אִילֵימָא תַּנָּא קַמָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי – וְדִילְמָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: נִיתְּנוּ לִקְרוֹת בָּהֶן, וּמָר סָבַר: לֹא נִיתְּנוּ לִקְרוֹת בָּהֶן. אֶלָּא: רַבִּי יוֹסֵי וְתַנָּא דְּגִיפְטִית.

אילימא [אם נאמר] שהוא התנא קמא [הראשון] שחלק עליו ר' יוסי — אין זה הכרחי, ודילמא בהא קמיפלגי [ושמא בדבר זה נחלקו], מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור]: ניתנו ספרים בשפות אחרות לקרות בהן, ומר סבר [וחכם זה, ר' יוסי סבור]: לא ניתנו לקרות בהן, ואין מחלוקתם שוה למחלוקת רב הונא ורב חסדא. אלא יש לומר שמחלוקת זו היא בין ר' יוסי ובין התנא שדיבר על הספרים בגיפטית, שאותו תנא פירש שאף ספרים שאין קוראים בהם מצילים אותם, ור' יוסי סבור שאין מצילים אותם.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַבְּרָכוֹת וְהַקְּמֵיעִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם, וּמֵעִנְיָינוֹת הַרְבֵּה שֶׁבַּתּוֹרָה – אֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה, אֶלָּא נִשְׂרָפִים בִּמְקוֹמָן [הֵן וְאַזְכָּרוֹתֵיהֶן]. מִכָּאן אָמְרוּ: כּוֹתְבֵי בְרָכוֹת כְּשׂוֹרְפֵי תוֹרָה. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה כּוֹתֵב בְּצַיְדָּן, בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְהָלַךְ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְבוֹדְקוֹ. כְּשֶׁהָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם הִרְגִּישׁ בּוֹ, נָטַל טוֹמוֹס שֶׁל בְּרָכוֹת וְשִׁקְּעָן בְּסֵפֶל שֶׁל מַיִם. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל עוֹנֶשׁ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הברכות הכתובות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות של שם השם ומוזכרים בהם עניינות (עניינים) הרבה שבתורה — אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא אם היתה במקומם דליקה בשבת הריהם נשרפים במקומן הן ואזכרותיהן (שמות השם שבהם). מכאן אמרו: כותבי ברכות הריהם כשורפי תורה, שהרי אסור להצילם מן הדליקה בשבת, ויתכן איפוא שיבוא לידי שריפה. ומסופר מעשה באחד שהיה כותב בצידן טופסי ברכות. באו והודיעו את ר' ישמעאל על מעשיו. והלך ר' ישמעאל לבודקו אם נכונה השמועה. כשהיה עולה ר' ישמעאל בסולם אליו, הרגיש בו הכותב ונטל טומוס [כרך] של ברכות ושקען בספל של מים להסתירו מעיני ר' ישמעאל. ובלשון הזה אמר לו ר' ישמעאל: גדול עונש העושה מעשה כעין האחרון מן העושה כעין הראשון, שאף שיש איסור בכתיבת הברכות ודאי האיסור לאבדן בידים גדול יותר.

בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא מֵרַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הָיוּ כְּתוּבִין בַּסַּם וּבַסִּיקְרָא בַּקּוֹמוֹס וּבַקַּנְקַנְתּוֹם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה אוֹ אֵין מַצִּילִין? תִּיבָּעֵי לְמַאן דְּאָמַר “מַצִּילִין״, תִּיבָּעֵי לְמַאן דְּאָמַר “אֵין מַצִּילִין״. תִּיבָּעֵי לְמַאן דְּאָמַר “אֵין מַצִּילִין״; הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דִּכְתִיבִי תַּרְגּוּם וּבְכָל לָשׁוֹן, אֲבָל הָכָא דִּכְתִיבִי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – מַצִּילִין. אוֹ דִּילְמָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר “מַצִּילִין״ – הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דִּכְתִיבִי בַּדְּיוֹ, דְּמִיקַיַּים. אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּלָא מִיקַיַּים – לָא? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מַצִּילִין. וְהָא רַב הַמְנוּנָא תְּנָא “מַצִּילִין״! אֲמַר לֵיהּ: אִי תַּנְיָא – תַּנְיָא. מַאי תַּנְיָא? אָמַר רַב אַשִׁי, כִּדְתַנְיָא: אֵין בֵּין סְפָרִים לִמְגִילָּה אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִים בְּכָל לָשׁוֹן, וּמְגִילָּה עַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית, עַל הַסֵּפֶר וּבַדְּיוֹ.

