אָסוּר לְהַדּוֹקֵיהּ בְּיוֹמָא טָבָא! בְּהַהִיא אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה, דְּאַבַּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּפְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלֹא יָמוּת.

אסור להדוקיה ביומא טבא [אסור להדקו ביום טוב] מחמת איסור סחיטה. והלא ר' שמעון מתיר בדבר שאינו מתכוון! ומתרצים: בהלכה ההיא אפילו ר' שמעון מודה שאסור. שאביי ורבא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון במקרה של "פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות".

וְהָאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְרַב חָנָן בַּר אַמִי אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין מַתְנֵי לָהּ בְּלָא גַּבְרֵי, רַב אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן! אֶלָּא אָמַר רָבָא: אֲנִי וַאֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה תַּרְגִּימְנָא, וּמַנּוּ – רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ.

שכל מלאכה, אף זו המותרת, שהתוצאה ההכרחית שלה היא מלאכה אסורה — אסור לעשותה בשבת אף לדעת ר' שמעון, וכיון שלא יתכן להכניס את הבגד בנקב החבית בלא לסחוט — אף ר' שמעון מודה שאסור. ושבים ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב חייא בר אשי שכך אמר רב במפורש: הלכה כשיטת ר' יהודה, ורב חנן בר אמי אמר בשם שמואל: הלכה כשיטת ר' שמעון. ורב חייא בר אבין מתני לה [שונה אותה] מסורת בלא גברי [שמות האנשים] המוסרים את ההלכה בשם אחרים, אלא במישרין, רב אמר: הלכה כשיטת ר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כשיטת ר' שמעון! אלא אמר רבא: אני וארי שבחבורה תרגימנא [פירשנו]. ומעירים דרך אגב: ומנו [ומי הוא] "הארי שבחבורה" — ר' חייא בר אבין, והוא ואני פירשנו: הלכה היא אכן כשיטת ר' שמעון, ולאו מטעמיה [ואולם לא מטעמו].

מַאי “הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ״? אִילֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – דְּשָׁרֵי, וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ – דְּאִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: מַסֵּי, וְרַב סָבַר: לָא מַסֵּי. וְסָבַר רַב לָא מַסֵּי?! וְהָא מִדְּקָתָנֵי: בְּנֵי מְלָכִים סָכִין עַל גַּבֵּי מַכּוֹתֵיהֶן שֶׁמֶן וֶורֶד – מִכְּלָל דְּמַסֵּי! אֶלָּא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – דְּשָׁרֵי, וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ; דְּאִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: אַף עַל גַּב דְּלָא שְׁכִיחַ – שָׁרֵי, וְרַב סָבַר; אִי שְׁכִיחַ – אִין, וְאִי לָא שְׁכִיחַ – לָא, וּבְאַתְרָא דְּרַב שְׁכִיחַ מִשְׁחָא דְּוַורְדָּא. הדרן עלך שמנה שרצים

ומעתה באים לברר את הדברים: מאי [מה] בדיוק פירוש "הלכה כשיטת ר' שמעון ולאו מטעמיה [ולא מטעמו] "? אילימא [אם נאמר] כי הלכה כשיטת ר' שמעון דשרי [שהתיר] לסוך, ולאו מטעמיה [ולא מטעמו], שאילו ר' שמעון סבר [סבור] כי שמן ורדים מסי [מרפא], ואילו רב סבר [סבור] כי הוא לא מסי [מרפא]. ולכן התיר לסוך בו בשבת, שאין בו משום רפואה. ואולם וסבר [וכי סבור] רב כי שמן ורדים לא מסי [מרפא]? והא מדקתני [והרי ממה ששנינו] "בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד" מכלל הדבר אתה למד דמסי [שהוא מרפא]. אלא יש לומר: הלכה כשיטת ר' שמעון שהתיר, ולאו מטעמיה [ולא מטעמו], שאילו ר' שמעון סבר [סבור]: אף על גב דלא שכיח [אף על פי שאינו מצוי] שמן הורד במקומו של זה ודמיו יקרים, וכל הרואה שסך בו מבין שודאי לרפואה הוא עושה כן, מכל מקום שרי [מותר]. ורב סבר [סבור]: אי שכיח [אם שמן הורד מצוי] באותו מקום — אין [כן], מותר לו לסוך בו, ואי [ואם] הוא לא שכיח [מצוי] — לא. ובאתרא [ובמקום] של רב שכיח משחא דוורדא [מצוי שמן ורד], ולכן התיר רב לכל אדם לסוך בו בשבת, אבל במקום שאינו מצוי סבר כחכמים האוסרים.

מתני׳ וְאֵלּוּ קְשָׁרִים שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן: קֶשֶׁר הַגַּמָּלִין, וְקֶשֶׁר הַסַּפָּנִין. וּכְשֵׁם שֶׁהוּא חַיָּיב עַל קִישּׁוּרָן – כָּךְ הוּא חַיָּיב עַל הֶיתֵּרָן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל קֶשֶׁר שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַתִּירוֹ בְּאַחַת מִיָּדָיו אֵין חַיָּיבִין עָלָיו.

