הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.

הוא שאמר את דבריו כשיטת ר' שמעון בן ננס במשנתינו.

אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס – מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחָרֵךְ, גְּרָם כִּיבּוּי מִי אָמַר? אִין, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: “רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּכְלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים מְלֵאִים מַיִם שֶׁאֵינָן יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הָאוּר וְהֵן מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין אֶת הַדְּלֵיקָה״ – מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא שָׁרֵי.

ושואלים: אימר [אמור] שאמר ר' שמעון בן ננס "מפני שהוא מחרך", והתיר לשים עור גדי משום שאינו נשרף, אולם גרם (דבר הגורם) כיבוי מי [האם] אמר? ומשיבים: אין [כן], אכן גם לכך נתכוון ר' שמעון בן ננס, ולמדנו זאת מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף המשנה] שר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, לפי שאינן יכולים לקבל את האור (האש) והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. ומכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון], ר' שמעון, שרי [מתיר].

תָּנוּ רַבָּנַן: נֵר שֶׁעַל גַּבֵּי טַבְלָא – מְנַעֵר אֶת הַטַּבְלָא וְהִיא נוֹפֶלֶת, וְאִם כָּבְתָה – כָּבְתָה. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ, אֲבָל בְּמַנִּיחַ – נַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נר שהיה מונח על גבי טבלא — מנער את הטבלה והיא, הנר, נופלת. ואם כבתה — כבתה. אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: לא שנו היתר זה אלא בשוכח את הנר על הטבלה בכניסת השבת, אבל במניח אותו מתחילה עליה — נעשה הטבלה בסיס לדבר האסור, ואף היא עצמה אסורה בטלטול.

תָּנָא: נֵר שֶׁאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת – פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל כְּדַרְכּוֹ. וְאִם כָּבְתָה – כָּבְתָה. לָיֵיט עֲלָהּ רַב. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, וְאָמְרִי לָהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: מַאי טַעְמָא לָיֵיט עֲלָהּ רַב? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּרַב סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְתַנָּא קָתָנֵי לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – מִשּׁוּם דְּרַב סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, כָּל דְּתָנֵי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מֵילַט לָיֵיט לֵיהּ?!

תנא [שנינו]: נר שהיה עומד אחורי הדלת — פותח ונועל את הדלת כדרכו, ואם כבתה — כבתה. לייט עלה [מקלל וגוער עליה, על העושה כן] רב. אמר ליה [לו] רבינא לרב אחא בריה [בנו] של רבא , ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מאי טעמא לייט עלה [מה טעם קילל וגער עליה] רב? אילימא [אם תאמר] שהטעם הוא משום שרב סבר לה [סבור] כשיטת ר' יהודה שכל מלאכה שאינו מתכוין לעשותה אסורה, והתנא קתני [שנה] כשיטת ר' שמעון שמלאכה שאין מתכוין לה מותרת. ואולם משום שרב סבר לה [סבור] כשיטת ר' יהודה, כל דתני [השונה] כשיטת ר' שמעון מילט לייט ליה [הריהו מקלל אותו]?! והרי נסמך על דברי תנא ואי אפשר לבטל את דבריו לגמרי.

אֲמַר לֵיהּ: בְּהָא – אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה, דְּהָא אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּפְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלֹא יָמוּת.

אמר ליה [לו]: בהא [במקרה זה] אפילו ר' שמעון מודה שאסור. דהא [שהרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", כלומר, בכל פעולה המתחייבת מן המעשה ואפילו איננו מתכוון לה, שאף לדעת ר' שמעון העושה אותה חייב.

אָמַר רַב יְהוּדָה: פּוֹתֵחַ אָדָם דֶּלֶת כְּנֶגֶד מְדוּרָה בַּשַּׁבָּת. לָיֵיט עֲלָהּ אַבַּיֵי. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּרוּחַ מְצוּיָה – מַאי טַעְמֵיהּ דְּמַאן דַּאֲסַר? אִי בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה – מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּשָׁרֵי? לְעוֹלָם בְּרוּחַ מְצוּיָה, מָר סָבַר: גָּזְרִינַן, וּמָר סָבַר: לָא גָּזְרִינַן.

