הָנֵי נַמִי (בִּגְמִילוּת חֲסָדִים שָׁיְיכִי. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: הָנֵי) בְּהָנֵי שָׁיְיכִי.

ומשיבים: הני נמי [אלה גם כן], הכנסת אורחים וביקור חולים, בגמילות חסדים שייכי [שייכים, נכללים]. לישנא אחרינא [לשון אחר]: הני בהני שייכי [אלה באלה הם שייכים], כלומר, הדברים המרובים יותר כלולים מבחינת תוכנם בתוך הרשימה המצומצמת.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַדָּן חֲבֵירוֹ לְכַף זְכוּת דָּנִין אוֹתוֹ לִזְכוּת. וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁיָּרַד מִגָּלִיל הָעֶלְיוֹן וְנִשְׂכַּר אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד בַּדָּרוֹם שָׁלֹשׁ שָׁנִים. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי, וְאֵלֵךְ וְאָזוּן אֶת אִשְׁתִּי וּבָנַי. אָמַר לוֹ: אֵין לִי מָעוֹת. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי פֵּירוֹת. אָמַר לוֹ: אֵין לִי. תֵּן לִי קַרְקַע. אֵין לִי. תֵּן לִי בְּהֵמָה. אֵין לִי. תֵּן לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת. אֵין לִי. הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הדן את חבירו לכף זכות — דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר למלאכה אצל בעל הבית בדרום לשלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו לבעל הבית: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו בעל הבית: אין לי מעות. אמר לו: אם כן תן לי פירות בשכרי. אמר לו: אין לי. אמר לו השכיר: אם כן תן לי קרקע בשכרי. ענה לו: אין לי. אמר לו השכיר: תן לי בהמה בשכרי. אמר לו: אין לי. תן לי כרים וכסתות — אין לי. הפשיל השכיר כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש (בצער).

לְאַחַר הָרֶגֶל נָטַל בַּעַל הַבַּיִת שְׂכָרוֹ בְּיָדוֹ, וְעִמּוֹ מַשּׂוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים, אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים, וְהָלַךְ לוֹ לְבֵיתוֹ. אַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ.

לאחר הרגל (סוכות) נטל בעל הבית את שכרו של השכיר בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד טעון דברים של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים (ממתקים), והלך לו לביתו של הפועל. אחר שאכלו ושתו נתן לו בעל הבית את שכרו.

אָמַר לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי “תֵּן לִי שְׂכָרִי״ וְאָמַרְתִּי “אֵין לִי מָעוֹת״ בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא פְּרַקְמַטְיָא בְּזוֹל נִזְדַּמְּנָה לְךָ, וְלָקַחְתָּ בָּהֶן. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי “תֵּן לִי בְּהֵמָה״ וְאָמַרְתִּי “אֵין לִי בְּהֵמָה״ בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא מוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי “תֵּן לִי קַרְקַע״ וְאָמַרְתִּי לְךָ “אֵין לִי קַרְקַע״ בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא מוּחְכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים הִיא. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ “אֵין לִי פֵּירוֹת״ בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי “שֶׁמָּא אֵינָן מְעוּשָּׂרוֹת״. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ “אֵין לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת״ בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו לַשָּׁמַיִם.

אמר לו בעל הבית לשכיר: בשעה שאמרת לי "תן לי שכרי" ואמרתי "אין לי מעות", במה חשדתני? כלומר, כיצד הבנת את דברי, ומפני מה לא חשדתני שאני משתמט מלשלם לך? ענה לו, אמרתי: שמא פרקמטיא (סחורה) בזול נזדמנה לך, ולקחת (וקנית) אותה בהן בכספים המגיעים לי ואין בידך כסף. שאל אותו: ובשעה שאמרת לי "תן לי בהמה ", ואמרתי "אין לי בהמה ", במה חשדתני? ענה לו הפועל, אמרתי: שמא מושכרת הבהמה ביד אחרים. והוסיף ושאלו: בשעה שאמרת לי "תן לי קרקע ", ואמרתי לך "אין לי קרקע ", במה חשדתני? ענה לו, אמרתי: שמא מוחכרת הקרקע ביד אחרים היא, ואין בעל הבית יכול להוציא את הקרקע מן החוכרים. ושאל עוד: ובשעה שאמרת לי "תן לי פירות ואמרתי לך "אין לי פירות " במה חשדתני? ענ ה לו, אמרתי: שמא אינן מעושרות ולפי שעה אי אפשר לתת אותן. ושאלו: ובשעה שאמרתי לך "אין לי כרים וכסתות" במה חשדתני? ענה לו, אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים מסיבה כלשהי ולכן אין בידו כעת דבר.

אָמַר לֵיהּ: הָעֲבוֹדָה, כָּךְ הָיָה! הִדַּרְתִּי כָּל נְכָסַי בִּשְׁבִיל הוֹרְקְנוֹס בְּנִי שֶׁלֹּא עָסַק בַּתּוֹרָה, וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵירַי בַּדָּרוֹם הִתִּירוּ לִי כָּל נְדָרַי. וְאַתָּה, כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתַּנִי לִזְכוּת – הַמָּקוֹם יָדִין אוֹתְךָ לִזְכוּת.

