דַּהֲוָה שָׁקֵיל שְׁמָא דְּלָא מְקַבֵּל שׁוּחֲדָא. בָּעוּ לְאַחוֹכֵי בֵּיהּ; אַעַיְילָא לֵיהּ שְׁרָגָא דְּדַהֲבָא, וְאַזּוּל לְקַמֵּיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: בָּעֵינָא דְּנִיפְלְגִי לִי בְּנִכְסֵי דְּבֵי נַשֵּׁי. אֲמַר לְהוּ: פְּלוֹגוּ. אֲמַר לֵיהּ, כְּתִיב לָן: בִּמְקוֹם בְּרָא בְּרַתָּא לָא תֵּירוּת. אֲמַר לֵיהּ: מִן יוֹמָא דִּגְלֵיתוּן מֵאַרְעֲכוֹן אִיתְנַטְלִית אוֹרַיְיתָא דְּמֹשֶׁה, וְאִיתְיְהִיבַתְּ עָווֹן גִּלְיוֹן, וּכְתִיב בֵּיהּ: בְּרָא וּבְרַתָּא כַּחֲדָא יִרְתוּן.

דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא [שהוציא שם על עצמו שאיננו מקבל שוחד]. בעו לאחוכי ביה [רצו לצחק בו] ולגלות את טיבו האמיתי. אעיילא ליה שרגא דדהבא, ואזול לקמיה [הכניסה לו בסתר מנורה של זהב, ובאו לפניו] היא ואחיה, כאילו על מנת להתדיין. אמרה ליה [לו] לאותו פילוסוף: בעינא דניפלגי [רוצה אני שיחלקו] לי בנכסי דבי נשי [בירושת נכסי אבותי]. אמר להו [להם]: פלוגו [חלוקו]. אמר ליה [לו] רבן גמליאל: כתיב לן [כתוב לנו] בתורה: במקום שיש ברא [בן], ברתא [הבת] לא תירות [תירש]. אמר ליה [לו] הפילוסוף: מן יומא דגליתון מארעכון, איתנטלית אורייתא [מיום שגליתם מארצכם, ניטלה תורת] משה ואיתיהיבת [וניתן] עוון גליון (אוונגליון), וכתיב ביה [וכתוב בו]: ברא וברתא כחדא ירתון [הבן והבת ירשו כאחת].

לְמָחָר הָדָר עַיֵּיל לֵיהּ אִיהוּ חֲמָרָא לוּבָא. אֲמַר לְהוּ: שְׁפֵילִית לְסֵיפֵיהּ דְּעָווֹן גִּלְיוֹן וְכָתַב בֵּיהּ: אֲנָא לָא לְמִיפְחַת מִן אוֹרַיְיתָא דְּמֹשֶׁה אֲתִיתֵי [וְלָא] לְאוֹסְפֵי עַל אוֹרַיְיתָא דְּמֹשֶׁה אֲתִיתֵי. וּכְתִיב בֵּיהּ: בִּמְקוֹם בְּרָא בְּרַתָּא לָא תֵּירוּת. אֲמַרָה לֵיהּ: נְהוֹר נְהוֹרִיךְ כִּשְׁרָגָא! אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֲתָא חֲמָרָא וּבָטַשׁ לִשְׁרָגָא.

למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא [למחר הכניס לו הוא, רבן גמליאל, לפילוסוף חמור לובי]. אחר כך באו לפניו שוב להתדיין. אמר להו [להם]: שפילית לסיפיה [עיינתי בסופו] של עוון גליון, וכתיב ביה [וכתוב בו]: אנא עוון גליון לא למיפחת מן אורייתא [לפחות מתורת] משה אתיתי [באתי], [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי , וכתיב ביה [וכתוב בה, בתורה]: במקום שיש ברא [בן] — ברתא [הבת] לא תירות [תירש]. אמרה ליה [לו]: נהור נהוריך כשרגא [יאיר אורך כמנורה] לרמז לו על המנורה שנתנה. אמר ליה [לו] רבן גמליאל: אתא חמרא ובטש לשרגא [בא החמור ובעט במנורה] וממילא נתגלה כל אותו מעשה.

“וּמִפְּנֵי מָה אֵין קוֹרִין כו׳״. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּזְמַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ – קוֹרִין. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ אֵין קוֹרִין. אִינִי?! וְהָא נְהַרְדְּעָא אַתְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה, וּבִנְהַרְדְּעָא פִּסְקֵי סִידְרָא בִּכְתוּבִים בְּמִנְחֲתָא דְּשַׁבְּתָא! אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר; אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בֵּית הַמִּדְרָשׁ – קוֹרִין.

שנינו במשנה: ומפני מה אין קורין בכתובים בשבת — מפני ביטול בית המדרש. אמר רב: לא שנו שאסור לקרוא בכתובים בשבת אלא בזמן בית המדרש, אבל שלא בזמן בית המדרש — קורין. ושמואל אמר: אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין בכתובים בשבת. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] נהרדעא אתריה [מקומו] של שמואל הוה [היתה] והוא היה רבו של המקום, ובנהרדעא פסקי סידרא [היו רגילים להפטיר לאחר הלימוד] בכתובים במנחתא דשבתא [במנחת שבת]. אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר שיש מחלוקת בדבר, כך נאמר], אמר רב: לא שנו שיש איסור אלא במקום בית המדרש, שיש באותו מקום בית מדרש שראוי לעם לבוא אליו. אבל שלא במקום בית המדרש — קורין.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּין בִּמְקוֹם בֵּית הַמִּדְרָשׁ בֵּין שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בֵּית הַמִּדְרָשׁ, בִּזְמַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ – אֵין קוֹרִין, שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ – קוֹרִין. וְאָזְדָא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּבִנְהַרְדְּעָא פָּסְקִי סִידְרָא דִּכְתוּבִים בְּמִנְחֲתָא דְּשַׁבְּתָא.

ושמואל אמר: בין במקום בית המדרש בין שלא במקום בית המדרש, בזמן בית המדרש — אין קורין בכל מקום, שלא בזמן בית המדרש — קורין. ואזדא [והולך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שבנהרדעא פסקי סידרא [היו רגילים להפטיר לאחר הלימוד] בכתובים במנחתא דשבתא [במנחת שבת].

רַב אַשִׁי אָמַר: לְעוֹלָם כְּדַאֲמַרַן מֵעִיקָּרָא, וּשְׁמוּאֵל כְּרַבִּי נְחֶמְיָה. דְּתַנְיָא: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין קוֹרִין בָּהֶן – אֲבָל שׁוֹנִין בָּהֶן וְדוֹרְשִׁין בָּהֶן, נִצְרַךְ לְפָסוּק – מֵבִיא וְרוֹאֶה בּוֹ. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ, כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין קוֹרִין בָּהֶן – כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ: בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין קוֹרִין, וְכָל שֶׁכֵּן בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת.

רב אשי אמר: לעולם תאמר כדאמרן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה] את המחלוקת, ומה שאמר שמואל היה כשיטת ר' נחמיה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אף על פי שאמרו חכמים ש כתבי הקדש אין קורין בהן בשבת — אבל שונין בהן במדרשי חכמים שבהם ודורשין בהן בפני הקהל, ואם נצרך לפסוק הכתוב בכתובים — מביא ספר ורואה בו. אמר ר' נחמיה: מפני מה אמרו כתבי הקדש אין קורין בהן בשבת — כדי שיאמרו אנשים: בכתבי הקדש אין קורין, וכל שכן בשטרי הדיוטות (שטרות ומכתבים), ואם כן לשיטת ר' נחמיה נאסרה בכלל קריאה בכתובים בשבת לא מטעם ביטול בית המדרש, אלא כדי שלא יקראו בדברי חול בשבת, ועל פי שיטה זו אמר שמואל שאסור אף שלא בזמן בית המדרש. אבל שמואל עצמו לא סבר כר' נחמיה.

מתני׳ מַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר. וְתִיק הַתְּפִילִּין עִם הַתְּפִילִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן מָעוֹת. וּלְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן? לְמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפוּלָּשׁ, בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אַף לַמְּפוּלָּשׁ.

מצילין מן הדליקה בשבת את תיק הספר (ספר תורה) עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, ואף על פי שיש בתוכן מעות. ולהיכן מצילין אותן — למבוי שאינו מפולש, שכיון שיש בו שלוש מחיצות הריהו מן התורה כרשות היחיד. בן בתירא אומר: אף למבוי מפולש .

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת מַפְשִׁיטִין אֶת הַפֶּסַח עַד הֶחָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַפְשִׁיטִין אֶת כּוּלּוֹ. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה – דְּהָא אִיתְעַבִיד לֵיהּ צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ. אֶלָּא לְרַבָּנַן – מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּאָמַר קְרָא “כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ״. וְהָכָא, מַאי ‘לַמַּעֲנֵהוּ׳ אִיכָּא? רַב יוֹסֵף אָמַר: שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ. רָבָא אָמַר: שֶׁלֹּא יְהוּ קָדְשֵׁי שָׁמַיִם מוּטָּלִין כִּנְבֵלָה.

