נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וגו׳״. לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּה וגו׳״, וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵל״, אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה״.

נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר" (ישעיה נח, יג־יד) ודוקא נחלת יעקב, לא כאברהם שכתוב בו: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג, יז), כלומר, רק ארץ זו בגבולותיה. ולא כיצחק שכתוב בו: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל " (בראשית כו, ג), שמשמעו — ארצות אלה ולא יותר. אלא כיעקב שכתוב בו: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יד) שהיא נחלה שלא ניתנו לה גבולות כלל.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: נִיצּוֹל מִשִּׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת, כְּתִיב הָכָא: “וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ״, וּכְתִיב הָתָם: “וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרוֹךְ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כֹּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהִתְעַנַּג עַל ה׳ וְיִתֵּן לְךָ מִשְׁאֲלוֹת לִבֶּךָ״. עוֹנֶג זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: “וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג״, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה עוֹנֶג שַׁבָּת. בַּמֶּה מְעַנְּגוֹ? רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: בְּתַבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִין, וְדָגִים גְּדוֹלִים, וְרָאשֵׁי שׁוּמִין. רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: אֲפִילּוּ דָּבָר מוּעָט, וְלִכְבוֹד שַׁבָּת עֲשָׂאוֹ – הֲרֵי זֶה עוֹנֶג. מַאי הִיא? אָמַר רַב פַּפָּא: כָּסָא דְּהַרְסְנָא.

רב נחמן בר יצחק אמר: המענג את השבת ניצול משעבוד גליות. ומנין? — כתיב הכא [נאמר כאן] בשבת: "והרכבתיך על במתי ארץ" וכתיב התם [ונאמר שם]: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרך " (דברים לג, כט). אמר רב יהודה שכך אמר רב: כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, וכפי שנאמר: "והתענג על ה' ויתן לך משאלת לבך " (תהלים לז, ד), ועדיין עונג זה על ה' שנאמר בפסוק איני יודע מהו, ולכן כשהוא אומר "וקראת לשבת ענג "— הוי אומר זה ענג שבת. ושואלים: במה מענגו ליום השבת? רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב אמר: בתבשיל של תרדין, ודגים גדולים, וראשי שומין. רב חייא בר אשי אמר בשם רב: אפילו דבר מועט אם לכבוד שבת עשאו — הרי זה עונג. ושואלים: מאי היא [מה הוא] דבר מועט זה? אמר רב פפא: כסא דהרסנא [דגים קטנים מטוגנים].

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ, אֲפִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה [כְּדוֹר] אֱנוֹשׁ – מוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וגו׳ מֵחַלְּלוֹ״, אַל תִּקְרִי ‘מֵחַלְּלוֹ׳ אֶלָּא ‘מָחוּל לוֹ׳.

אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו הוא עובד עבודה זרה כדור אנוש (שנאמר בו "אז הוחל לקרוא בשם ה' " — לחלל שמו) מוחלין לו, וכפי שנאמר: "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע" (ישעיה נו, ב), אל תקרי [תקרא] "מחללו" אלא: "מחול לו".

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה לֹא שָׁלְטָה בָּהֶן אוּמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקוֹט״, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: “וַיָּבֹא עֲמָלֵק״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִין יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן – מִיָּד נִגְאָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּה אָמַר ה׳ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי״, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: “וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וגו׳״.

אמר רב יהודה שכך אמר רב: אלמלי שמרו ישראל כראוי את השבת הראשונה שניתנה להם, לא שלטה בהן אומה ולשון מאז. שנאמר: "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו" (שמות טז, כז), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו], אחר שיצאו ללקוט באיסור: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות יז, ח). אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן — מיד הם נגאלים, וכפי שנאמר: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי " (ישעיה נו, ד), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי" (ישעיה נו, ז).

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מֵאוֹכְלֵי שָׁלֹשׁ סְעוּדּוֹת בַּשַּׁבָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מִגּוֹמְרֵי הַלֵּל בְּכָל יוֹם. אִינִי?! וְהָאָמַר מָר: הַקּוֹרֵא הַלֵּל בְּכָל יוֹם – הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף! כִּי קָאָמְרִינַן – בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָא.

אמר ר' יוסי: יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת. וכיון שהוזכרו דברי ר' יוסי מביאים עוד כמה מדבריו שנאמרו בסגנון דומה. אמר ר' יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. ותוהים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר מר [והרי אמר החכם]: הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, שמזלזל בהלל ומראה כאילו אין ההלל מיוחד ליום שנעשה בו נס! ומשיבים: כי קאמרינן [כאשר אומרים אנו] דברים אלה בשם ר' יוסי — לפסוקי דזמרא התכוונו. שאומרים בתפילת שחרית שיש בהם דברי הלל להשם, ולא ל"הלל" (תהילים קיג־קיח) שאומרים רק בימים המיוחדים.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מִמִּתְפַּלְלִים עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָא – “יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵח דּוֹר דּוֹרִים״.

ועוד אמר ר' יוסי: יהא חלקי ממתפללים שחרית ומנחה עם דמדומי חמה, כלומר, תפילת שחרית השכם בבוקר ותפלת מנחה קרוב ללילה. אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה. אמר ר' זירא: מאי קרא [מהו הכתוב] הרומז לכך? — "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים

וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מִמֵּתֵי בְּחוֹלִי מֵעַיִים. דְּאָמַר מָר: רוּבָּן שֶׁל צַדִּיקִים מֵתִים בְּחוֹלִי מֵעַיִים. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מִמֵּתֵי בְּדֶרֶךְ מִצְוָה. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מִמַּכְנִיסֵי שַׁבָּת בְּטִבֶּרְיָא וּמִמּוֹצִיאֵי שַׁבָּת בְּצִפּוֹרִי. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מִמּוֹשִׁיבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא מִמַּעֲמִידֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ.

"(תהלים עב, ה), כלומר, יראת השם ("ייראוך"), התפילה, תהא עם זריחת השמש ולפני הירח. ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממתי (מהמתים) בחולי מעיים. שכן אמר מר [החכם]: רובן של הצדיקים מתים בחולי מעיים, שמיתה זו אינה קלה ומתמרקים עוונותיהם לפני מיתתם, ועוד, שהם מתים בגוף נקי. ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממתי בדרך מצוה, כלומר, כשהולך בשליחות לדבר מצוה. ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא (טבריה), שכיון שהיא בעמק מעריב בה היום מוקדם יותר, וממוציאי שבת בצפורי, שהיא בראש ההר והשמש נראית בה זמן רב יותר, ומשום כך יוצאת בה השבת יותר מאוחר מבשאר מקומות. ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממושיבי בית המדרש, אותם האוספים את העם לבוא ולשבת ללמוד ולא ממעמידי בית המדרש, אותם המודיעים שנגמרה שעת הלימוד, ואפשר ללכת לאכול.

וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מִגַּבָּאֵי צְדָקָה, וְלֹא מִמְּחַלְּקֵי צְדָקָה. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מִמִּי שֶׁחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ וְאֵין בּוֹ. אָמַר רַב פַּפָּא: לְדִידִי חָשְׁדַן וְלָא הֲוָה בִּי.

ואמר ר' יוסי: יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה, שהגובה את הצדקה עושה זאת לפי השיעור הראוי, ואילו מחלק הצדקה יתכן שלא יתן לכל עני כדי מחסורו. ואמר ר' יוסי: יהא חלקי ממי שחושדין אותו ברע ואין בו. אמר רב פפא: לדידי חשדן [בי חשדו] ולא הוה [היה] בי.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: חָמֵשׁ בְּעִילוֹת בָּעַלְתִּי, וְנָטַעְתִּי חֲמִשָּׁה אֲרָזִים בְּיִשְׂרָאֵל. וּמַאן אִינוּן – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי חֲלַפְתָּא בְּרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי אַבְטִילָס בְּרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי. וְהָאִיכָּא וַרְדִּימַס! הַיְינוּ וַרְדִּימַס הַיְינוּ מְנַחֵם. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ וַרְדִּימַס – שֶׁפָּנָיו דּוֹמִין לְוֶרֶד. לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יוֹסֵי מִצְוַת עוֹנָה לֹא קִיֵּים?! אֶלָּא אֵימָא: חָמֵשׁ בְּעִילוֹת בָּעַלְתִּי וְשָׁנִיתִי.

ועוד אמר ר' יוסי: חמש בעילות בעלתי, ונטעתי חמשה ארזים בישראל. ומאן אינון [ומי הם] אותם ארזים גדולי ישראל — בניו של ר' יוסי, ר' ישמעאל בר' יוסי, ור' אלעזר בר' יוסי, ור' חלפתא בר' יוסי, ור' אבטילס בר' יוסי, ור' מנחם בר' יוסי. ושואלים: והאיכא [והרי יש] גם את בנו של ר' יוסי ורדימס! ועונים: היינו [זהו] ורדימס היינו [זהו] מנחם. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] "ורדימס"? — לפי שפניו דומין לורד ביופיים. ומקשים: למימרא [האם נאמר] ונלמד מדברים אלה שר' יוסי מצות עונה עם אשתו לא קיים, אלא בעל רק חמש בעילות?! אלא אימא [אמור] כך: חמש בעילות בעלתי ושניתי, ואמרו חכמים שהבועל ושונה יוולדו לו על ידי כך בנים זכרים.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא קָרִיתִי לְאִשְׁתִּי ‘אִשְׁתִּי׳ וּלְשׁוֹרִי ‘שׁוֹרִי׳, אֶלָּא: לְאִשְׁתִּי “בֵּיתִי״, וּלְשׁוֹרִי “שָׂדִי״.