אמר ליה [לו] בעל הבית: העבודה, כלומר, נשבע בעבודת בית המקדש שבאמת כך היה שלא היה אז כסף ברשותו, כי הדרתי כלומר, נדרתי והקדשתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, שנדר שלא להשאיר ביד בנו כל נכסים. וכשבאתי אצל חבירי בדרום שהיו חכמי הדור התירו לי כל נדרי, ואז יכול היה לבוא ולשלם מיד לפועלו. ואתה כשם שדנתני לזכות, אף המקום (השם) ידין אותך לזכות.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁפָּדָה רִיבָה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל, וְלַמָּלוֹן הִשְׁכִּיבָהּ תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו, לְמָחָר יָרַד וְטָבַל וְשָׁנָה לְתַלְמִידָיו.

מעשה דומה מסופר תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה (נערה) אחת בת ישראל מן השבי, וכשהגיעו למלון השכיבה תחת מרגלותיו. ולמחר ירד וטבל להיטהר לפני לימוד תורה ותפילה ושנה לתלמידיו. והדבר למראית העין מעורר חשד כאילו שמר את הנערה לעצמו, ומה גם כשטבל בבוקר כדרך שטובלים לאחר ביאה.

וְאָמַר (לָהֶן): בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁכַּבְתִּיהָ תַּחַת מַרְגְּלוֹתַי בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא יֵשׁ בָּנוּ תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לְרַבִּי.

ואמר להם לתלמידיו: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי, במה חשדתוני? אמרו לו: אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי בהתנהגויותיו, ואין הרב רוצה להשאיר את הנערה בין התלמידים שאינו בטוח בהגינותם לענין זה.

בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא מִפְּנֵי טוֹרַח הַדֶּרֶךְ אֵירַע קֶרִי לְרַבִּי. אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה, כָּךְ הָיָה. וְאַתֶּם, כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת – הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת.

אמר להם: בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? ענו לו: שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי. אמר להם: העבודה! כך היה. ואתם כשם שדנתוני לכף זכות א ף המקום ידין אתכם לכף זכות.

תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת הוּצְרַךְ דָּבָר אֶחָד לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל מַטְרוֹנִיתָא אַחַת, שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִין אֶצְלָהּ. אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ? אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֲנִי אֵלֵךְ.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בדומה לזה: פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים שילכו וידונו בו אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. שרצו לברר דברים בעניני הכלל ולבקש דבר הנוגע לכלל ישראל מן השלטונות. אמרו: מי ילך? אמר להם ר' יהושע: אני אלך.

הָלַךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְתַלְמִידָיו, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח בֵּיתָהּ חָלַץ תְּפִילָּיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְנִכְנַס וְנָעַל הַדֶּלֶת בִּפְנֵיהֶן. אַחַר שֶׁיָּצָא יָרַד וְטָבַל, וְשָׁנָה לְתַלְמִידָיו.

הלך ר' יהושע ותלמידיו אליה. כיון שהגיע עם תלמידיו לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות מן הפתח, ונכנס ונעל הדלת בפניהן. אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו. ולכאורה הדברים נראים כאילו היה כאן מעשה שאינו מהוגן.

וְאָמַר (לָהֶן): בְּשָׁעָה שֶׁחָלַצְתִּי תְּפִילִּין בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ: כְּסָבוּר רַבִּי “לֹא יִכָּנְסוּ דִּבְרֵי קְדוּשָּׁה בִּמְקוֹם טוּמְאָה״.

ואמר להן לתלמידיו: בשעה שחלצתי תפילין, במה חשדתוני? אמרו לו, אמרנו: כסבור רבי, לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה ומשום כך אין ראוי להכניס לשם תפילין.

בְּשָׁעָה שֶׁנָּעַלְתִּי בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא דְּבַר מַלְכוּת יֵשׁ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

שוב שאל: ובשעה שנעלתי את הדלת, במה חשדתוני? אמרו לו, אמרנו: שמא דבר מלכות יש בינו לבינה, שאין ראוי לגלותו.

בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא נִיתְּזָה צִינּוֹרָא מִפִּיהָ עַל בְּגָדָיו שֶׁל רַבִּי. אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה, כָּךְ הָיָה. וְאַתֶּם, כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לִזְכוּת – הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לִזְכוּת.

ושאלם: ובשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני, אמרו לו, אמרנו: שמא ניתזה צינורא (טיפת רוק) מפיה על בגדיו של רבי, וכיון שגזרו שיהיו הנכרים כזבים הרי הם מטמאים אף ברוק. אמר להם ר' יהושע: העבודה! כך היה. וכשם שדנתוני לזכות כך המקום (השם) ידין אתכם לזכות.

“מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה וכו׳“. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּמַנְחָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּלָא חַזְיָא לֵיהּ – אָסוּר, קָא מַשְׁמַע לָן: כֵּיוָן דְּחַזְיָא לְכֹהֵן – שַׁפִּיר דָּמֵי.

