זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בַּטָּפִיחַ – מְמַלְּאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת.

זמורה של גפן שהיא קשורה בטפיח (כעין דלי לשאיבה) — ממלאין בה בשבת, שהזמורה נעשתה חלק מן הכלי.

פְּקָק הַחַלּוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁהוּא קָשׁוּר וְתָלוּי – פּוֹקְקִין בּוֹ, וְאִם לָאו – אֵין פּוֹקְקִין בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ פּוֹקְקִין בּוֹ.

פקק החלון, ר' אליעזר אומר: בזמן שהוא קשור בחלון, ותלוי, שאיננו נוגע בארץ — פוקקין בו את החלון, שאין בכך משום בניה, ואם לאו [לא] — אין פוקקין בו. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך — פוקקין בו.

גמ׳ תְּנַן הָתָם: אֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית מַטָּהּ עַל צִידָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי אַמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ, אֲבָל בְּמַנִּיחַ – נַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר. וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ, אֲבָל בְּמַנִּיחַ – נַעֲשָׂה כִּיסּוּי לְהֶחָבִית.

תנן התם [שנינו שם במשנה]: אבן שעל פי החבית וברצונו לפתוח את החבית — מטה את החבית על צידה, והיא, האבן, נופלת. אמר רבה שכך אמר ר' אמי שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא בשוכח, שהניח את האבן על החבית בלא משים, אבל במניח את האבן על פי חבית בכוונה — נעשה החבית בסיס לדבר האסור (האבן) ואסור לטלטל אף את החבית. ואילו רב יוסף אמר בשם ר' אסי שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו דין זה בחבית אלא בשוכח, אבל במניח — נעשה האבן כיסוי להחבית ומותר להשתמש בה כבשאר כיסויי חבית.

אָמַר רַבָּה: מוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעֲתִין “הָאֶבֶן שֶׁבַּקֵּירוּיָה אִם מְמַלְּאִין בָּהּ וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת מְמַלְּאִין בָּהּ״! וְלֹא הִיא, הָתָם כֵּיוָן דְּהַדְקָהּ – שָׁוְיָא דּוֹפֶן.

אמר רבה: מותבינן אשמעתין [מקשים אנו על ההלכה שלנו] מן המשנה כאן, שהלא שנינו: האבן שבקירויה (דלעת) אם ממלאין בה בקרויה מים והאבן אינה נופלת ממנה — ממלאין בה, ונמצא שאם מייחדים את האבן לצורך, היא מפסיקה להיות מוקצה! והוא עצמו מתרץ: ולא היא, אין להשוות את הדברים. התם [שם] באבן שבקרויה, כיון שה דקה לאבן אל הדלעת — שויא [עשה] את האבן דופן, ונעשתה כחלק מן הכלי, מה שאין כך בכיסוי חבית.

אָמַר רַב יוֹסֵף: וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעֲתִין “אִם לָאו אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ״! וְלֹא הִיא, הָתָם כֵּיוָן דְּלָא הַדְקָהּ – בַּטּוֹלֵי בִּטְּלָהּ.

אמר רב יוסף: ומותבינן אשמעתין [ומקשים אנו על ההלכה שלנו] ממה ששנינו במשנתנו: "אם לאו [לא] הידקה לאותה אבן אל הדלעת — אין ממלאין בה "נמצא שאבן שאינה מהודקת אינה נחשבת ככלי והריהי מוקצה! והוא עצמו מסביר: ולא היא, אין להשוות את הדברים. התם [שם], כיון שלא הדקה — משמע שבטולי בטלה [ביטלה] ואינו מחשיבה ככלי, והריהי אם כן כשאר מוקצה.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה, וּמָר סָבַר: לָא בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו]? מר סבר בעינן [חכם זה, רבה, סבור כי צריכים אנו] מעשה כדי להפוך אבן או חומר אחר ולהחשיבו ככלי, ומר סבר לא בעינן [וחכם זה במשנתנו סבור כי אין אנו צריכים] מעשה.

וְאָזְדוּ לְטַעֲמַיְיהוּ; דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד וּמָצָא נִדְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים, וְאָמַר לְתַלְמִידָיו: צְאוּ וְחַשְּׁבוּ כְּדֵי שֶׁנֵּשֵׁב עֲלֵיהֶן לְמָחָר, וְלֹא הִצְרִיכָן רַבִּי לְמַעֲשֶׂה.

ואזדו לטעמייהו [והלכו לטעמיהם] ר' אמי ור' אסי, דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' חנינא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' זירא שכך אמר ר' חנינא: פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים, ואמר לתלמידיו: צאו וחשבו שאתם מכינים את האבנים לצורך שבת כדי שנשב עליהן למחר בשבת, ולא הצריכן רבי למעשה באותן אבנים, והסתפק במחשבה.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הִצְרִיכָן רַבִּי לְמַעֲשֶׂה. מַאי אָמַר לְהוּ? רַבִּי אַמִי אָמַר: צְאוּ וְלַמְּדוּם אָמַר לְהוּ. רַבִּי אַסִי אָמַר: צְאוּ וְשַׁפְשְׁפוּם אָמַר לְהוּ.