ועוד אמר ר' יוסי שדרכו בלשון נקיה: מימי לא קריתי לאשתי "אשתי " ולשורי "שורי ", אלא קראתי לאשתי — "ביתי "שהיא עיקרה של הבית, ולשורי —

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא נִסְתַּכַּלְתִּי בְּמִילָה שֶׁלִּי. אִינִי?! וְהָאֲמַרוּ לֵיהּ לְרַבִּי: מַאי טַעְמָא קָרְאוּ לְךָ “רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ״? אֲמַר לְהוּ: מִיָּמַי לֹא נִסְתַּכַּלְתִּי בְּמִילָה שֶׁלִּי. בְּרַבִּי מִילְּתָא אַחֲרִיתִי הֲוָה בֵּיהּ – שֶׁלֹּא הִכְנִיס יָדוֹ תַּחַת אַבְנֵטוֹ. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי אִימְרֵי חֲלוּקִי.

"שדי "שבכוחו עיקר עיבוד השדות. אמר ר' יוסי: מימי לא נסתכלתי במילה שלי מחמת צניעות. ושאלו: איני [וכי כן הוא ]? והאמרו ליה [והרי אמרו לו] לרבי, ר' יהודה הנשיא: מאי טעמא [מה טעם] קראו לך "רבינו הקדוש"? אמר להו [להם]: מימי לא נסתכלתי במילה שלי. ואם כן מדוע לא קראו גם לר' יוסי "רבינו הקדוש"? ועונים: ברבי מילתא אחריתי הוה ביה [דבר אחר של צניעות היה בו], שלא הכניס ידו תחת אבנטו מרוב צניעות. ואמר ר' יוסי: מחמת צניעות מימי לא ראו קורות ביתי אימרי (שולי) חלוקי, שלא היה מתפשט בגלוי תחת קורת הגג אלא תחת מצעי המיטה.

וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא עָבַרְתִּי עַל דִּבְרֵי חֲבֵרַי. יוֹדֵעַ אֲנִי בְּעַצְמִי שֶׁאֵינִי כֹּהֵן, אִם אוֹמְרִים לִי חֲבֵירַי “עֲלֵה לַדּוּכָן״ – אֲנִי עוֹלֶה. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי.

ואמר ר' יוסי: מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן, ובכל זאת, אם אומרים לי חבירי: עלה לדוכן עם הכהנים — אני עולה, על אף החשש שבדבר. ואמר ר' יוסי: מימי לא אמרתי דבר, וחזרתי לאחורי, כלומר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי בי לאמור: לא אמרתיו, בין שהיה דבר טוב על אדם מסויים ובין שהיה דבר של גנאי.

אָמַר רַב נַחְמָן: תֵּיתֵי לִי דְּקַיְּימִית שָׁלֹשׁ סְעוּדּוֹת בַּשַּׁבָּת. אָמַר רַב יְהוּדָה: תֵּיתֵי לִי דְּקַיְּימִית עִיּוּן תְּפִלָּה. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: תֵּיתֵי לִי דְּלָא סָגֵינָא אַרְבַּע אַמּוֹת בְּגִילּוּי הָרֹאשׁ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: תֵּיתֵי לִי דְּקַיְּימִית מִצְוַת תְּפִילִּין. וְאָמַר רַב נַחְמָן: תֵּיתֵי לִי דְּקַיְּימִית מִצְוַת צִיצִית.

אמר רב נחמן: תיתי [תבוא] לי, כלומר, ישולם שכרי משום דקיימית [שקיימתי] בהידור שלש סעודות בשבת. אמר רב יהודה: תיתי [תבוא] לי שכרי דקיימית [שקיימתי] בהידור עיון תפלה, שדקדקתי בדבר. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: תיתי [תבוא] לי שכרי משום שלא סגינא [הלכתי] ארבע אמות בגילוי הראש. אמר רב ששת: תיתי [תבוא] לי שכרי דקיימית [שקיימתי] בהידור מצות תפילין. ואמר רב נחמן: תיתי [תבוא] לי שכרי דקיימית [שקיימתי] בהידור מצות ציצית.

אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבָּה: אֲבוּךְ בְּמַאי זָהִיר טְפֵי? אֲמַר לֵיהּ: בְּצִיצִית. יוֹמָא חַד הֲוָה קָא סָלֵיק בְּדַרְגָּא, אִיפְסִיק לֵיהּ חוּטָא – וְלָא נָחֵית וַאֲתָא כַּמָּה דְּלָא רַמְיֵהּ. וְאָמַר אַבַּיֵי: תֵּיתֵי לִי, דְּכִי חָזֵינָא צוּרְבָא מֵרַבָּנַן דְּשָׁלֵים מַסֶּכְתֵּיהּ

אמר ליה [לו] רב יוסף לרב יוסף בריה [בנו] של רבה: אבוך, במאי [אביך, רבה, במה] היה זהיר טפי [ביותר]? אמר ליה [לו]: במצות ציצית. ומסופר: יומא חד הוה קא סליק בדרגא [יום אחד היה עולה במדרגות]. איפסיק ליה חוטא [נפסק, נקרע, לו חוט] אחד מחוטי הציצית, ולא נחית ואתא, כמה [ירד ובא , עד] שלא רמיה [הטיל בו] חוט ציצית חדש. ואמר אביי: תיתי [תבוא] לי שכרי משום דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה [שכאשר אני רואה תלמיד חכם המשלים את המסכת שלמד]