעָה, אַרְבָּעָה דְּהוּא אַרְבֵּיסַר, אַרְבָּעָה דְּהוּא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, אַרְבָּעָה דְּלֵיכָּא אַרְבַּע בַּתְרֵיהּ – סַכַּנְתָּא.

וכן אמר שמואל: ארבעה (רביעי בשבת) שהוא ארבעה בחודש, ארבעה בשבת שהוא ארביסר [ארבעה עשר], ארבעה שהוא עשרים וארבעה, וארבעה דליכא ארבע בתריה [שאין ארבעה ימים אחריו] עוד באותו חודש — סכנתא [סכנה] להקיז בו דם.

רֹאשׁ חוׂדֶש וְשֵׁנִי לוֹ – חוּלְשָׁא, שְׁלִישִׁי לוֹ – סַכָּנָה; מַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא – חוּלְשָׁא, מַעֲלֵי יוֹמָא דַּעֲצַרְתָּא – סַכַּנְתָּא. וְגָזְרוּ רַבָּנַן אַכּוּלְּהוּ מַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא מִשּׁוּם יוֹמָא טָבָא דַּעֲצֶרֶת. דְּנָפֵיק בֵּיהּ זִיקָא וּשְׁמֵיהּ טִבּוּחַ – דְּאִי לֹא קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה – הֲוָה טָבַח לְהוּ לְבִשְׂרַיְיהוּ וּלְדָמַיְיהוּ.

הקזת דם בראש חודש וביום השני לו אם מקיז בהם — גורם לחולשא . ביום ה שלישי לו — מביא לסכנה. הקזת דם במעלי יומא טבא [ערב יום טוב] — גורם לחולשא. במעלי יומא דעצרתא [ערב יום העצרת, חג השבועות] — סכנתא [סכנה]. וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא [חכמים שלא להקיז דם בכל ערבי יום טוב] משום יומא טבא [יום טוב] של עצרת, דנפיק ביה זיקא, ושמיה [שיוצאת בו רוח רעה, ושמה] "טבוח", דאי [שאם] לא קבלו ישראל את התורה בחג השבועות — הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו [היה טובח אותם לבשרם ודמם], וכיון שכך נשאר יום זה יום של סכנה.

אָמַר שְׁמוּאֵל: אָכַל חִטָּה וְהִקִּיז דָּם לֹא הִקִּיז אֶלָּא לְאוֹתָהּ חִטָּה וְהָנֵי מִילֵי – לִרְפוּאָה, אֲבָל לְאוֹקוֹלֵי – מֵיקֵיל.

אמר שמואל: אכל חטה, והקיז לאחר מכן דם — לא הקיז אלא לאותה חטה, כלומר, אין הדבר מועיל, שכן החיטה מילאה את מקום הדם שהקיז. והני מילי [ודברים אלה] שאינו מועיל, הרי זה רק אם הקיז לרפואה, אבל לאוקולי [לגבי הקלה] — מיקיל, ומועיל להקיז אפילו לאחר אכילה.

הַמַּקִּיז דָּם, שְׁתִיָּיה – לְאַלְתַּר, אֲכִילָה – עַד חֲצִי מִיל.

המקיז דם, שתיה ראויה להיות — לאלתר [מיד]. אכילה — לא יאכל עד כדי שיעור זמן הליכת חצי מיל.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: “שְׁתִיָּיה לְאַלְתַּר״ מַעֲלֵי, אֲבָל בָּתַר הָכִי – קָשֵׁי, אוֹ דִּילְמָא: לָא קָשֵׁי וְלָא מַעֲלֵי? תֵּיקוּ.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה שאמרו שתייה לאלתר, האם הכוונה שאם היא מיד הריהי מעלי [מעולה, טובה], אבל בתר הכי קשי [אחר כך קשה], או דילמא לא קשי ולא מעלי [שמא אינה קשה ואינה מועילה]? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: “אֲכִילָה עַד חֲצִי מִיל״ הוּא דְּקָמַעֲלֵי, הָא בָּתַר הָכִי וּמִקַּמֵּי הָכִי – קָשֵׁי, אוֹ דִּילְמָא: לָא קָשֵׁי וְלָא מַעֲלֵי? תֵּיקוּ.

וכן איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה שאמרו אכילה עד חצי מיל האם נפרש שעד חצי מיל הוא דקמעלי [שמועיל] הא בתר הכי ומקמי הכי — קשי [הרי אם היה זה אחר כך ולפני כן — קשה], או דילמא לא קשי ולא מעלי [או שמא אינו קשה ואינו מועיל]? אף שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] אף היא במקומה.