ואילו ר' יוחנן אמר: לא כך היה המעשה, אלא הצריכן רבי למעשה להכין את האבנים. ושאלו לשיטה זו: מאי [מה], איזה מעשה אמר להו [להם] לעשות? ר' אמי אמר: "צאו ולמדום" (סדרו אותם) אמר להו [להם] רבי לתלמידיו. ר' אסי אמר: "צאו ושפשפום מן הטיט" אמר להו [להם]. הרי שר' אמי מצריך מעשה חשוב יותר באבן כדי להחשיבה ככלי.

אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר: סְוָאר שֶׁל קוֹרוֹת הֲוָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן שָׁאוּל אָמַר: גָּשׁוֹשׁ שֶׁל סְפִינָה הֲוָה. מַאן דְּאָמַר גָּשׁוֹשׁ – כָּל שֶׁכֵּן סְוָאר, וּמַאן דְּאָמַר סְוָאר, אֲבָל גָּשׁוֹשׁ – קָפֵיד עֲלֵיהּ.

איתמר [נאמר] שנחלקו תנאים בענין זה, ר' יוסי בן שאול אמר: סואר (ערימה) חדשה של קורות הוה [היה]. ור' יוחנן בן שאול אמר: גשוש של ספינה (המוט המשמש בספינה לדעת את עומק המים) הוה [היה זה]. מאן דאמר [מי שאומר] שהתיר רבי לשבת על גשוש — כל שכן התיר בסואר, ואולם מאן דאמר שהתיר בסואר, אבל אצל גשוש קפיד עליה [מקפיד עליו] שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, שמא יתעקם ויפגם.

“זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה כו׳״. קְשׁוּרָה – אִין, לֹא קְשׁוּרָה – לָא, לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל,

שנינו במשנה שזמורה של גפן שהיא קשורה בדלי ממלאים בה בשבת. ומדייקים: רק אם היא קשורה — אין [כן, מותר], ואולם כאשר היא לא קשורה — לא. לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל.

דְּתַנְיָא: חֲרָיוֹת שֶׁל דֶּקֶל שֶׁגְּדָרָן לְעֵצִים וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִישִׁיבָה – צָרִיךְ לִקְשׁוֹר, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ לִקְשׁוֹר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חריות של דקל שגדרן (קצצן) לצורך עצים להסקה ונמלך עליהן להשתמש בהן לישיבה — צריך לקשור אותן יחד בערב שבת כדי להוציאן מגדר מוקצה להשתמש בהן בשבת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשור והריהן כמוכנות מבעוד יום, נמצא שלדעת רבן שמעון בן גמליאל עץ קצוץ אין צורך להכינו במיוחד לצורך שבת.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּמְחוּבֶּרֶת בְּאָבִיהָ. אִי הָכִי קָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע! לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה. רַב אַשִׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בִּתְלוּשָׁה, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִקְטוֹם.

אמר רב ששת: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ואולם יש לומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים] — באופן שזמורה זו עדיין מחוברת באביה (בגפן). ומקשים: אי הכי, קא משתמש [אם כך, הריהו משתמש] בדבר המחובר לקרקע, והרי יודעים אנו שגזרו חכמים שלא להשתמש בכל דבר צומח בהיותו עדיין מחובר לקרקע! ומתרצים: שהיה זה מחובר למטה משלשה טפחים, וכל המחובר בפחות משלשה טפחים אין דינו כאילן, כפי שמותר להשתמש בשורשי האילן הסמוכים לקרקע. רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] כי מדובר בזמורה תלושה , ואולם החידוש שבדבר שיש לחשוש גזירה שמא יקטום (יחתוך, יישר) זמורה ויכשירנה לשימוש בדלי, על כן השמיע לנו רבן שמעון שאין אנו חוששים לכך.

“פְּקָק הַחַלּוֹן כו׳״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֹהֶל עֲרַאי בַּתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּשַּׁבָּת. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְהוֹסִיף, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מוֹסִיפִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹסִיפִין בַּשַּׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב. “ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ פּוֹקְקִין בּוֹ״.

שנינו במשנה שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בענין פקק החלון באיזה אופן מותר לפקוק בו את החלון בשבת. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: הכל מודים שאין עושין אהל, אפילו הוא עראי , בתחלה ביום טוב, ואין צריך לומר שאין עושים בשבת. לא נחלקו חכמי המשנה אלא בלהוסיף על אהל קיים. שר' אליעזר אומר: אין מוסיפין ביום טוב, ואין צריך לומר שאין מוסיפים בשבת. וחכמים אומרים: מוסיפין על אהל ארעי בשבת, ואין צריך לומר שמותר ביום טוב. ועוד שנינו במשנה שחכמים אומרים: בין כך ובין כך פוקקין בו בפקק זה את החלון.

מַאי “בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ״? אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב כָּהֲנָא:

ושואלים: מאי [מה הפירוש המדוייק] של "בין כך ובין כך" בענייננו? אמר ר' אבא שכך אמר רב כהנא: