מְהַדֵּר אַזּוּזֵי זוּזֵי דְּרַבָּנַן, אָמַר לֵיהּ: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ, לָא תְּחַלְּלוּנֵיהּ.

מהדר אזוזי זוזי דרבנן [היה מחזר אחר זוגות זוגות חכמים] המשוחחים ביניהם בשבת ואמר להו [להם]: במטותא מינייכו לא תחללוניה [בבקשה מכם אל תחללוהו] את יום השבת, שאין ראוי לבטל את עונג השבת.

אָמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲפִילּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת צָרִיךְ לוֹמַר “וַיְכוּלּוּ״. דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: כֹּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר “וַיְכוּלּוּ״ – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׂה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר “וַיְכוּלּוּ״, אַל תִּקְרִי “וַיְכוּלּוּ״ אֶלָּא וַיְכַלּוּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִין שֶׁהַדִּיבּוּר כְּמַעֲשֶׂה – שֶׁנֶּאֱמַר: “בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״.

אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר "ויכלו" (בראשית ב, א־ג), וכפי שאמר רב המנונא : כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכלו" מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, וכפי שנאמר: "ויכלו" , אל תקרי [אל תקרא] "ויכלו" אלא "ויכלו" , כלומר: שניהם, הקדוש ברוך הוא והמזכיר ואומר דבר זה, נעשו בו שותפים כאילו שניהם יחד כילו את המלאכה. אמר ר' אלעזר: מניין שהדיבור כמעשה — שנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם

אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כֹּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר “וַיְכוּלּוּ״ שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: “וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר״. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ, אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רַע. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמָצָא נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מוּצַּעַת, מַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ. וּמַלְאָךְ רַע עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם לָאו, מַלְאָךְ רַע אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ, וּמַלְאָךְ טוֹב עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ.

"(תהלים לג, ו). אמר רב חסדא שכך אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכלו", שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם בכל עת מניחין את ידיהן על ראשו ואומרים לו "וסר עונך וחטאתך תכפר" (ישעיהו ו, ז). תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, מלאך אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: "יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך", ומלאך רע עונה "אמן" בעל כרחו. ואם לאו [לא] מצא כאמור, מלאך רע אומר: "יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך", ומלאך טוב עונה "אמן" בעל כרחו.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת. חַמִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת – מְלוּגְמָא, פַּת חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת – מְלוּגְמָא. רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה עַבְדִין לֵיהּ בְּאַפּוֹקֵי שַׁבְּתָא עִיגְלָא תִּילְתָּא, הֲוָה אָכֵיל מִינֵּיהּ כּוּלְיְיתָא. כִּי גְּדַל אֲבִימִי בְּרֵיהּ, אָמַר לֵיהּ: לָמָּה לָךְ לְאַפְסוּדֵי כּוּלֵּי הַאי? נִשְׁבּוֹק כּוּלְיְיתָא מִמַּעֲלֵי שַׁבְּתָא. שָׁבְקוּהוּ, וַאֲתָא אַרְיָא אַכְלֵיהּ.

אמר ר' אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת בכל ההכנות לסעודה חשובה אף על פי שאינו צריך לאכילה אלא לכזית. ואמר ר' חנינא: לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת לסעודה לכבוד שבת היוצאת, אף על פי שאינו צריך לאכילה אלא לכזית. ובסעודת מוצאי שבת אמרו: חמין במוצאי שבת מלוגמא (רפואה), פת חמה במוצאי שבת — מלוגמא. ומסופר: ר' אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה אכיל מיניה כולייתא [ר' אבהו היו עושים לו במוצאי שבת עגל משולש והיה אוכל ממנו כליה אחת]. כי [כאשר] גדל אבימי בריה [בנו] אמר ליה [לו] אבימי לאביו: למה לך לאפסודי כולי האי [להפסיד כל כך], נשבוק כולייתא ממעלי שבתא [נניח כליה מערב שבת] ולא יצטרכו לשחוט עגל שלם רק לצורך זה. ואכן שבקוהו ואתא אריא אכליה [הניחוהו לעגל זה ולא שחטוהו ובא אריה ואכלו], ללמד שאין לו לאדם לקמץ בדבר שהוא לכבוד השבת.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כֹּל הָעוֹנֶה “אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ״ בְּכָל כֹּחוֹ – קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה׳״. מַאי טַעְמָא “בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״ – מִשּׁוּם דְּ״בָּרֲכוּ ה׳״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה – מוֹחֲלִין לוֹ, כְּתִיב הָכָא “בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״ וּכְתִיב הָתָם “כִּי פָרוּעַ הוּא״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כֹּל הָעוֹנֶה אָמֵן בְּכָל כֹּחוֹ – פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״. אַל תִּיקְרִי ‘שׁוֹמֵר אֱמוּנִים׳ אֶלָּא ‘שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן׳. מַאי אָמֵן? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן.

ואגב הדברים בשכר המענג את השבת, מביאים בדומה לכך מה שאמרו בשכר אמירת "אמן". אמר ר' יהושע בן לוי: כל העונה "אמן יהא שמיה רבא מברך " בכל כחו, כלומר, בכל לבו, קורעין לו גזר דינו, שנאמר: "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה ' "(שופטים ה, ב), מאי טעמא [מה טעם] "בפרע פרעות ", שמתפרש כאן, ביטול (פריעה) פורענויות — משום שברכו ה ', והאומר "אמן יהא שמיה רבא" ומברך את השם, קורעים לו גזר דינו. ר' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: אפילו יש בו באומר ה"אמן" שמץ (משהו, פגם) של עבודה זרה — מוחלין לו. וראיה לדבר: כתיב הכא [נאמר כאן] "בפרע פרעות ", וכתיב התם [ונאמר שם] במעשה העגל: "וירא משה את העם כי פרע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם" (שמות לב, כה), ומהשוואה זו למדים שאף מי שיש בו פרעות כענין עבודה זרה — מוחלים לו. אמר ריש לקיש: כל העונה "אמן" בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים " (ישעיה כו, ב) אל תיקרי "שומר אמנים " אלא: שאומרים "אמן". שקוראים "שומר אמונים" כמו "שאומר אמנים". מאי [מה] אפשר לדרוש במלה "אמן"? אמר ר' חנינא: היא ראשי תיבות של "אל מלך נאמן".

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין הַדְּלֵיקָה מְצוּיָה אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וגו׳ וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם וְלֹא תִכְבֶּה״. מַאי “וְלֹא תִכְבֶּה״? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְכַבּוֹתָהּ. אָמַר אַבַּיֵי: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ בָּהּ אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמִשַּׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם״.

אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל משמיה [משמו] של רב : אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש בו חילול שבת, שנאמר: "ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה " (ירמיהו י״ז:כ״ז, בז). ושואלים: מאי [מה פירוש] "ולא תכבה"? אמר רב נחמן בר יצחק: שתהא הדליקה בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה. אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, שנאמר: "ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם " (יחזקאל כב, כו) וכעונש על כך נאמרו כמה דברי פורענויות על ירושלים.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: “הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ וגו׳״, וּכְתִיב: “וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תּוֹף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פּוֹעַל ה׳ לֹא יַבִּיטוּ״, וּכְתִיב: “לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת״.

ומכאן להסברים אחרים על סיבת החורבן. אמר ר' אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה קריאת שמע שחרית וערבית, שנאמר: "הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם. והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה ' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיה ה, יא־יב), כלומר, בבוקר ובערב כשראוי לקרוא קריאת שמע היו עסוקים בשתיית יין או בנשפים, ונאמר: "לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא

אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “שְׁפוֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ וגו׳״ מַה טַּעַם ‘שְׁפוֹךְ׳ – מִשּׁוּם דְּ׳עוֹלָל בַּחוּץ׳. אָמַר עוּלָּא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בּוֹשֶׁת פָּנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הוֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ וגו׳״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהוּשְׁווּ קָטָן וְגָדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה כָּעָם כַּכֹּהֵן״, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: “הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ״.

"(ישעיה ה, יג). אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן מלימוד תורה, שנאמר: "ואת חמת ה' מלאתי נלאיתי הכיל שפך על עולל בחוץ ועל סוד בחורים יחדיו כי גם איש עם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים" (ירמיה ו, יא). והוא מסביר: מה טעם שפך החימה — משום שעולל בחוץ ברחובות ואינו לומד תורה. אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר: "הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו לכן יפלו בנופלים בעת פקדתים יכשלו אמר ה'" (ירמיה ו, טו). אמר ר' יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו בה קטן וגדול ולא העריכו כראוי את גדולי הדור, שנאמר: "והיה כעם ככהן כעבד כאדוניו כשפחה כגבירתה כקונה כמוכר כמלווה כלווה כנושה כאשר נושא בו" (ישעיה כד, ב), וכתיב בתריה [ונאמר אחר כך]: "הבוק תבוק הארץ והבוז תבוז כי ה' דבר את הדבר הזה" (ישעיה כד, ג).

אָמַר רַב עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה״. מָה אַיָּל זֶה רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה – אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה׳ בְּעַמּוֹ עַד [לְ]אֵין מַרְפֵּא״. מַאי “עַד לְאֵין מַרְפֵּא״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כֹּל הַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ.

אמר רב עמרם בריה [בנו] של ר' שמעון בר אבא שכך אמר ר' שמעון בר אבא שכך אמר ר' חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר: "היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וילכו בלא כח לפני רודף" (איכה א, ו), והוא מסביר: מה איל זה דרכו בעת רעייתם, להפנות ראשו של זה בצד זנבו של זה וכל אחד רועה לעצמו, אף ישראל שבאותו הדור כבשו את פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה. אמר ר' יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, וכפי שנאמר: "ויהיו מלעבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלת חמת ה' בעמו עד לאין מרפא " (דברי הימים ב', לו טז). ושואלים: מאי [מה פירוש] "עד לאין מרפא "? אמר רב יהודה אמר רב: ששמעו שכל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב “אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״? “אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי״ – אֵלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, “וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״ – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל הֶבֶל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: דִּידִי וְדִידָךְ מַאי? אָמַר לֵיהּ: אֵינוֹ דּוֹמֶה הֶבֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵטְא, לְהֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֲפִילּוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מֵאֲבוֹתַי, וְאָמְרִי לָהּ מֵאֲבוֹתֶיךָ: כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן – מַחֲרִיבִין אוֹתָהּ. רָבִינָא אָמַר: מַחֲרִימִין אוֹתָהּ.

אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו " (דברי הימים א', טז, כב) "אל תגעו במשיחי "— אלו תינוקות של בית רבן, שהם יקרים וחשובים כמלכים וכהנים (מהרש"א), "ובנביאי אל תרעו "— אלו תלמידי חכמים. אמר ריש לקיש משום (בשם) ר' יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל דברי תורה של תינוקות של בית רבן. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: למוד התורה דידי ודידך מאי [שלי ושלך מהו], כלומר, מדוע יגרע ערך דברי התורה שאנו המבוגרים לומדים? אמר ליה [לו]: אינו דומה הבל פה של מבוגרים שיש בו חטא, להבל פה של ילדים שאין בו חטא. ואמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה: אין מבטלין תינוקות של בית רבן מלימודם אפילו לבנין בית המקדש. ואמר ריש לקיש לר' יהודה נשיאה: כך מקובלני מאבותי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר לו: כך מקובלני מאבותיך: כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן לומדי תורה מחריבין אותה, רבינא אמר: מחרימין אותה.

וְאָמַר רָבָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם וּרְאוּ נָא [וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ] (אִם יֵשׁ אִישׁ) עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ״. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב קְטִינָא: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם לֹא פָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו (לֵאמֹר) שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָנוּ״ – דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְכַּסִּין בָּהֶן כַּשִּׂמְלָה יֶשְׁנָן בְּיָדֶיךָ, “וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ״,

ואמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה (אנשים נאמנים), שנאמר: "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא [ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש] (אם יש איש) עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה " (ירמיהו ה, א). ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר: "כי יתפש איש באחיו בית אביו לאמר שמלה לכה קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידך" (ישעיה ג, ו). כלומר, דברים שבני אדם מתכסין בהן כשמלה שהם דברים נעלמים ישנן בידיך ואתה יודע בהם, לכן ראוי אתה להיות ממונה על הצבור. ומה שנאמר: "והמכשלה הזאת תחת ידך ",