בהקשר לנאמר במשנה מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, והקריבו את קרבן הפסח ואין מתחילים בצלייתו עד צאת השבת — מפשיטין את קרבן הפסח עד החזה בלבד, כדי להוציא מתוכו את החלק שמקריבים על המזבח, וממתינים עד מוצאי שבת בהמשך הפשטתו, שכיון שאינה אלא לצורך אכילה — אינה דוחה שבת, אלו דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים: מפשיטין את כולו. ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שאמר שאין להפשיט יותר מחלקו מובן הדבר, דהא איתעביד ליה [שהרי נעשה לו, בו] כבר צורך גבוה, צורך המזבח, בזריקת דם הקרבן. אלא לרבנן מאי טעמא [לשיטת חכמים מה טעם] הדבר? אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב] "כל פעל ה ' למענהו" (משלי טז, ד), ואם יש כבוד ה' בדבר מותר לעשות מלאכה לצורך זה. ושואלים: והכא [וכאן], בהפשטת עור הפסח, מאי [מה צד] של "למענהו", כבוד שמים, איכא [יש] שבגללו מותר להפשיט? רב יוסף אמר: התירו להפשיט את העור כולו כדי שלא יסריח הקרבן. רבא אמר: שלא יהו קדשי שמים מוטלין בבזיון כנבלה שהפשיטוה למחצה ואין מטפלים בה.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: דְּמַנַּח אַפְּתוֹרָא דְּדַהֲבָא, אִי נַמִי – יוֹמָא דְּאָסְתָנָא. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, הַאי “פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? שֶׁלֹּא יוֹצִיא אֶת הָאֵימוּרִין קוֹדֶם הַפְשָׁטַת הָעוֹר. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: מִשּׁוּם נִימִין.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל מעשי] באופן דמנח אפתורא דדהבא [שמונח הפסח על שולחן של זהב] שאמנם יש לחשוש שמא יסריח, אבל אין כאן משום בזיון. אי נמי יומא דאסתנא [או גם כן יום של רוח צפונית] צוננת, שאין חשש לסרחון, אבל יש חשש לביזוי הקודש. ושואלים: ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, האי [פסוק זה] "כל פעל ה ' למענהו" מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ומשיבים: אף הוא משתמש בכתוב זה כדי להתיר הפשטת מקצת העור, שאם לא כן הרי אפשר היה שיוציא את האימורין (החלקים המוקרבים על המזבח) קודם הפשטת העור, שהרי יכול לנקוב בעור הבהמה ולהוציא משם את החלבים. ושואלים: לשיטתו, מאי טעמא [מה טעם] אין עושים בדרך זו? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב נתן : משום נימין

אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: מַאי אֲהַדַרוּ לֵיהּ חַבְרַיָּיא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה – הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: אִם מַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר – לֹא נַפְשִׁיט אֶת הַפֶּסַח מֵעוֹרוֹ? מִי דָּמֵי? הָתָם – טִלְטוּל, הָכָא – מְלָאכָה! אָמַר רַב אַשִׁי: בְּתַרְתֵּי פְּלִיגִי; פְּלִיגִי בְּטִלְטוּל, וּפְלִיגִי בִּמְלָאכָה. וְהָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: אִם מַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר – לֹא נְטַלְטֵל עוֹר אַגַּב בָּשָׂר?!

(שערות) שלא יסתבכו באימורים ויפסידו את צורתם. אמר רב חסדא שכך אמר מר עוקבא: מאי אהדרו ליה חברייא [מה החזירו לו בני החבורה] לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה? הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו]: אם מצילין את תיק הספר עם הספר, מדוע אם כן לא נפשיט את הפסח מעורו? שאף כאן, כיון שהותרה מקצת מלאכה — נעשה אותה כולה. ותוהים: מי דמי [האם זה דומה]?! התם [שם] בהוצאת תיק הספר — הלא רק טלטול בלבד יש בכך, שאיסורו מדברי חכמים, ואולם הכא [כאן, בהפשטת העור] — מלאכה גמורה היא! אמר רב אשי: בתרתי פליגי [בשתי בעיות נחלקו], פליגי [נחלקו] בענין היתר טלטול העור עם הבשר ופליגי [ונחלקו] בענין היתר מלאכה של הפשטת העור, והכי קאמרי ליה [וכך אמרו לו]: אם מצילין את תיק הספר עם הספר, מדוע לא נטלטל את עור הפסח אגב בשר הפסח, שבשל הקרבן יטלטלו אף אותו על עורו כדי שלא יתקלקל.