בעא מיניה ריש גלותא [שאל ממנו ראש הגולה] מרבה בר רב הונא שאלה זו: היו ספרי קודש כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום (מיני צבעים שאין כותבים בהם ספרי תורה), והיו הספרים כתובים כדינם בלשון הקדש, האם מצילין אותן בשבת מפני הדליקה או אין מצילין? ומוסיפים: תיבעי למאן דאמר [תישאל שאלה זו לשיטת מי שאומר] שמצילין כתבי הקודש שבשפות אחרות, תיבעי למאן דאמר [תישאל גם כן לשיטת מי שאומר] שאין מצילין. ומפרטים: תיבעי למאן דאמר [תישאל שאלה זו לשיטת מי שאומר] שאין מצילין — שמא הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דכתיבי [היכן שהם כתובים] תרגום ובכל לשון, אבל הכא דכתיבי [כאן שהם כתובים] בלשון הקדש — מצילין, או דילמא [שמא] אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שמצילין — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דכתיבי [היכן שהם כתובים] בדיו דמיקיים [שמתקיימת], אבל הכא [כאן] כיון דלא מיקיים [שאין הכתב מתקיים] — לא מצילים. אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא: אין מצילין. אמר לו ראש הגולה: והא [והרי] רב המנונא תנא [שנה] בברייתא שמצילין! אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא: אי תניא [אם שנויה ברייתא] — תניא [שנויה], ואני חוזר בי מדברי. ושואלים: מאי תניא [מה היא ברייתא זו השנויה בענין זה]? אמר רב אשי, כדתניא [כמה ששנינו בברייתא]: אין הבדל בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון והם כשרים, ומגילה אינה כשרה עד שתהא כתובה אשורית (בכתב העברי המרובע), על הספר (הקלף הגלול), ובדיו, ומכאן למדנו ששאר ספרים אין חייבים להכתב בדיו.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוּנָא בַּר חֲלוּב מֵרַב נַחְמָן: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאֵין בּוֹ לְלַקֵּט שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, כְּגוֹן פָּרָשַׁת “וַיְהִי בִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן״ מַצִּילִין אוֹתָהּ מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה, אוֹ אֵין מַצִּילִין? אֲמַר לֵיהּ: וְתִיבָּעֵי לָךְ פָּרָשַׁת “וַיְהִי בִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן״ גּוּפָהּ! הֵיכָא דְּחָסֵר פָּרָשַׁת “וַיְהִי בִּנְסוֹעַ״ – לָא קָמִיבָּעֲיָא לִי, דְּכֵיוָן דְּאִית בֵּיהּ הַזְכָּרוֹת, אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת – מַצִּילִין. כִּי קָא מִיבָּעֲיָא לִי – סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאֵין בּוֹ לְלַקֵּט, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מַצִּילִין.

בעא מיניה [שאל ממנו] רב הונא בר חלוב מרב נחמן: ספר תורה שאין בו כדי ללקט שמונים וחמש אותיות שלמות הכתובות כראוי וכסדרו שהוא השיעור שקבעו חכמים, שעדיין יש בספר קדושת התורה עד שיהיה כגודל כגון פרשת "ויהי בנסע הארן" (במדבר י, לה–לו), מצילין אותה בשבת מפני הדליקה או אין מצילין? אמר ליה [לו]: רב נחמן: ותיבעי [ותישאל] לך פרשת "ויהי בנסע הארן" גופה [עצמה] אם חסרה בה אות אחת, אם מצילים אותה או אין מצילים? ענה לו: היכא [היכן, במקרה] שחסר פרשת "ויהי בנסע" — לא קמיבעיא [נשאלה] לי השאלה, שמ כיון דאית ביה [שיש בה] הזכרות שם השם — אף על גב דלית ביה [אף על פי שאין בה] שמונים וחמש אותיות שמצילין אותה. ואולם כי קא מיבעיא [כאשר נשאלה] לי השאלה הרי זה בספר תורה שאין בו כדי ללקט מאי [מה דינו], האם מצילים אותו מהדליקה בשבת, או לא? אמר ליה [לו]: אין מצילין.

אֵיתִיבֵיהּ: תַּרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ מִקְרָא, וּמִקְרָא שֶׁכְּתָבוֹ תַּרְגּוּם, וּכְתָב עִבְרִית – מַצִּילִין מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר תַּרְגּוּם שֶׁבְּעֶזְרָא וְשֶׁבְּדָנִיֵאל וְשֶׁבַּתּוֹרָה. תַּרְגּוּם שֶׁבַּתּוֹרָה מַאי נִיהוּ – “יְגַר שָׂהֲדוּתָא״ – וְאַף עַל גַּב דְּלֵית בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, כִּי תַּנְיָא הַהִיא – לְהַשְׁלִים.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו תרגום ארמי שכתבו בלשון מקרא, ומקרא שכתבו בלשון תרגום, ותורה הכתובה בכתב עברית (הקדום) — מצילין אותם בשבת מפני הדליקה. ואין צריך לומר שמצילים תרגום שבספרי עזרא ושבדניאל ושבתורה. ומעתה תרגום שבתורה מאי ניהו [מה הוא]? — הרי זה האמור "ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד" (בראשית לא, מז), ונמצא שמצילים אותו אף על גב דלית [אף על פי שאין] בה שמונים וחמש אותיות! ענה לו: אין מכאן ראיה, שכן כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא — היה זה להשלים, שתרגום זה מצטרף לשמונים וחמש אותיות, אבל אינו נחשב בפני עצמו.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הָנֵי שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, מְכוּנָּסוֹת אוֹ מְפוּזָּרוֹת? רַב הוּנָא אָמַר: מְכוּנָּסוֹת. רַב חִסְדָּא אָמַר: אֲפִילּוּ מְפוּזָּרוֹת. מֵיתִיבִי: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה, אִם יֵשׁ בּוֹ לְלַקֵּט שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, כְּגוֹן פָּרָשַׁת “וַיְהִי בִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן״ – מַצִּילִין, וְאִם לָאו – אֵין מַצִּילִין. תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא! תִּרְגְּמָהּ רַב חִסְדָּא אַלִּיבָּא דְּרַב הוּנָא – בְּתֵיבוֹת.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: הני [אותן] שמונים וחמש אותיות שמצילין בגללן ספר תורה שלם, האם דווקא כשהיו מכונסות וכתובות במקום אחד או אף כשהן מפוזרות? רב הונא אמר: רק כשהן מכונסות. רב חסדא אמר: אפילו שכשהן מפוזרות. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: ספר תורה שבלה, אם יש בו כדי ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת "ויהי בנסע הארן" — מצילין, ואם לאו [לא] — אין מצילין. ולשון "ללקט" משמעה שאין האותיות כנוסות במקום אחד, והרי זו אם כן תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב הונא! תרגמה [הסביר אותה] רב חסדא אליבא [על פי שיטת] רב הונא : כוונת הברייתא ההיא שהם אכן מפוזרות ואולם כתיבות (מילים), שאותיות אלה היו מצורפות למילים שלימות, ורב הונא רואה בהן מכונסות ולא נחלקו אלא באותיות המפוזרות כל אחת לעצמה.

תָּנוּ רַבָּנַן: “וַיְהִי בִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה״ פָּרָשָׁה זוֹ עָשָׂה לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִימָנִיּוֹת מִלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, לוֹמַר

כיון שהוזכרה פרשת "ויהי בנסוע הארון" מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בעניינה: נאמר "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך "ופרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא בתורה סימניות מלמעלה ולמטה, כלומר, לפניה ואחריה, וזאת כדי לומר