בָּשָׂר תָּפוּחַ – מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לַחַיָּה, מַיִם מְגוּלִּין – מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לֶחָתוּל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל עַצְמָן אָסוּר לְשַׁהוֹתָן, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

בשר תפוח (שמתחיל להסריח) — מותר לטלטלו, מפני שהוא מאכל לחיה, מים מגולין שיש לחשוש ששתה מהן נחש והטיל בהן ארס — מותר לטלטלם, מפני שהן ראויין לחתול, שאינו ניזוק כל כך מארס נחשים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל עצמן של מים מגולים אלה אסור לשהותן מפני הסכנה, שמא ישכח אדם וישתה מהן ויסתכן.

מתני׳ כּוֹפִין אֶת הַסַּל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים כְּדֵי שֶׁיַעֲלוּ וְיֵרְדוּ. תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁבָּרְחָה דּוֹחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּכָּנֵס.

כופין (הופכים) בשבת את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו. וכן תרנגולת שברחה מהבית ורוצים להחזירה — דוחין (דוחפים) אותה אפילו בידים עד שתכנס חזרה לתוכו.

מְדַדִּין עֲגָלִין וּסְיָיחִין. אִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵל אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת! אֲבָל אִם הָיָה גּוֹרֵר – אָסוּר.

ומדדין (מסייעים ללכת) עגלין וסייחין. וכן אשה מדדה את בנה. אמר ר' יהודה: אימתי מותר — בזמן שהוא, התינוק בעצמו נוטל רגל אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר את שתי רגליו — אסור, מפני שהיא כנושאת אותו ברשות הרבים.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְאַמַּת הַמַּיִם – מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָלְתָה – עָלְתָה.

אמר רב יהודה שכך אמר רב: בהמה שנפלה לאמת (תעלת) המים — מביא כרים וכסתות וזורקם לאמת המים ומניח תחתיה, ואם עלתה באמצעותם — עלתה.

מֵיתִיבִי: בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְאַמַּת הַמַּיִם – עוֹשֶׂה לָהּ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תָּמוּת. פַּרְנָסָה – אִין, כָּרִים וּכְסָתוֹת – לָא!

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בתוספתא: בהמה שנפלה בשבת לאמת המים — עושה לה פרנסה (מזון) במקומה בשביל שלא תמות. נמצא אם כן שפרנסה — אין [כן, מותר], ואולם כרים וכסתות — לא!

לָא קַשְׁיָא; הָא – דְּאֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה, הָא – דְּאִי אֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה. אֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה – אִין, וְאִי לָא – מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ,

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שיש לחלק ולומר כי הא [זו] ששנינו שעושה לה פרנסה — הרי זה במקרה שאפשר בפרנסה, ואילו הא [זו] ששנינו שיכול אפילו להניח לה כרים וכסתות — הרי זה כשאי אפשר בפרנסה, אם אפשר בפרנסה — אין [כן], יפרנסנה, ואי לא [ואם אי אפשר] בפרנסה — מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה.

וְהָא קָא מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכֶנּוֹ! סָבַר, מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכֶנּוֹ – דְּרַבָּנַן, צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים – דְּאוֹרַיְיתָא, וְאָתֵי דְּאוֹרַיְיתָא וְדָחֵי דְּרַבָּנַן.

ומקשים: והא קא [והרי הוא] מבטל בהנחת הכרים והכסתות כלי הראוי לשימוש מהיכנו (מן השימוש לו הוא מיועד ומוכן) בשבת, ודומה הדבר למלאכת סתירה! ומשיבים: סבר [סבור] חכם זה כי האיסור במבטל כלי מהיכנו הוא רק דרבנן [מדברי סופרים], ואילו איסור צער בעלי חיים הוא דאורייתא [מן התורה], ואתי דאורייתא ודחי דרבנן [ובאה מצוה מן התורה ודוחה מצוה מדברי סופרים].

“תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁבָּרְחָה וכו׳“. דּוֹחִין – אִין, מְדַדִּין – לָא. תָּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: מְדַדִּין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף בֶּחָצֵר, אֲבָל לֹא אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת.

