שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה – נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת. וְאָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עֲלֵיהֶן!

שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת. ואמר רב יהודה בר שילא שכך אמר רב אסי שכך אמר ר' יוחנן: והוא דווקא כשיש תורת כלי עליהן, שהכיסוי עצמו ראוי לשימוש ככלי, ולא כדברי רבן שמעון בן גמליאל המסתפק בהכנה בלבד.

וְכִי תֵּימָא: הָכָא נַמִי דְּאִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו. וּמִי בָּעֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו?! וְהָתַנְיָא: חֲרָיוֹת שֶׁל דֶּקֶל שֶׁגְּדָרָן לְשֵׁם עֵצִים וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִישִׁיבָה – צָרִיךְ לִקְשֹׁר, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ לִקְשֹׁר.

וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי [כאן גם כן] בדברי רבן שמעון בן גמליאל מדובר באופן דאיכא [שיש] לאותו קנה תורת כלי עליו, ואולם ומי בעי [והאם מצריך, דורש] רבן שמעון בן גמליאל שתהיה תורת כלי עליו? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חריות של דקל שגדרן (קצצן) לשם עצים להסקה, ונמלך עליהן להשתמש בהם לישיבה — צריך לקשר אותן לפני השבת, להתיר לו לשבת עליהם. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשר. ונמצא שלדעתו אין צורך לעשות מעשה בעץ להכשירו למלאכה ודי ההכנה במחשבה בלבד!

רַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לֵיהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

ומשיבים: ר' יוחנן סבירא ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא [סבור כמותו בדבר אחד ונחלק עליו באחד].

דָּרַשׁ רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַפִּתְחָא דְּרֵישׁ גָּלוּתָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. מְתִיב רַב עַמְרָם: “וּמִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ שֶׁפּוֹקְקִין וּמוֹדְדִין וְקוֹשְׁרִין בַּשַּׁבָּת״!

דרש ר' יצחק נפחא אפתחא דריש גלותא [על פתחו של בית ראש הגולה]: הלכה כר' אליעזר, בדין פקק החלון. מתיב [מקשה] רב עמרם ממה ששנינו במשנה מפורשת: ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת, ומכאן נלמד שפוקקים בכל אופן, ולאו דווקא בפקק המוכן לכך כדברי ר' אליעזר!

אָמַר לֵיהּ [אַבַּיֵי]: מַאי דַּעֲתִיךְ – מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי סְתָמָא – “נֶגֶר הַנִּגְרָר״ נַמִי סְתָמָא הִיא! וַאֲפִילּוּ הָכִי – מַעֲשֶׂה רַב.

אמר ליה [לו] אביי: מאי דעתיך [מה, מדוע דעתך] כן — משום דקתני סתמא [ששנינו סתם], שבמשנה לא נתפרש שם חכם ולכן הלכה כמותה, ואולם המשנה בדין נגר הנגרר נמי סתמא [גם כן סתם משנה] היא, והיה צריך ואפשר לפסוק כשיטה זו. ואולם מסכמים: אפילו הכי [כך] — מעשה רב, שאף כשיש שתי משניות חולקות זו על זו, מעשה גדול ונחשב יותר. וכיון שמסופר באותה משנה שנהגו ועשו חכמים לפקוק את החלון — סומכים יותר על פסק הלכה זו.

מתני׳ (כָּל) כִּיסּוּי הַכֵּלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה – נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּכִיסּוּי קַרְקָעוֹת, אֲבָל בְּכִיסּוּי הַכֵּלִים – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת.

כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה — ניטלין בשבת. אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים — בכיסוי קרקעות, כגון כיסוי של בור. אבל בכיסוי הכלים — בין כך ובין כך, גם אם אין להם בית אחיזה — ניטלין בשבת.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עֲלֵיהֶן. דְּכוּלֵּי עָלְמָא, כִּסּוּי קַרְקָעוֹת אִם יֵשׁ לָהֶן בֵּית אֲחִיזָה – אִין, אִי לָא – לָא. כִּסּוּי הַכֵּלִים, אַף עַל גַּב דְּאֵין לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה.

אמר רב יהודה בר שילא שכך אמר ר' אסי שכך אמר ר' יוחנן: והוא דווקא כשיש תורת כלי עליהן וראויים הכיסויים לשימוש כלשהו. ומוסיפים: דכולי עלמא [לדעת הכל] כסוי קרקעות, אם יש להן בית אחיזה — אין [כן, מותר לטלטלם], אי [אם] לא — לא. כסוי הכלים, אף על גב [אף על פי] שאין להם בית אחיזה — מותרים בטלטול.