מַכְרִיז רַב: מְאָה קָרֵי – בְּזוּזָא, מְאָה רֵישֵׁי – בְּזוּזָא, מְאָה שְׂפָמֵי – וְלֹא כְּלוּם. אָמַר רַב יוֹסֵף: כִּי הָוֵינַן בֵּי רַב הוּנָא, יוֹמָא דִּמְפַגְּרִי בֵּיהּ רַבָּנַן אָמְרִי “הָאִידָנָא יוֹמָא דִּשְׂפָמֵי הוּא״וְלָא יָדַעֲנָא מַאי קָאָמְרִי.

היה מכריז רב ואומר: מאה קרי בזוזא [הקזות בזוז], תספורת מאה רישי בזוזא [ראשים בזוז], ואולם לתקן מאה שפמי אינו שווה ולא כלום (גאונים). כי נהוג שהאומן מקיז הדם, שהיה כרגיל גם ספר, לא נטל כסף בעד תיקון השפם, כך שאם אירע שבאו מאה אנשים ביום אחד רק לתקן שפמם היה עובד כל היום ולא קיבל שכר כלל. אמר רב יוסף: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] רב הונא כתלמידים, יומא דמפגרי ביה רבנן אמרי [ביום שהיו מתעצלים בו חכמים ולא היו לומדים כראוי היו אומרים]: האידנא יומא דשפמי [עכשיו זמן של שפמים] הוא, ולא ידענא מאי קאמרי [ידעתי מה היו אומרים] ועכשיו לאחר שמיעת דברי רב מבין הוא שהתכוונו לומר שהוא יום ללא תועלת.

“וְקוֹשְׁרִין הַטַּבּוּר״. תָּנוּ רַבָּנַן: קוֹשְׁרִין הַטַּבּוּר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף חוֹתְכִין, וְטוֹמְנִין הַשִּׁלְיָא כְּדֵי שֶׁיֵּחַם הַוָּלָד. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בְּנוֹת מְלָכִים טוֹמְנוֹת בִּסְפָלִים שֶׁל שֶׁמֶן, בְּנוֹת עֲשִׁירִים בִּסְפוֹגִים שֶׁל צֶמֶר, בְּנוֹת עֲנִיִּים בְּמוֹכִין.

ועוד שנינו במשנה שקושרין את הטבור של התינוק הנולד בשבת. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא כמו כן ואף הוסיפו. ששנינו: קושרין בשבת את הטבור. ור' יוסי אומר: אף חותכין אותו בשבת. וטומנין השליא כסגולה ורפואה כדי שיחם הולד. אמר רבן שמעון בן גמליאל: בנות מלכים — טומנות את השליא בספלים של שמן, בנות עשירים — בספוגים של צמר, בנות עניים במוכין (סמרטוטים).

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.

אמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב: הלכה כשיטת ר' יוסי שאף מותר לחתוך את הטבור בשבת.

וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יוֹסֵי בְּטַבּוּר שֶׁל שְׁנֵי תִּינוֹקוֹת שֶׁחוֹתְכִין, מַאי טַעְמָא – דִּמְנַתְּחִי אַהֲדָדֵי.

ואמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב: מודים חכמים לר' יוסי בטבור של שני תינוקות תאומים שהוא מחובר לשניהם יחד, שחותכין אותו בשבת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לפי שהם שניים מסוכן להם אם לא יחתכו דמנתחי אהדדי [שהם מתנתקים זה מזה] ובאים לידי סכנה.

וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת תּוֹכֵחָה עוֹשִׂין לַחַיָּה בַּשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא כָּרַתְּ שָׁרֵךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ״.

ואמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב: כל האמור בפרשת תוכחה (פרק ט"ז בספר יחזקאל) עושין לחיה (יולדת) בשבת. שהרי שם מדובר על לידה מסוכנת של ילד עזוב, ומכאן שלשאר ילדים יש לדאוג בכל הענינים הללו. שנאמר שם: "ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת" (יחזקאל טז, ד) ומפרשים

“וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת״ – מִכָּאן שֶׁמְּיַילְּדִים אֶת הַוָּלָד בַּשַּׁבָּת, “לֹא כָּרַתְּ שָׁרֵךְ״ – מִכָּאן שֶׁחוֹתְכִין הַטַּבּוּר בַּשַּׁבָּת, “וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי״ – מִכָּאן שֶׁרוֹחֲצִין הַוָּלָד בַּשַּׁבָּת, “וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ״ – מִכָּאן שֶׁמּוֹלְחִין הַוָּלָד בַּשַּׁבָּת, “וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ״ – מִכָּאן שֶׁמְּלַפְּפִין הַוָּלָד בַּשַּׁבָּת. הדרן עלך מפנין

"ומולדותיך ביום הולדת" — מכאן שמיילדים את הולד בשבת. "לא כרת שרך" — מכאן שחותכין את הטבור בשבת. " ובמים לא רחצת למשעי" — מכאן שרוחצין את הולד בשבת. "והמלח לא המלחת" — מכאן שמולחין את הולד בשבת. "והחתל לא חתלת" — מכאן שמלפפין (מחתלים) את הולד בשבת.