שנינו במשנה שתרנגולת שברחה דוחים אותה למקומה. ומכאן נדייק: דוחין — אין [כן], ואולם מדדין, לסייע לה בהליכתה — לא. ומעירים: תנינא להא, דתנו רבנן [שנינו לזו, שכן שנו חכמים]: מדדין בשבת בהמה חיה ועוף בחצר, אבל לא את התרנגולת.

תַּרְנְגוֹלֶת מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר אַבַּיֵי: מִשּׁוּם דְּמַקְפְּיָא נַפְשָׁהּ.

ושואלים: תרנגולת מאי טעמא [מה טעם] לא ידדה אותה? אמר אביי: משום דמקפיא נפשה [שמגביהה את עצמה] ונמצא שבכך הוא נושא אותה ממש ולא רק מסייע לה בהילוכה.

תָּנֵי חֲדָא: מְדַדִּין בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף בֶּחָצֵר, אֲבָל לֹא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְהָאִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בֶּחָצֵר. וְתַנְיָא אִידָךְ: אֵין עוֹקְרִין בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף בֶּחָצֵר, אֲבָל דּוֹחִין בָּהֶן שֶׁיִּכָּנְסוּ.

תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל לא ברשות הרבים, והאשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ואין צריך לומר שמותר בחצר. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין עוקרין רגלי בהמה וחיה ועוף להרימם לגמרי בחצר, אבל דוחין בהן שיכנסו.

הָא גּוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: “אֵין עוֹקְרִין״ אֲבָל דַּדּוֹיֵי – מְדַדִּינַן. הֲדַר אָמְרַתְּ: דּוֹחִין – אִין, מְדַדִּין – לָא! אֲמַר אַבַּיֵי: סֵיפָא אֲתָאן לְתַרְנְגוֹלֶת.

ותחילה מבררים ברייתא אחרונה זו: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה]: שהרי אמרת שאין עוקרין, ומשמע: אבל דדויי [לדדות] — מדדינן [מדדים], ואחר כך הדר [חזרת] ואמרת שדוחין, ומשמעו: דוחין — אין [כן], ואולם מדדין — לא! אמר אביי: סיפא [בסוף] שמשתמע ממנו שאין מדדים אתאן [באנו, מדובר בו], בדין תרנגולת, שאותה, כאמור, אין לדדות.

אֲמַר אַבַּיֵי: הַאי מַאן דְּשָׁחֵיט תַּרְנְגוֹלֶת – לִכְבְּשִׁינְהוּ לְכַרְעֵיהּ בְּאַרְעָא, אִי נַמִי – נֵידַל לְהוּ מֵידַל. דְּדִילְמָא מַנַּח לְהוּ לְטוּפְרֵיהּ בְּאַרְעָא, וְעָקַר לְהוּ לְסִימָנִים.

וכיון שדובר בצד המיוחד שיש בנשיאת תרנגולת, מביאים את מה שאמר אביי: האי מאן דשחיט [מי ששוחט] תרנגולת — לכבשינהו לכרעיה בארעא, אי נמי נידל להו מידל [שיכבוש היטב רגליה בקרקע, או גם כן ירים אותן לגמרי באויר], שאם לא יעשה כן, יש לחשוש דדילמא מנח להו לטופריה בארעא, ועקר להו [שמא יניח התרנגול את צפרניו בקרקע ויוכל לפרכס ובתוך שחיטה יעקור אותם] את הסימנים, הקנה והוושט, ממקומם, ואז תהא השחיטה פסולה והתרנגולת נבילה.

מתני׳ אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב! אֲבָל מְסַעֲדִין. וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה בַּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, וְקוֹשְׁרִין אֶת הַטִּיבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף חוֹתְכִין. וְכָל צָרְכֵי מִילָה עוֹשִׂין בַּשַּׁבָּת.

אין מילדין את הבהמה אפילו ביום טוב, וכל שכן בשבת, אבל מסעדין (עוזרים) לה ללדת. ומילדין את האשה אפילו בשבת, וקורין לה (בשבילה) חכמה (מיילדת) ממקום למקום אפילו כשיש בכך חילול שבת, ומחללין עליה, על האשה היולדת, את השבת, וקושרין את הטיבור של הולד הנולד בשבת. ר' יוסי אומר: אף חותכין את הטבור. וכל צרכי מילה לתינוק שצריך למולו בו ביום, עושין בשבת.

גמ׳ כֵּיצַד מְסַעֲדִין? רַב יְהוּדָה אָמַר: אוֹחֵז אֶת הַוָּלָד שֶׁלֹּא יִפּוֹל לָאָרֶץ. רַב נַחְמָן אָמַר: דּוֹחֵק בַּבָּשָׂר כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד.

שואלים: כיצד מסעדין בלידת בהמה? רב יהודה אמר: אוחז את הולד כדי שלא יפול לארץ, רב נחמן אמר: דוחק בבשר מסביב לבית הרחם כדי שיצא הולד.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: כֵּיצַד מְסַעֲדִין – אוֹחֲזִין אֶת הַוָּלָד שֶׁלֹּא יִפּוֹל לָאָרֶץ, וְנוֹפֵחַ לוֹ בְּחוֹטְמוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ דַּד לְתוֹךְ פִּיו כְּדֵי שֶׁיִּנַק.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: כיצד מסעדין בלידת בהמה? אוחזין את הולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו שייצא הריר החוסם את דרכי הנשימה ויתחיל לנשום, ונותן לו דד אמו לתוך פיו כדי שינק.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מְרַחֲמִין הָיִינוּ עַל בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּיוֹם טוֹב. הֵיכִי עָבֵיד? אָמַר אַבַּיֵי: מֵבִיא בּוּל שֶׁל מֶלַח וּמַנִּיחַ לָהּ בְּתוֹךְ הָרֶחֶם, כְּדֵי שֶׁתִּזְכּוֹר צַעֲרָהּ וּתְרַחֵם עָלָיו. וּמְזַלְּפִין מֵי שִׁלְיָא עַל גַּבֵּי וָלָד כְּדֵי שֶׁתָּרִיחַ רֵיחוֹ וּתְרַחֵם עָלָיו. וְדַוְקָא טְהוֹרָה, אֲבָל טְמֵאָה – לֹא.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מרחמין היינו על בהמה טהורה ביום טוב לסייע לולד. ושואלים: היכי עביד [איך הוא עושה]? כלומר, מה פירוש "מרחמים"? אמר אביי: אם אין האם מקרבת את ילדה ומטפלת בו מביא בול (גוש) של מלח, ומניח לה אותו לבהמה בתוך הרחם, כדי שתצטער ובתוך כך תזכור צערה בלידה ותרחם עליו. וכן מזלפין מי שליא על גבי הולד, כדי שתריח ריחו ותרחם עליו. ודוקא בהמה טהורה, אבל טמאה — לא.

מַאי טַעְמָא? טְמֵאָה לָא מְרָחֲקָא וְלָדָא, וְאִי מְרָחֲקָא וְלָדָא – לָא מְקָרְבָא.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] בהמה טמאה לא התירו לעשות כן? ומשיבים: בהמה טמאה לא מרחקא ולדא [מרחקת את הולד], ואי מרחקא ולדא — לא מקרבא [ואם מרחקת את ולדה — שוב אינה מקרבת אותו] ואין תועלת באמצעים אלה.

“מְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה וכו׳“. מִכְּדִי תְּנָא לֵיהּ “מְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה וְקוֹרִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם״, “וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת״ לְאַתּוֹיֵי מַאי?

שנינו במשנה שמילדין את האשה, ומחללים עליה אפילו את השבת. ושואלים: מכדי תנא ליה [הרי שנה לו במשנה] במפורש: מילדין את האשה וקורין לה חכמה (קוראים בשבילה מיילדת) ממקום למקום, והמילים "מחללין עליה את השבת " לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה] הן מובאות כאן? והלא לכאורה כל מעשה של חילול השבת הבא בחשבון לצורך הלידה כבר שנינו!

לְאַתּוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: אִם הָיְתָה צְרִיכָה לְנֵר – חֲבֶירְתָּהּ מַדְלֶקֶת לָהּ אֶת הַנֵּר, וְאִם הָיְתָה צְרִיכָה לְשֶׁמֶן – חֲבֶירְתָּהּ מְבִיאָה לָהּ שֶׁמֶן בַּיָּד, וְאִם אֵינוֹ סִפֵּק בַּיָּד – מְבִיאָה בִּשְׂעָרָהּ, וְאִם אֵינוֹ סִפֵּק בִּשְׂעָרָהּ – מְבִיאָה לָהּ בַּכְּלִי.

ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן [להביא את מה ששנו חכמים] עוד בענין זה: אם היתה צריכה היולדת לנר — חבירתה מדלקת לה את הנר בשבת. ואם היתה צריכה לשמן — חבירתה מביאה לה שמן דרך רשות הרבים ביד בתוך כף ידה, ולא בכלי, כרגיל, כדי לעשות בשינוי, ואם אינו ספק (מספיק) ביד — מביאה בשערה, ואם אינו ספק בשערה — מביאה לה בכלי כרגיל.

אָמַר מָר: אִם הָיְתָה צְרִיכָה לְנֵר – חֲבֶירְתָּהּ מַדְלֶקֶת לָהּ אֶת הַנֵּר. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא בְּסוּמָא. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּלָא חָזְיָא – אָסוּר, קָא מַשְׁמַע לָן: אִיתוֹבֵי מִיתְבָא דַּעֲתָהּ, סָבְרָא: אִי אִיכָּא מִידֵּי – חָזְיָא חֲבֶירְתָּהּ וְעָבְדָה לִי.

שנינו קודם שאמר מר [החכם]: אם היתה צריכה היולדת בשבת לנר — חבירתה היתה מדלקת לה את הנר. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא ביולדת סומא (עיוורת), מהו דתימא [שתאמר]: כיון דלא חזיא [שאינה רואה] אפילו באור — אסור להביא לה נר כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי מאחר ואיתובי מיתבא [ומתיישבת] דעתה בכך והדבר מרגיע אותה, מותר. שכן היא סברא [סבורה]: אי איכא מידי [אם יש דבר] שיש לעשותו במהלך הלידה — חזיא [רואה] חבירתה באמצעות הנר ועבדה [ועושה] לי.

“אִם הָיְתָה צְרִיכָה לְשֶׁמֶן וכו׳“. תֵּיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם סְחִיטָה!

עוד שנינו שאם היתה צריכה היולדת בשבת לשמן — מביאה לה חבירתה שמן בשערותיה. ומקשים: מה הועילו בכך? תיפוק ליה [תצא לו] שאסור להביא בשיער משום איסור סחיטה! שהרי תצטרך לסחוט את השיער כדי להוציא ממנו את השמן, ואסור לסחוט בשבת!

רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: אֵין סְחִיטָה בַּשֵּׂיעָר. רַב אַשִׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא “יֵשׁ סְחִיטָה בַּשֵּׂיעָר״ – מְבִיאָה לָהּ בַּכְּלִי דֶּרֶךְ שְׂעָרָהּ. דְּכַמָּה דְּאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹיֵי – מְשַׁנֵּינַן.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין דין סחיטה בשיער, כי אין השיער סופג כשאר דברים הסופגים. רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שיש דין סחיטה בשיער, אלא כאן אין הכוונה שמביאה לה ממש בשערה, אלא שמביאה לה בכלי דרך הקשור לה בשערה, שכל כמה שאפשר לשנויי [לשנות] בדבר שאינו הכרחי לפיקוח נפש — משנינן [משנים אנו].

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חַיָּה, כָּל זְמַן שֶׁהַקֶּבֶר פָּתוּחַ, בֵּין אָמְרָה “צְרִיכָה אֲנִי״ בֵּין לֹא אָמְרָה “צְרִיכָה אֲנִי״ – מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת.

אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: חיה (יולדת) כל זמן שהקבר (בית הרחם) פתוח, בין אם אמרה "צריכה אני שיחללו עלי את השבת ", בין לא אמרה "צריכה אני שיחללו עלי את השבת "— מחללין עליה את השבת, שבדרך כלל יולדת היא במצב מסוכן ולצורך פיקוח נפש הותרה בשבת מלאכת איסור.

נִסְתַּם הַקֶּבֶר, בֵּין אָמְרָה

נסתם הקבר (נסגר בית הרחם לאחר הלידה), בין אם אמרה היולדת