כִּי פְּלִיגִי – בְּכֵלִים דְּחַבְּרִינְהוּ בְּאַרְעָא, מָר סָבַר: גָּזְרִינַן, וּמָר סָבַר: לָא גָּזְרִינַן.

כי פליגי [כאשר נחלקו במשנתנו] הרי זה בכלים דחברינהו בארעא [שחיברם בקרקע]. מר סבר [חכם זה, תנא קמא סבור] כי גזרינן [גוזרים אנו] על כיסוי כלי המחובר בקרקע משום כיסוי קרקע עצמה, ומר סבר לא גזרינן [וחכם זה, ר' יוסי, סבור שאין אנו גוזרים].

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: כִּי פְּלִיגִי – בְּכִיסּוּי תַּנּוּר, מָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְכִיסּוּי קַרְקַע, וּמָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְכִיסּוּי כֵּלִים. הדרן עלך כל הכלים

לישנא אחרינא [לשון אחרת]: כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה רק בכיסוי תנור, מר מדמי ליה [חכם זה מדמה אותו] לכיסוי קרקע, ומר מדמי ליה [וחכם זה מדמה אותו] לכיסוי כלים.

מתני׳ מְפַנִּין אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים, וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר.

מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וּדְמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַתּוּרְמוּס הַיָּבֵשׁ – מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעִזִּים.

מפנין בשבת אפילו ארבע וחמש קופות (סלים) של תבן וכן של תבואה מפני האורחים הצריכים לשבת במקום ההוא, ומפני בטול בית המדרש כשצריכים להושיב את התלמידים במקום. אבל לא מפנים את האוצר (המחסן). ומה עוד הם הדברים שמותר לפנות?

אֲבָל לֹא אֶת הַטֶּבֶל, וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר [רִאשׁוֹן] שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְלֹא אֶת הַלּוּף וְלֹא אֶת הַחַרְדָּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל עוֹרְבִין.

מפנין תרומה טהורה אף על פי שראויה היא לאכילה רק לכהן, ודמאי (תבואה שנקנתה מעם הארץ וספק אם עישר אותה) שכרגיל אסור לאוכלו עד שיפרישו ממנו מעשר מספק, וכן מעשר ראשון שניטלה כבר תרומתו (תרומת מעשר) וניתנה לכהנים, ומעשר שני והקדש שנפדו, ואף את התורמוס היבש שאין אדם אוכלו מפני שהוא מאכל לעזים.

חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים, אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה – מְטַלְטְלִין אוֹתָן, וְאִם לָאו – אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן.

אבל אין מפנים את הדברים שאינם ראויים כלל לאכילה, משום שהם בגדר מוקצה, לא את הטבל, ולא את מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו, ולא את הלוף, ולא את החרדל שאינו מתוקן. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל עורבין.

גמ׳ הָשְׁתָּא חָמֵשׁ מְפַנִּין, אַרְבַּע מִיבָּעֲיָא?!

חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן מבעוד יום למאכל בהמה — מטלטלין אותן. ואם לאו [לא] התקינם מבעוד יום — אין מטלטלין אותן.

אָמַר רַב חִסְדָּא: אַרְבַּע מֵחָמֵשׁ. (אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַרְבַּע מֵאוֹצָר קָטָן) וְחָמֵשׁ מֵאוֹצָר גָּדוֹל.

שנינו במשנה שמפנים אפילו ארבע וחמש קופות. ושואלים: השתא [עכשיו] הרי שנינו כי חמש מפנין ואם כן ארבע מיבעיא [נצרכה] לומר?!

וּמַאי “אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר״– שֶׁלֹּא יַתְחִיל בָּאוֹצָר תְּחִלָּה. וּמַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה.

אמר רב חסדא: הכוונה היא שמותר לפנות ארבע מתוך חמש קופות שנמצאות שם, אבל לא את כל הקופות כולן. איכא דאמרי [יש שאומרים]: ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַרְבַּע וְחָמֵשׁ.

ושואלים: ומאי [ומה פירוש] "אבל לא את האוצר" — הכוונה היא שלא יתחיל באוצר תחלה, כלומר, שאם יש לו מקום אחר, שעדיין לא התחילו להשתמש באוצר זה — לא יפנהו, ומני [ומשנה זו של מי היא] — שיטת ר' יהודה היא דאית ליה [שיש לו, מקבל] דין מוקצה. ואוצר זה שלא התחילו בו מוקצה הוא מן השימוש.