אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי: שָׁלֹשׁ מְחִיצּוֹת וְלֶחִי אֶחָד – זֶה מָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפוּלָּשׁ, שָׁלֹשׁ מְחִיצּוֹת בְּלֹא לֶחִי – זֶהוּ מָבוֹי הַמְּפוּלָּשׁ. וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר “בָּעֵינַן לְחָיַיִם״, הָנֵי מִילֵּי – לְאוֹכָלִין וּמַשְׁקִין, אֲבָל לְסֵפֶר תּוֹרָה – בְּחַד לֶחִי סַגִּי.

אלא אמר רב אשי: החכמים במשנתנו על פי שיטת ר' אליעזר נחלקו. שלש מחיצות ולחי אחד — זה מבוי שאינו מפולש. שלש מחיצות בלא לחי כלל — זהו מבוי המפולש. ואפילו לר' אליעזר שאמר בעינן [צריכים אנו] שני לחיים ולא די באחד, הני מילי [דברים אלה] נאמרו להתיר לטלטל אוכלין ומשקין, אבל לצורך טלטול ספר תורה — בחד לחי סגי [בלחי אחד דיו].

מתני׳ מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדּוֹת, הָרָאוּי לָאָדָם – לָאָדָם, הָרָאוּי לַבְּהֵמָה – לַבְּהֵמָה. כֵּיצַד: נָפְלָה דְּלֵיקָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת – מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדּוֹת, בְּשַׁחֲרִית – מַצִּילִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדּוֹת, בְּמִנְחָה – מְזוֹן סְעוּדָּה אַחַת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדּוֹת.

מצילין בשבת מן הדליקה מזון שלש סעודות. מזון הראוי לאדם — מצילים בשביל אדם , הראוי לבהמה — לבהמה. כיצד? נפלה דליקה בלילי שבת לפני סעודת ליל שבת — מצילין ממנה מזון שלש סעודות. נפלה הדליקה בשחרית לאחר שכבר אכלו סעודה אחת בליל שבת ולפני סעודת יום השבת — מצילין רק מזון שתי סעודות, במנחה — מזון סעודה אחת. ר' יוסי אומר: לעולם מצילין מזון שלש סעודות שהן השיעור שהתירו חכמים בשבת, ולא חלקו בדבר.

גמ׳ מִכְּדִי בְּהֶיתֵּרָא קָטָרַח, נַצִּיל טְפֵי! אָמַר רָבָא: מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ, אִי שָׁרֵית לֵיהּ – אָתֵי לְכַבּוֹיֵי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא, נִשְׁבְּרָה לוֹ חָבִית בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ – מֵבִיא כְּלִי וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא כְּלִי אַחֵר וְיִקְלוֹט, כְּלִי אַחֵר וִיצָרֵף. הָתָם מַאי גְּזֵירָה אִיכָּא? הָכָא נַמִי, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָבִיא כְּלִי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים.

שואלים: מכדי בהיתרא קטרח, נציל טפי [הלא בטלטול של היתר הוא טורח, ואם כן יציל יותר]! ומדוע התירו רק מזון שלוש סעודות? אמר רבא: מתוך שאדם כרגיל בהול על ממונו, אי שרית ליה [אם תתיר לו] להוציא הרבה — אתי לכבויי [יבוא לכבות] את הדליקה. אמר ליה [לו] אביי: אלא הא דתניא [ברייתא זו ששנינו]: נשברה לו בשבת חבית בראש גגו — מביא כלי ומניח תחתיה כדי לשמור את המצוי בחבית, ובלבד שלא יביא כלי אחר בקרקע ויקלוט את קילוח המשקה הנשפך מן החבית, וכן לא יביא כלי אחר, ויצרף, שלא יעמידנו סמוך לגג שיכנסו לתוכו המשקים הנוזלים מן החבית. התם, מאי גזירה איכא [שם, מה גזירה יש בדבר], ומדוע אסרו עליו להציל בדרך אחרת? אמר לו: הכי נמי [כאן גם כן] גזירה היא שגזרו מתוך החשש שמא יביא את הכלי הנוסף דרך רשות הרבים, שהוא טלטול אסור.

גּוּפָא, נִשְׁבְּרָה לוֹ חָבִית בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ – מֵבִיא כְּלִי וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא כְּלִי אַחֵר וְיִקְלוֹט, כְּלִי אַחֵר וִיצָרֵף. נִזְדַּמֵּן לוֹ אוֹרְחִין – מֵבִיא כְּלִי אַחֵר וְקוֹלֵט, כְּלִי אַחֵר וּמְצָרֵף. וְלֹא יִקְלוֹט וְאַחַר כָּךְ יַזְמִין, אֶלָּא יַזְמִין וְאַחַר כָּךְ יִקְלוֹט, וְאֵין מַעֲרִימִין בְּכָךְ. מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אָמְרוּ: מַעֲרִימִין.

כיון שהובאה אותה ברייתא דנים עתה גופא [לגוף] הדברים ששנינו בה: נשברה לו בשבת חבית בראש גגו — מביא כלי ומניח תחתיה, ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף. נזדמן לו אורחין וצריך למשקים מרובים — מביא כלי אחר וקולט, כלי אחר ומצרף. ולא שיקלוט ואחר כך יזמין אורחים, אלא קודם יזמין את האורחים ואחר כך יקלוט, שהרי קודם שמזמינם אינו צריך לכך ועושה כך אם כן באיסור. ואין מערימין בכך להזמין אורחים שלא התכוון להזמינם כדי שיוכל להציל את חביתו. משום (בשם) ר' יוסי בר יהודה אמרו: אף מערימין.

לֵימָא בִּפְלוּגְתָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָמִיפַּלְגִי; דְּתַנְיָא, אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנָּפְלוּ לַבּוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשׁוֹחֲטוֹ, וְהַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יָמוּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מַעֲלִין אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשׁוֹחֲטוֹ, וְאֵינוֹ שׁוֹחֲטוֹ, וּמַעֲרִים וּמַעֲלֶה אֶת הַשֵּׁנִי. רָצָה – זֶה שׁוֹחֵט, רָצָה – זֶה שׁוֹחֵט.

ומציעים: לימא בפלוגתא [האם נאמר כי חכמים ור' יוסי בר' יהודה במחלוקת] ר' אליעזר ור' יהושע קמיפלגי [נחלקו]? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אותו ואת בנו שתי בהמות, אם ובתה, או בנה, שנפלו לבור ביום טוב, ואסור לשחוט את שתיהן ביום אחד כאמור: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח), ורוצים להוציאן מן הבור, כיצד יעשו? — ר' אליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, והשני עושה לו פרנסה (מאכילו) במקומו בבור בשביל שלא ימות. ר' יהושע אומר: מעלין את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו. ומערים ואומר שנמלך בדעתו והחליט לשחוט את השני, ומעלה את השני, ואז אם רצה לשחוט את זה, הראשון — שוחט, רצה לשחוט את זה, השני — שוחט.

מִמַּאי? דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם – דְּאֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה, אֲבָל הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר – לָא. וְעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָתָם – מִשּׁוּם דְּאִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, אֲבָל הָכָא דְּלֵיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים – לָא!

ודוחים: אין להשוות את המחלוקות, שכן ממאי [ממה] אתה מסיק שיש דמיון? דילמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אליעזר התם [שם] שאין מערימים בבהמות, כיון שאפשר שתחיה הבהמה בלא להערים ועל ידי פרנסה שנותן לו מזון כדי צורכו שלא ימות בינתיים, אבל הכא דלא [כאן שאי] אפשר באופן אחר — שמא לא אמר כך, ומותר אף לדעתו להערים. וכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהושע התם [שם], שהתיר להערים אלא משום דאיכא [שיש] צער בעלי חיים בדבר, אבל הכא דליכא [כאן, שאין] צער בעלי חיים שמא לא התיר להערים.

תָּנוּ רַבָּנַן: הִצִּיל פַּת נְקִיָּה אֵין מַצִּיל פַּת הַדְרָאָה. פַּת הַדְרָאָה – מַצִּיל פַּת נְקִיָּה. וּמַצִּילִין מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לַשַּׁבָּת – אֲבָל לֹא מִשַּׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִשַּׁבָּת לְיוֹם טוֹב, וְלֹא מִשַּׁבָּת לַשַּׁבָּת הַבָּאָה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: הציל פת נקיה כדי צורכו — אין חוזר ומציל פת הדראה (פת מקמח מעורב בסובין), אבל אם הציל פת הדראה — חוזר ומציל פת נקיה. ומצילין מיום הכפורים לצורך שבת , אבל לא משבת לצורך יום הכפורים. ואין צריך לומר שאין מצילים משבת ליום טוב, ולא משבת לצורך השבת הבאה.

תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁכַח פַּת בַּתַּנּוּר וְקִידֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם – מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדּוֹת, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם. וּכְשֶׁהוּא רוֹדֶה – לֹא יִרְדֶּה בְּמַרְדֶּה אֶלָּא בְּסַכִּין. אִינִי?! וְהָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: “לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה״ – יָצָא תְּקִיעַת שׁוֹפָר וּרְדִיַּית הַפַּת, שֶׁהִיא חָכְמָה וְאֵינָהּ מְלָאכָה! כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹיֵי מְשַׁנִּינַן.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: שכח פת בתנור ולא הוציאה, וכבר קידש עליו היום של שבת — מצילין מן התנור מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים: בואו והצילו לכם (עבורכם). וכשהוא רודה מן התנור, לא ירדה כדרכו במרדה, אלא ירדה בשינוי, וכגון בסכין. ומקשים: איני [וכן היא]?! והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה " (שמות כ, י), ובשל הדגשת הכתוב לשון "מלאכה" יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה ולא נאסרה בשבת, ואם מדין תורה מותר לרדות בשבת, מדוע אמרו שלא ירדה כדרכו? ומשיבים: אף על פי כן, כמה שאפשר לשנויי משנינן [לשנות משנים] להדגיש ששבת היום.

אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֶת אֲשֶׁר יָבִיאוּ״ – לְאַלְתַּר. אָמַר רַבִּי אַבָּא: בַּשַּׁבָּת חַיָּיב אָדָם לִבְצוֹעַ עַל שְׁתֵּי כִכָּרוֹת, דִּכְתִיב: “לֶחֶם מִשְׁנֶה״.

אמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם בערב שבת להכין כל הוצאת שבת, שנאמר בענין המן ולקיטתו: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו " (שמות טז, ה), ומשמע שמכינים את המאכלים לצורך שבת לאלתר עם ליקוט המן בבוקר. וכיון שהוזכר המן מביאים את מה שלמדו עוד מענין המן. שאמר ר' אבא: בשבת חייב אדם לבצוע בסעודתו על שתי ככרות, דכתיב [שכן נאמר]: "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד" (שמות טז, כב).

אָמַר רַב אַשִׁי: חֲזִינָא לֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא דְּנָקַט תַּרְתֵּי וּבָצַע חֲדָא, אָמַר “לָקְטוּ״ כְּתִיב. רַבִּי זֵירָא הֲוָה בָּצַע אַכּוּלָּהּ שֵׁירוּתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: וְהָא מֶיחֱזִי כִּרְעַבְתָּנוּתָא! אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּכָל יוֹמָא לָא עָבֵיד, וְהָאִידָנָא הוּא דְּקָעָבֵיד – לָא מֶיחֱזִי כִּרְעַבְתָּנוּתָא. רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי כִּי מִיקְלַע לְהוּ רִיפְתָּא דְּעֵירוּבָא – שָׁרוּ עִילָּוֵיהּ, אָמְרִי: הוֹאִיל וְאִיתְעַבִיד בָּהּ חֲדָא מִצְוָה – לִיתְעַבִיד בָּהּ מִצְוָה אַחֲרִינָא.

אמר רב אשי: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב כהנא דנקט תרתי [שהוא לוקח את שתי הככרות] בידו ובצע חדא [אחת מהן] ולא את שתיהן יחד. שכן הוא אמר: הרי לשון "לקטו לחם משנה " כתיב [נאמר] שיש רק ללקוט, לאחוז, שתי ככרות, אבל לא לבצוע על שתיהם. ר' זירא הוה בצע אכולה שירותיה [היה בוצע פרוסה המספיקה לכל סעודתו]. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: והא מיחזי כרעבתנותא [והרי זה נראה כרעבתנות]. אמר ליה [לו] רב אשי: כיון שבכל יומא לא עביד [יום אינו עושה] כן, והאידנא [ועכשיו] הוא דקעביד [שעושה] — לא מיחזי כרעבתנותא [אינו נראה כרעבתנות]. ר' אמי ור' אסי כי מיקלע להו ריפתא דעירובא — שרו עילויה [כאשר היה מזדמן להם לחם של עירוב חצרות — היו בוצעים עליו] אמרי [אמרו] כהסבר לכך: הואיל ואיתעביד [ונעשתה] בה חדא מצוה [מצוה אחת] — ליתעביד [תיעשה] בה מצוה אחרינא [אחרת, נוספת].

“כֵּיצַד, נָפְלָה דְּלֵיקָה כו׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה סְעוּדּוֹת חַיָּיב אָדָם לֶאֱכוֹל בַּשַּׁבָּת? שָׁלֹשׁ, רַבִּי חִידְקָא אוֹמֵר: אַרְבַּע. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה׳ הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה״. רַבִּי חִידְקָא סָבַר: הָנֵי תְּלָתָא “הַיּוֹם״ – לְבַר מֵאוֹרְתָא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: בַּהֲדֵי דְּאוֹרְתָא. תְּנַן: נָפְלָה דְּלֵיקָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת –

שנינו במשנה שמצילים מזון שלש סעודות בשבת. כיצד? נפלה דליקה לפני סעודת ליל שבת — מצילים ממנה מזון שלוש סעודות, ביום — מזון שתי סעודות, במנחה — סעודה אחת. ובענין מספר סעודות שבת תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת — שלש. ר' חידקא אומר: ארבע. אמר ר' יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, מן הפסוק "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה ' היום לא תמצאהו בשדה " (שמות טז, כה). ר' חידקא סבר [סבור]: הני תלתא [אותן שלוש פעמים] שנאמר "היום "לרמז על מספר סעודות השבת באו, וכל זה לבר מאורתא [חוץ מסעודת הערב], שהרי אמר משה דבר זה בבקרו של יום השבת. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שהכוונה היא בהדי דאורתא [עם, כולל הערב]. תנן [שנינו במשנתנו]: אם נפלה הדליקה בלילי שבת