אמר רב יהודה: פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת. ומסופר: לייט עלה [מקלל היה עליה, על העושה כן] אביי. ומבררים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם מדובר] באופן שבחוץ מנשבת רוח מצויה — מאי טעמיה דמאן [מה הטעם של מי] שאסר, שהרי רוח כזו אינה מבעירה או מכבה מדורה. אי [ואם] מדובר באופן שבחוץ מנשבת רוח שאינה מצויה — מאי טעמא דמאן דשרי [מה הטעם של מי שהתיר]?! ומשיבים: לעולם תאמר שמדובר ברוח מצויה, ואולם מר סבר [חכם זה, אביי, סבור] כי גזרינן [גוזרים אנו] משום רוח שאינה מצויה, ומר סבר לא גזרינן [וחכם זה, רב יהודה, סבור שאין אנו גוזרים].

“עוֹשִׂין מְחִיצָּה כו׳״. לְמֵימְרָא דְּרַבָּנַן סָבְרִי: גְּרָם כִּבּוּי מוּתָּר, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: גְּרָם כִּבּוּי אָסוּר, וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ! דְּתַנְיָא: עוֹשִׂין מְחִיצָּה בְּכֵלִים רֵיקָנִין, וּבִמְלֵאִין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהִשְׁתַּבֵּר. וְאֵלּוּ מְלֵאִין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהִשְׁתַּבֵּר – כְּלֵי מַתָּכוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף כְּלֵי כְּפַר שִׁיחִין וּכְלֵי כְּפַר חֲנַנְיָה אֵין דַּרְכָּן לְהִשְׁתַּבֵּר! וְכִי תֵּימָא: אִיפּוּךְ מַתְנִיתִין, וְרַבִּי יוֹסֵי דְּבָרַיְיתָא – לְדִבְרֵיהֶם קָאָמַר. וּמִי מָצֵית אִפְּכַת לָהּ? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר תַּחֲלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מַאן תְּנָא “גְּרָם כִּבּוּי אָסוּר״ – רַבִּי יוֹסֵי!

שנינו במשנה שעושין מחיצה בכל מיני כלי חרס, ור' יוסי אסר בכלי חרס חדשים. ושואלים: למימרא דרבנן סברי [האם נאמר שחכמים סבורים] כי גרם (דבר הגורם) כבוי מותר בשבת, ור' יוסי סבר [סבור] כי גרם כבוי אסור? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם] אומרים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עושין מחיצה בכלים ריקנין, ובמלאין שאין דרכן להשתבר. ואלו מלאין שאין דרכן להשתבר — כלי מתכות. ר' יוסי אומר: אף כלי חרס של כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר. ונמצא שר' יוסי מתיר יותר משאר חכמים! וכי תימא [ואם תאמר]: איפוך מתניתין [הפוך את משנתנו] ותייחס את דעת ר' יוסי לחכמים, ותאמר כי ר' יוסי המוזכר בברייתא לדבריהם, לשיטתם של חכמים קאמר [אמר] והוא עצמו אינו סבור כן, אלא התיר בכל הכלים. ואולם ומי מצית אפכת לה [והאם יכול אתה להפוך אותה, את המשנה]? והאמר [והרי אמר] רבה בר תחליפא משמיה [משמו] של רב: מאן תנא [מיהו התנא הסבור ושונה] גרם כבוי אסור — ר' יוסי!

אֶלָּא, לְעוֹלָם לָא תֵּיפּוֹךְ, וּבָרַיְיתָא כּוּלָּהּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: עוֹשִׂין מְחִיצָּה בְּכֵלִים רֵיקָנִין, וּבִמְלֵאִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהִשְׁתַּבֵּר. וְאֵלּוּ הֵן כֵּלִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהִשְׁתַּבֵּר – כְּלֵי מַתָּכוֹת, וּכְלֵי כְּפַר שִׁיחִין וּכְלֵי כְּפַר חֲנַנְיָה נַמִי אֵין דַּרְכָּן לְהִשְׁתַּבֵּר, שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף כְּלֵי כְּפַר שִׁיחִין וּכְלֵי כְּפַר חֲנַנְיָה אֵין דַּרְכָּן לְהִשְׁתַּבֵּר.

אלא לעולם לא תיפוך [תהפוך], והברייתא כולה שיטת ר' יוסי היא. וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: עושין מחיצה בכלים ריקנין ובמלאים שאין דרכן להשתבר. ואלו הן כלים שאין דרכן להשתבר: כלי מתכות, וכלי כפר שיחין, וכלי כפר חנניה נמי [גם כן] אין דרכן להשתבר, שר' יוסי אומר: אף כלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר.

וְרָמֵי דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, וְרָמֵי דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה שֵׁם כָּתוּב לוֹ עַל בְּשָׂרוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחוֹץ וְלֹא יָסוּךְ וְלֹא יַעֲמוֹד בִּמְקוֹם הַטִּינּוֹפֶת. נִזְדַּמְּנָה לוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה – כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶּמִי וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם יוֹרֵד וְטוֹבֵל כְּדַרְכּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשַׁפְשֵׁף!

סיכמנו איפוא שר' יוסי סבור שגרם כיבוי אסור, וחכמים מתירים. ורמי דרבנן אדרבנן [משליכים, מראים סתירה מדברי חכמים על דברי חכמים עצמם], ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי במקום אחר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה שם של קדושה, אחד משמות ה', כתוב לו לאדם על בשרו — הרי זה לא ירחוץ במים שמא ימחק, ולא יסוך בשמן, ולא יעמוד במקום הטינופת שאין זה לכבוד השם. נזדמנה לו טבילה של מצוה — כורך עליה על חלק גופו שכתוב עליו השם גמי (פיסת גומא), ויורד וטובל. ר' יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו אף כשאין זו טבילה של מצווה, ובלבד שלא ישפשף וימחוק בידים ממש. נמצא שר' יוסי מקיל יותר מחכמים בגרימת איסור!

שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא: “וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, עֲשִׂיָּיה הוּא דְּאָסוּר, גְּרָמָא – שָׁרֵי.

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] "ונתצתם את מזבחותם ושיברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם " (דברים יב, ג־ד), ומן הלשון "לא תעשון" למד ר' יוסי: עשייה ממש הוא שאסור, ואולם גרמא שרי [גרם מלאכה מותר].

אִי הָכִי, הָכָא נַמִי: כְּתִיב “לֹא תַעֲשֶׂה [כָל] מְלָאכָה״ – עֲשִׂיָּיה הוּא דְּאָסוּר, גְּרָמָא שָׁרֵי! מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ – אִי שָׁרֵית לֵיהּ אָתֵי לְכַבּוֹיֵי.

ומקשים: אי הכי, הכא נמי [אם כן, כאן גם כן] בענין שבת, כתיב [נאמר] "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה " (שמות כ, י), ואף כאן תלמד מן הלשון ש עשייה הוא שאסור, ואולם גרמא שרי [גרם מלאכה מותר]! ומתרצים: באמת סבור ר' יוסי שאין איסור מהותי בגרם כיבוי, אלא מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה — אתי לכבויי [אם תתיר לו גרם כיבוי — יבוא לכבות] בידים, ולכן אסרו גרימת כיבוי.

אִי הָכִי – קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן: וּמַה הָתָם דְּאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ – שָׁרֵי, הָכָא לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!

ואומרים: אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן [אם כן קשה מדברי חכמים על דברי חכמים]: ומה התם [שם] בשריפה שאדם בהול על ממונו — שרי [מותר], הכא [כאן] במחיקת השם — לא כל שכן שמותר לגרום למחיקה שלא בידים, ומדוע החמירו חכמים בברייתא בענין זה?!

