אַדַּעֲתָא דְּרוּבָּא מַדְלְקִי.

אדעתא דרובא מדלקי [על דעת הרוב מדליקים], ולכן כאשר הגוים הם הרוב — מותר.

שְׁמוּאֵל אִיקְלַע לְבֵי אָבִין תּוֹרָן, אֲתָא הַהוּא גּוֹי אַדְלִיק שְׁרָגָא. אַהַדְרִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְאַפֵּיהּ. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּאַיְיתִי שְׁטָר וְקָא קָרֵי, אֲמַר: אַדַּעֲתָא דְּנַפְשֵׁיהּ הוּא דְּאַדְלִיק. אַהַדְרִינְהוּ אִיהוּ לְאַפֵּיהּ גַּבֵּי שְׁרָגָא. הדרן עלך כל כתבי

ומסופר: שמואל איקלע לבי [הזדמן לבית] אבין תורן. אתא ההוא גוי אדליק שרגא [בא גוי אחד והדליק נר]. אהדרינהו [החזיר] שמואל לאפיה [את פניו] לצד אחר שלא להנות מנר זה. כיון דחזא דאייתי [שראה שמואל שהביא] הגוי שטר וקא קרי [וקרא בו] אמר: אדעתא דנפשיה [על דעת ולצורך עצמו] הוא דאדליק [שהדליק]. אהדרינהו איהו לאפיה גבי שרגא [והחזיר הוא פניו אצל, לעבר, הנר].

מתני׳ כָּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת וְדַלְתוֹתֵיהֶן עִמָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּרְקוּ, בַּשַּׁבָּת, שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לְדַלְתוֹת הַבַּיִת, לְפִי שֶׁאֵינָן מִן הַמּוּכָן.

נוֹטֵל אָדָם קוּרְנָס לְפַצֵּעַ בּוֹ אֶת הָאֱגוֹזִין, קַרְדּוֹם – לַחְתּוֹךְ בּוֹ אֶת הַדְּבֵילָה, מְגֵירָה – לָגוֹר בָּהּ אֶת הַגְּבִינָה, מַגְרֵיפָה – לִגְרוֹף בָּהּ אֶת הַגְּרוֹגְרוֹת,

כל הכלים ניטלין בשבת, ודלתותיהן של אותם כלים עמהן, אף על פי שנתפרקו בשבת. שאינן דומין דלתות הכלים לדלתות הבית שאסור להשתמש בהן בשבת אם נתפרקו מן הפתח, לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן מבעוד יום. שהדלת עצמה כשהיא מפורקת אינה ברת שימוש ולכך אינה נחשבת ככלי, אבל הכלים על כל חלקיהם מוכנים לשימוש, ובכלל זה דלתותיהן.

אֶת הָרַחַת וְאֶת הַמַּלְגֵּז – לָתֵת עָלָיו לַקָּטָן, אֶת הַכּוּשׁ וְאֶת הַכַּרְכַּר – לִתְחוֹב בּוֹ, מַחַט שֶׁל יָד – לִיטּוֹל בּוֹ אֶת הַקּוֹץ, וְשֶׁל סַקָּאִים – לִפְתּוֹחַ בּוֹ אֶת הַדֶּלֶת.

וכן נוטל אדם קורנס המשמש למלאכה שאסור לעשותה בשבת, כדי לפצע (לפצח) בו את האגוזין. וכן נוטל קרדום, שהוא כלי המשמש לחטיבת עצים, כדי לחתוך בו את הדבילה (גוש גדול של תאנים מיובשות מחוברות יחד). וכן מגירה (משור), כדי לגור (לחתוך) בה את הגבינה. וכן מגריפה, כדי לגרוף בה את הגרוגרות.

גמ׳ “כָּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּרְקוּ בַּשַּׁבָּת״, וְלָא מִיבָּעֲיָא בַּחוֹל?

וכן נוטל את הרחת ואת המלגז שהם גדולים מאד ונועדים לטיפול בתבואה שבגורן — כדי לתת עליו לקטן מזונו, כדי לשעשעו על ידי כך. וכן מותר לקחת את הכוש (פלך) ואת הכרכר המשמשים לאריגה, כדי לתחוב בו בתוך מאכלים כעין מזלג. ומותר לקחת מחט של יד (מחט בגדים רגילה), כדי ליטול בו את הקוץ. ומחט של סקאים (תופרי שקים) שהיא גסה יותר, כדי לפתוח בו את הדלת, כאשר אין בידו המפתח הרגיל.

אַדְּרַבָּה, בַּשַּׁבָּת – מוּכָנִין עַל גַּבֵּי אֲבִיהֶן, בַּחוֹל – אֵין מוּכָנִין עַל גַּבֵּי אֲבִיהֶן.

שנינו במשנה שכל הכלים ניטלין, ואף על פי שנתפרקו בשבת, והאם נלמד מכך: שנתפרקו בשבת, ולא מיבעיא [נצרכה] לומר אם נתפרקו בחול, שודאי מותרים בטלטל בשבת.

אָמַר אַבַּיֵי, הָכִי קָאָמַר: כָּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת וְדַלְתוֹתֵיהֶן עִמָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּרְקוּ בַּחוֹל – נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת.

ואולם אדרבה (להיפך), אם נתפרקו בשבת אפשר לומר שמוכנין היו אותם חלקי הכלים בכניסת השבת על גבי (משום) אביהן, כלומר, משום הכלי השלם. אבל אם נתפרקו בחול הרי נמצא שכניסת השבת כבר אין הם מוכנין לשימוש על גבי אביהן!

תָּנוּ רַבָּנַן: דֶּלֶת שֶׁל שִׁידָּה וְשֶׁל תֵּיבָה וְשֶׁל מִגְדָּל – נוֹטְלִין, אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין. וְשֶׁל לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים – לֹא נוֹטְלִין וְלֹא מַחֲזִירִין.

אמר אביי, הכי קאמר [כך אמר, כך יש לפרש]: כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן. ואף על פי שנתפרקו בחול — ניטלין בשבת.

בִּשְׁלָמָא שֶׁל לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים – קָסָבַר: כֵּיוָן דִּמְחַבְּרִי בְּאַרְעָא – יֵשׁ בִּנְיָן בַּקַּרְקַע, יֵשׁ סְתִירָה בַּקַּרְקַע. אֶלָּא שֶׁל שִׁידָּה וְשֶׁל תֵּיבָה וְשֶׁל מִגְדָּל מַאי קָסָבַר?

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל (ארון) — נוטלין ומורידים אותן מציריהן בשבת אבל לא מחזירין אותן למקומן. ודלת של לול של תרנגולים — לא נוטלין ולא מחזירין

אִי קָסָבַר “יֵשׁ בִּנְיָן בְּכֵלִים״ – יֵשׁ סְתִירָה בְּכֵלִים, וְאִי “אֵין סְתִירָה בְּכֵלִים״ – אֵין בִּנְיָן בְּכֵלִים.

. ומעתה, בשלמא [נניח] בענין של לול של תרנגולים , קסבר [סבור הוא]: כי כיון דמחברי בארעא [שמחובר הלול בארץ] יש בנין בקרקע ויש סתירה בקרקע, והמוריד דלת או מחזירה הרי זה כבונה. אלא לענין דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל, מאי קסבר [מה סבור הוא]?

אָמַר אַבַּיֵי: לְעוֹלָם קָסָבַר “יֵשׁ בִּנְיָן בְּכֵלִים וְיֵשׁ סְתִירָה בְּכֵלִים״ – וְשֶׁנִּיטְּלוּ קָאָמַר.

אי קסבר [אם סבור הוא] כי יש בנין בכלים — הלא גם יש סתירה בכלים ואסור להסיר את הדלת, ואי [ואם] אין סתירה בכלים ומותרת הדלת בהורדה, הלא גם אין בנין בכלים, ומדוע אם כן אסור להחזירן?

אָמַר לֵיהּ רָבָא: [שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר] חֲדָא: דְּ׳נִיטָּלִין׳ קָתָנֵי, וְעוֹד: מַאי “אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין״? אֶלָּא אָמַר רָבָא: קָסָבַר אֵין בִּנְיָן בְּכֵלִים וְאֵין סְתִירָה בְּכֵלִים, וּגְזֵירָה שֶׁמָּא יִתְקַע.

אמר אביי: לעולם קסבר [סבור הוא] כי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ויש לתקן את הגירסה ולא לשנות "נוטלין", אלא ללמוד כך: "דלת של שידה ושל תיבה ושניטלו כבר" קאמר [אמר] והן שאסור להחזירן למקומן.

“נוֹטֵל אָדָם קוּרְנָס כו׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה: קוּרְנָס שֶׁל אֱגוֹזִין לְפַצֵּעַ בּוֹ אֶת הָאֱגוֹזִין, אֲבָל שֶׁל נַפָּחִין – לֹא.

אמר ליה [לו] רבא: שתי תשובות בדבר לדחות דבריך. חדא [אחת], שבמפורש "נוטלין " קתני [שנינו], ומשמע — לכתחילה! ועוד: מאי [מה איך תפרש] "אבל לא מחזירין", מה מובן המלה "אבל" כאן? אלא אמר רבא כי קסבר [סבור הוא] אותו תנא כי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ומשום מה אסר להחזיר דלת — גזירה שמא יתקע בדוחק וכדרך מלאכה גמורה, ונמצא שעבר משום מכה בפטיש שהוא עשיית גמר מלאכה.

קָסָבַר: דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר – אֲפִילּוּ לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ אָסוּר.

שנינו במשנה שנוטל אדם קורנס בשבת כדי לפצע בו אגוזים. אמר רב יהודה: מדובר כאן בקורנס של אגוזין כדי לפצע בו את האגוזין, אבל של נפחין — לא.

אָמַר לֵיהּ רַבָּה: אֶלָּא מֵעַתָּה, סֵיפָא דְּקָתָנֵי “וְאֶת הָרַחַת וְאֶת הַמַּלְגֵּז לָתֵת עָלָיו לַקָּטָן״ רַחַת וּמַלְגֵּז מִי מְיַיחֲדִי לֵיהּ לַקָּטָן?! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: קוּרְנָס שֶׁל נַפָּחִין לְפַצֵּעַ בּוֹ הָאֱגוֹזִין.

וקסבר [סבור] אותו תנא כי דבר שמלאכתו כרגיל למלאכה שיש בה איסור בשבת, אפילו לצורך שימוש בגופו להיתר — אסור

קָסָבַר:

. אמר ליה [לו] רבה: אלא מעתה, סיפא, דקתני [הסוף של המשנה ששנינו]: ואת הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן מזונו, רחת ומלגז מי מייחדי ליה [האם מיוחדים הם לו] לשימושו של הקטן?! אלא אמר רבה: יש לפרש שמדובר בקורנס של נפחין שמותר לו ליטלו בשבת כדי לפצע בו את האגוזין, ו