שנינו במשנה שמפנין תרומה טהורה בשבת. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה כגון דמנחה [שמונחת] ביד ישראל. מהו דתימא [שתאמר]: כיון דלא חזיא ליה [שאינה ראויה לו] לישראל לאכילה אסור אף לטלטלה בשבת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי כיון דחזיא [שראויה] לאכילה לכהן — שפיר דמי [יפה הדבר], מותר לטלטלה בשבת.

“וּדְמַאי (וכו׳)״. דְּמַאי, הָא לָא חֲזִי לֵיהּ?! כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי, מַפְקַר לֵיהּ לְנִכְסֵיהּ וַהֲוָה עָנִי, וְחַזְיָא לֵיהּ – הָשְׁתָּא נַמִי חֲזִי לֵיהּ. דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי. וְאָמַר רַב הוּנָא; תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי.

ועוד שנינו במשנה שמותר לטלטל דמאי. ושואלים: דמאי, הא לא חזי ליה [הרי אינו ראוי לו] לאכילה! ומשיבים: כיון דאי בעי מפקר ליה לנכסיה, והוה [שאם ירצה יפקיר את נכסיו, ויהיה] עני, וחזיא ליה [ויהיה הדמאי ראוי לו], השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן ראוי לו]. ומנין שהעני מותר באכילת דמאי? — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא (אנשי הצבא) דמאי. ואמר רב הונא: תנא [שנינו], בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, וכידוע הלכה כבית הלל.

“וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וכו׳“. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבּוֹלִים, וְנִטְּלָה הֵימֶנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְלֹא נִטְּלָה הֵימֶנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה.

ועוד שנינו במשנה שמותר לטלטל מעשר ראשון שניטלה תרומתו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], והלא חולין גמורים הם! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן שהקדימו הלוי לכהן בשבולים שמיד כשהביאו את התבואה לגורן, ולפני שדשו אותה לקח הלוי מעשר ראשון, ונטלה הימנו (ממנו, ממעשר זה) תרומת מעשר וניתנה לכהן, ואולם עדיין לא נטלה הימנו, מן התבואה, תרומה גדולה שהרי הכהן לא בא עדיין.

וְכִי הָא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבּוֹלִין – פָּטוּר מִתְּרוּמָה גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַהֲרֵמוֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר״ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.

וכי הא [וכמו זה] שאמר ר' אבהו שכך אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו הלוי לכהן בשבולין — פטור מלהפריש תרומה גדולה, שכן נאמר: "והרמתם ממנו תרומת ה ' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו), ומלשון הכתוב נלמד: מעשר מן המעשר (תרומת מעשר) אמרתי לך, ואולם לא תרומה גדולה וגם תרומת מעשר מן המעשר.

אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: אִי הָכִי אֲפִילּוּ הִקְדִּימוֹ בַּכְּרִי נַמִי לִיפָּטֵר! אָמַר לֵיהּ, עָלֶיךָ אָמַר קְרָא: “מִכֹּל מַתְּנוֹתֵיכֶם תָּרִימוּ וגו׳“.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אי הכי [אם כך] שאנו סומכים על לימוד זה, אפילו הקדימו הלוי בכרי לאחר דישת התבואה נמי ליפטר [גם כן שיפטר] הלוי מלתת תרומה גדולה! אמר ליה [לו]: עליך אמר קרא [המקרא] "מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו

וּמָה רָאִיתָ?! הַאי אִידְגַּן, וְהַאי לָא אִידְגַּן.

"(במדבר יח, כט), כלומר, יש ריבוי נוסף (מכל מתנותיכם) והוא המחייב לתת תרומה גדולה אף ממתנות הלויים. ושאל רב פפא: ומה ראית לומר שאם הקדימו בכרי — חייב לתת תרומה גדולה, ואם הקדימו בגורן — אינו חייב בה? ותירץ לו: האי [זה שבכרי] — אידגן [נעשה דגן], ובדגן מפורשת חובת הפרשת תרומה גדולה, והאי [וזה] — עדיין לא אידגן [נעשה דגן], ועדיין לא חלה עליו חובה זו.

“וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וכו׳“. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ, הָא קָא מַשְׁמַע לָן – דְּאֵין חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.

שנינו במשנה שמעשר שני שנפדה מותר בטלטול. ושואלים: והלא זהו פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן שנתן את הקרן (דמי המעשר) ועדיין לא נתן את החומש שצריך להוסיף עליו בשעת פדיון. והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] שאין חומש מעכב, והמעשר נעשה חולין משעת נתינת הקרן.

“וְהַתּוּרְמֹס הַיָּבֵשׁ כו׳“. דַּוְוקָא יָבֵשׁ, אֲבָל לַח – לֹא. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּמָרִיר – לֹא אָכְלָה.

ועוד שנינו במשנה שמטלטלים בשבת את התורמס היבש שהוא מאכל בהמה. ומעירים: דווקא כשהוא יבש, אבל כאשר הוא לח — לא הותר לטלטלו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? כיון דמריר [שהוא מר] ביותר לא אכלה [אוכלת] אותו בהמה.