וְתִסְבְּרָא, הַאי גֶּמִי הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּמִיהֲדַק – קָא הָוֵי חֲצִיצָה, אִי לָא מִיהֲדַק – עָיְילִי בֵּיהּ מַיָּא! חֲצִיצָה – תֵּיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם דְּיוֹ! בְּלֵחָה, דְּתַנְיָא: הַדָּם וְהַדְּיוֹ הַדְּבַשׁ וְהֶחָלָב יְבֵשִׁין – חוֹצְצִין, לַחִים – אֵין חוֹצְצִין. מִכָּל מָקוֹם קַשְׁיָא!

ודוחים: ותסברא [והאם סבור אתה] וכיצד אתה חושב האי גמי היכי דמי [גמי זה שאמרו חכמים לכסות בו בעת הטבילה איך הוא בדיוק], באיזה אופן מדובר? אי דמיהדק [אם שהוא מהודק] — קא הוי [הרי זו] חציצה גמורה, אי לא מיהדק [אם אינו מהודק] — הלא עיילי ביה מיא [נכנסים בו מים] ומוחקים! ודוחים: אם חוששים לחציצה, תיפוק ליה [תצא לו] שיש חציצה בין כה וכה משום הדיו עצמה בה רשום שם ה' על בשרו! ומתרצים: מדובר כאן בדיו לחה , שאינה חוצצת. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הדם והדיו והדבש והחלב שהיו על בשר אדם, אם היו יבשין — חוצצין, בשעת טבילה, לחים — אין חוצצין. ולענייננו, מכל מקום קשיא [קשה]

אֶלָּא אָמַר רָבָא בַּר רַב שֵׁילָא: הַיְינוּ טַעֲמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן, דְּקָסָבְרִי: אָסוּר לַעֲמוֹד בִּפְנֵי הַשֵּׁם עָרוֹם. מִכְּלָל דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר מוּתָּר לַעֲמוֹד בִּפְנֵי הַשֵּׁם עָרוֹם?! דְּמַנַּח יְדֵיהּ עִילָּוֵיהּ.

לשם מה צריכים חכמים כריכת גמי? אלא אמר רבא בר רב שילא: היינו טעמייהו דרבנן [זהו טעמם של חכמים]: דקסברי [שסבורים הם] שאסור לאדם לעמוד בפני השם כשהוא ערום, ומשום כך צריך שתהיה מחיצה בין בשרו הערום ובין השם. ומקשים: מכלל הדברים אתה למד שר' יוסי סבר [סבור] שמותר לעמוד בפני השם ערום? ומתרצים: לא, הוא אינו סבור כן, אלא אינו מצריך גמי, וסבור כי די יהיה דמנח ידיה עילויה [שמניח את ידו עליו ומכסהו].

לְרַבָּנַן נַמִי, דְּמַנַּח יְדֵיהּ עִילָּוֵיהּ! זִימְנִין דְּמִשְׁתַּלֵי, וְשָׁקֵיל לֵיהּ. לְרַבִּי יוֹסֵי נַמִי, זִימְנִין דְּמִשְׁתַּלֵי וְשָׁקֵיל לֵיהּ! אֶלָּא: אִי דְּאִיכָּא גֶּמִי – הָכִי נַמִי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – לְאַהֲדוּרֵי אַגֶּמִי. רַבָּנַן סָבְרִי:

ומקשים: לרבנן נמי דמנח ידיה עילויה [לדעת חכמים גם כן יהא מספיק שמניח ידו עליו]! ומסבירים: חכמים חוששים לכך שזימנין דמשתלי ושקיל ליה [פעמים שהוא שוכח ומוריד אותה, את ידו]. ומקשים: ולדעת ר' יוסי נמי [גם כן] יש לחשוש שזימנין דמשתלי ושקיל ליה [פעמים שישכח ויסיר אותה, את ידו]? אלא יש לומר: אי דאיכא [אם, כאשר יש] גמי — הכי נמי [כך גם כן] מודה ר' יוסי שיש לכרוך, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה, באיזה מקרה אנו עוסקים] — שיש צורך לאהדורי [לחזר, ולחפש] אחר גמי, ובכגון זה רבנן סברי [חכמים סבורים]