גמ׳ מַאי קֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וְקֶשֶׁר הַסַּפָּנִין? אִילֵימָא קִטְרָא דְּקָטְרִי בִּזְמָמָא, וְקִטְרָא דְּקָטְרִי בְּאִיסְטְרִידָא – הַאי קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּימָא הוּא! אֶלָּא: קִיטְרָא דִּזְמָמָא גּוּפֵיהּ, וּדְאִיסְטְרִידָא גּוּפָהּ.

ואלו קשרים שחייבין עליהן אם קושרים אותם בשבת: כגון קשר הגמלין וקשר הספנין שהם קשרים של קיימא (המתקיימים), שעושים אותם כדי שישארו כך לעולם, וכשם שהוא חייב על קישורן של אלה, כך הוא חייב על היתרן. ר' מאיר אומר, כלל יש בדבר: כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו — אין חייבין עליו אם קשרו, שקשר רופף כזה אינו קרוי קשר של קיימא, אפילו נתכוון לכך.

“רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל קֶשֶׁר כו׳.״ בָּעֵי רַב אַחַדְבוֹי אֲחוּי דְּמָר אַחָא: עֲנִיבָה לְרַבִּי מֵאִיר, מַהוּ? טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר – מִשּׁוּם דְּיָכוֹל לְהַתִּירוֹ בְּאַחַת מִיָּדָיו הוּא. וְהָא נַמִי – יָכוֹל לְהַתִּירוֹ; אוֹ דִּילְמָא: טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר – מִשּׁוּם דְּלָא מִיהֲדַק, וְהָא מִיהֲדַק? תֵּיקוּ.

שואלים: מאי[מה הם]קשר הגמלין וקשר הספנין? אילימא קטרא דקטרי בזממא[אם תאמר שהוא הקשר שקושרים בחח] שקושר בחח הגמל רצועה כדי למושכו בה, וכן קטרא דקטרי באיסטרידא[וקשר חבל שקושרים בטבעת הקבועה בחרטום הספינה] לקושרה באמצעותו לחוף כדי שתעמוד במקומה. והלא האי[זה]קשר שאינו של קיימא[קיום, המתקיים]הוא, שהרי מתירים אותו מזמן לזמן! אלא קשר הגמלים הוא קיטרא דזממא גופיה[קשר החח עצמו], הקשר שבו קושרים את החח אל הגמל, וקשר הספנים דאיסטרידא גופה[של טבעת הספינה עצמה], הקשר שקושר את הטבעת לספינה, שאין מתירים קשרים אלה והם קשרים המתקיימים.

מתני׳ יֵשׁ לְךָ קְשָׁרִין שֶׁאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כְּקֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וּכְקֶשֶׁר הַסַּפָּנִין. קוֹשֶׁרֶת אִשָּׁה מִפְתַּח חֲלוּקָהּ, וְחוּטֵי סְבָכָה, וְשֶׁל פְּסַקְיָא, וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל, וְנוֹדוֹת יַיִן וְשֶׁמֶן, וּקְדֵירָה שֶׁל בָּשָׂר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אוֹמֵר קוֹשְׁרִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּצֵא.

שנינו במשנה שר' מאיר אומר וקובע כלל: שכל קשר שיכולים להתירו ביד אחת אין חייבים עליו. בעי [שאל] רב אחדבוי אחוי [אחיו] של מר אחא: קשר עניבה לשיטת ר' מאיר מהו דינו, המותר לעשותו בשבת כשמהדקו כראוי, או לא? וצדדי הבעיה: האם טעמיה [טעמו] של ר' מאיר הוא משום שיכול להתירו באחת מידיו הוא, והא נמי [וקשר עניבה זה גם כן] יכול להתירו, ונמצא שאינה קשר יציב, או דילמא טעמא [שמא הטעם] של ר' מאיר משום שקשר הניתר ביד אחת הוא לא מיהדק [מהודק] דיו והא מיהדק [וזה, קשר עניבה, מתהדק]. שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

גמ׳ הָא גּוּפָא קַשְׁיָא; אָמְרַתְּ “יֵשׁ קְשָׁרִין שֶׁאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כְּקֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וּכְקֶשֶׁר הַסַּפָּנִין״ חִיּוּבָא הוּא דְּלֵיכָּא, הָא אִיסּוּרָא – אִיכָּא. וְהָדַר תָּנֵי: קוֹשֶׁרֶת אִשָּׁה מִפְתַּח חֲלוּקָהּ – אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה! הָכִי קָאָמַר: יֵשׁ קְשָׁרִין שֶׁאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כְּקֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וּכְקֶשֶׁר הַסַּפָּנִין, וּמַאי נִיהוּ –

יש לך קשרין שאין חייבין עליהן כשעושה אותם בשבת בשוגג קרבן חטאת כמו על קשר הגמלין, וכקשר הספנין, אבל אסור מלכתחילה לעשותם, וכגון: קו‍שרת אשה מפתח חלוקה ברצועות וכן חוטי סבכה שבראשה, וכן שרוכים של פסקיא (חגורה רחבה הנקשרת בשרוכים), וכן קושרים רצועות של מנעל ושל סנדל ושל נודות (נאדות) יין ושמן, וקדירה של בשר שקושרים בגד על פיה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: קושרין חבל לרוחב הפתח לפני הבהמה בשביל שלא תצא.