כִּי הָוֵינָא בְּבָבֶל הֲוָה אָמְרִי – הָא דְּתַנְיָא: יוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת – לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לֹא הָיוּ מַבְדִּילִין – דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. כִּי סָלֵיקְנָא לְהָתָם, אַשְׁכַּחִיתֵיהּ לִיהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי דְּיָתֵיב וְקָאָמַר: רַבִּי עֲקִיבָא הִיא; דְּאִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כֵּיוָן דְּאָמַר “חֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים״ – לִיתְקַע, כִּי הֵיכִי דְּלֶיהֱוֵי יָדְעִי דְּחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. וְאָמִינָא לֵיהּ אֲנָא: כֹּהֲנִים זְרִיזִין הֵן.

כי הוינא [כאשר הייתי] בבבל הוה אמרי [אמרתי]: הא דתניא [ברייתא זו ששנינו] בה שיום הכפורים שחל להיות בערב שבת — לא היו תוקעין בו כדרך שתוקעים בכל ערב שבת להודיע על כניסת השבת, ואם חל יום הכפורים במוצאי שבת — לא היו מבדילין בין קדושת שבת ויום הכיפורים, ברייתא זו דברי הכל היא. כי סליקנא להתם, אשכחיתיה [כאשר עליתי לשם, לארץ ישראל מצאתי] את יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי דיתיב וקאמר [שיושב ואומר]: ברייתא זו כשיטת ר' עקיבא היא, שמשווה את קדושת יום הכפורים לקדושת שבת, דאי [שאם] תאמר ששיטת ר' ישמעאל היא, כיון שאמר ר' ישמעאל שחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אם כן ליתקע, כי היכי דליהוי ידעי [שיתקע, כדי שיהיו יודעים] הכהנים שחלבי יום השבת קריבין ביום הכיפורים ומותר להם להתחיל להקריב אותם (רה"ג). ואמינא ליה אנא [ואמרתי אני לו]: מכאן אין להביא ראיה כיון שכהנים זריזין הן, ואנו סומכים על כך שהם יודעים מעצמם, ואין צורך לתקוע עבורם.

אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אַשִׁי: מִי אָמְרִינַן “כֹּהֲנִים זְרִיזִין הֵן״? וְהָתְנַן: שָׁלֹשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִמְּלָאכָה, שָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל! כְּדַאֲמַר אַבַּיֵי: לִשְׁאָר עַמָּא דְּבִירוּשָׁלַיִם, הָכָא נַמִי: לִשְׁאָר עַמָּא דְּבִירוּשָׁלַיִם.

אמר ליה [לו] מר קשישא בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי: מי אמרינן [האם אנו אומרים] לענין זה כהנים זריזין הן? והתנן [והרי שנינו במשנה]: שלש תקיעות היו תוקעים במקדש בערב שבת כדי להבטיל את העם ממלאכה, ושלש נוספות להבדיל בין קודש לחול. הרי שאף הכהנים צריכים לתקיעות להודיע להם על כניסת ויציאת השבת! ומשיבים: כשם שאמר אביי בענין אחר שעשו דברים לשאר עמא [לשאר העם] שבירושלים, ואם כן הכא נמי [גם כאן] בענין התקיעות כי עשו כן לצורך שאר עמא [העם] שבירושלים.

וְלִיתְקַע, כִּי הֵיכִי דְּלֵידְעִי דְּשָׁרֵי בִּקְנִיבַת יָרָק מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה! אָמַר רַב יוֹסֵף: לְפִי שֶׁאֵין דּוֹחִין שְׁבוּת לְהַתִּיר.

ושואלים: מכל מקום וליתקע, כי היכי דלידעי דשרי [ושיתקעו, כדי שידעו שמותר] בקניבת ירק (הסרת ראשי העלים מן הירקות) מן המנחה ולמעלה ביום הכיפורים. שהתירו ביום הכיפורים משעה מסויימת ואילך לקנוב את הירק עבור הסעודה שלאחר הצום, מה שאין כן בשבת שאסור לעשות כל מלאכה עבור ימי החול. אמר רב יוסף: לפי שאין דוחין שבות להתיר, שאף שאין התקיעה מלאכה גמורה מכל מקום אסורה היא משום שבות בשבת וביום הכפורים, ואין דוחים שבות זו כדי להתיר דברים.

וְרַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: שְׁבוּת קְרוֹבָה – הִתִּירוּ, שְׁבוּת רְחוֹקָה – לֹא הִתִּירוּ.

ורב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר: שבות קרובה כתקיעה להתיר במלאכה מיד — התירו, שבות רחוקה כקניבת הירק שהותרה רק מן המנחה ולמעלה שעות רבות לאחר כניסת יום הכיפורים — לא התירו (ר"ח).

וּשְׁבוּת קְרוֹבָה הִתִּירוּ?! וְהָתְנַן: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת – תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין, מוֹצָאֵי שַׁבָּת – מַבְדִּילִין וְלֹא תּוֹקְעִין. וְאַמַּאי? לִיתְקַע, כִּי הֵיכִי דְּלֵידְעִי דְּשָׁרֵי בִּשְׁחִיטָה לְאַלְתַּר! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְרַב יוֹסֵף.

ושואלים: וכי שבות קרובה התירו ? והתנן [והרי שנינו במשנה]: יום טוב שחל להיות בערב שבת — תוקעין להודיע שנכנסה השבת, ולא מבדילין על היין, כיון שקדושת שבת יתירה על קדושת יום טוב. ואם חל יום טוב במוצאי שבת — מבדילין בין קדושת שבת וקדושת יום טוב ולא תוקעין . ואמאי [ומדוע] לא יתקעו? ליתקע, כי היכי דלידעי דשרי [שיתקע עם כניסת החג, כדי שידעו שמותר] בשחיטה לאלתר [מיד] בחג, מה שלא הותר לעשות כן בשבת! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] שיש להסביר כדרך שפירש רב יוסף שאין דוחים שבות כדי להתיר בעשיית מלאכה.

אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב הוּנָא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא: יוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – אָסוּר בִּקְנִיבַת יָרָק. אָמַר רַב מָנָא: תָּנָא, מִנַּיִן לְיוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שֶׁאָסוּר בִּקְנִיבַת יָרָק – תַּלְמוּד לוֹמַר: “שַׁבָּתוֹן״ – שְׁבוּת. לְמַאי? אִילֵימָא לִמְלָאכָה – וְהָכְתִיב: “לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה.״ אֶלָּא לָאו – אַקְּנִיבַת יָרָק, שְׁמַע מִינָּהּ.

כיון שהוזכר היתר קניבת ירק ביום הכיפורים, מביאים מה שאמר ר' זירא שכך אמר רב הונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אבא שכך אמר רב הונא: יום הכפורים שחל להיות בשבת — אסור בקניבת ירק. אמר רב מנא, תנא [שנינו] בברייתא: מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק — תלמוד לומר: "שבתון שבת קודש לה'" (שמות טז, כג), ומשמעו שיש חובת שבות , כלומר, לשבות ביום זה. ולמאי [למה, לאיזה ענין]? אילימא [אם תאמר] לעשיית מלאכה ממש — והכתיב [והלא כבר נאמר] במפורש: "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה " (שמות כ, י)! אלא לאו [האם לא] נאמר הדבר לגבי קניבת ירק , שאף היא שאינה מלאכה גמורה אסורה בשבת משום מצוות שבתון! ומסיימים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] כדבריך.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – מוּתָּר בִּקְנִיבַת יָרָק. מֵיתִיבִי: מִנַּיִן לְיוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שֶׁאָסוּר בִּקְנִיבַת יָרָק – תַּלְמוּד לוֹמַר: “שַׁבָּתוֹן״ – שְׁבוּת. לְמַאי? אִילֵימָא לִמְלָאכָה – וְהָכְתִיב: “לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה,״ אֶלָּא לָאו בִּקְנִיבַת יָרָק! לֹא, לְעוֹלָם לִמְלָאכָה, וְלַעֲבוֹר עָלֶיהָ בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה.

ובניגוד לכך אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת — מותר בקניבת ירק. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא שהובאה מקודם: מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק — תלמוד לומר: "שבתון שבת קודש לה'" (שמות כ,י), ומשמעו שיש חובת שבות . ולמאי [למה, לאיזה ענין]? אילימא [אם תאמר] לעשיית מלאכה ממש — והכתיב [והלא כבר נאמר] במפורש: "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה "! אלא לאו [האם לא] נאמר הדבר לגבי קניבת ירק , שאף היא שאינה מלאכה גמורה אסורה בשבת משום מצוות שבתון! ומשיבים: אכן לא ניתן לפרש כך, אלא לעולם נפרש "שבתון" בשבת למלאכה, שיש מצוות עשה לשבות בשבת, ואף שנאמר במפורש "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה", מכל מקום בא ביטוי זה להוסיף ולעבור עליה [עליו] שהוא עובר על כל מלאכה בשבת ב"עשה" (שבתון) וב"לא תעשה

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: יוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת

". תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת