וְכֵן בַּגַּת.

וכן בגת.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: כַּרְמְלִית מַאי? אָמַר אַבַּיֵי: הִיא הִיא. רָבָא אָמַר: הִיא גּוּפָהּ גְּזֵירָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?!

לאור ההלכה הנשנית במשנה זו איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה: כרמלית מאי [מה] דינה לענין זה? האם מותר לעמוד ברשות אחת ולשתות בכרמלית, או לא? אמר אביי: היא היא, שכשם שאסרו מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך, כך אסרו בכרמלית ורשות אחרת. רבא אמר: אין הדבר אסור, כי היא גופא [עצמה] האיסור לשתות ברשות אחרת, אינו אלא גזירה שמא יבוא לידי טלטול, ואנן ניקום [נעמוד] ונגזור גזירה לגזירה? ואף שאסרו ברשות שמן התורה, אין להוסיף בדומה גזירה גם בכרמלית שהיא מדברי חכמים.

אֲמַר אַבַּיֵי: מְנָא אָמִינָא לָהּ – דְּקָתָנֵי: “וְכֵן בַּגַּת״. מַאי גַּת? אִי רְשׁוּת הַיָּחִיד – תָּנֵינָא, אִי רְשׁוּת הָרַבִּים – תָּנֵינָא, אֶלָּא לָאו – כַּרְמְלִית.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה הלכה] — ממה דקתני [ששנינו] בסופה של המשנה: "וכן בגת". ומעתה יש לברר מאי [מהי] הגת מבחינת רשויות השבת? אי [אם] תאמר שהיא רשות היחיד — הלא כבר תנינא [שנינו] אותה! אי [אם] היא רשות הרבים — הלא אף זה תנינא [שנינו]. אלא לאו [האם לא] שגת זו כרמלית היא, והרי שאף הכרמלית נאסרה במשנה.

רָבָא אָמַר: “וְכֵן בַּגַּת״ – לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר. וְכֵן אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: “וְכֵן בַּגַּת״ – לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר, דִּתְנַן: שׁוֹתִין עַל הַגַּת בֵּין עַל הַחַמִּין בֵּין עַל הַצּוֹנֵן וּפָטוּר, דִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל הַחַמִּין – חַיָּיב, עַל הַצּוֹנֵן – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר.

ורבא אמר: מה שאמרו במשנה "וכן בגת" אינו שייך לדיני שבת, כי אם לענין דיני מעשר. וכן אמר רב ששת: מה ששנינו במשנה "וכן בגת" — לענין מעשר שנינו זאת. וכפי דתנן [ששנינו במשנה]: שותין לכתחילה את מיץ הענבים במישרין על (מן) הגת בלי לעשרו, בין על החמין, שמזגו במים חמים, אף כי בכגון זה שוב אינו יכול להחזיר את היין הנותר לגת, כיון שיכול הוא להחמיץ את כל היין שבגת, ובין על הצונן, שמזגו במים צוננים, שבכגון זה יכול להחזיר את היין הנותר, ופטור. כי שתיה כזו נחשבת לשתיית ארעי, וכל שאיננו אכילת קבע פטור מן המעשר, אלו דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר' צדוק מחייב הפרשת מעשר בכל מקרה. וחכמים אומרים: יש להבחין, ולומר כי על החמין, אם מזג את היין במים חמים, כיון שאינו יכול להחזיר את מותר היין לגת הריהו חייב במעשר, שהרי זו כשתיית קבע החייבת במעשר. ואולם על הצונן, אם מזג את היין במים צוננים — הריהו פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר לגת, והרי זו שתיית ארעי הפטורה מן המעשר. ומשנתנו האומרת "וכן בגת", משמעה שרק אם היה ראשו ורובו בגת מותר לו לשתות ללא הפרשת מעשר, ואינה עוסקת במשפט זה בענין שבת כלל (ר"ח).

תְּנַן: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחְטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא, מַאי לָאו דִּתְחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ? לָא, דְּנָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ.

כדי להביא ראיה לשיטת אביי מביאים, תנן [שנינו במשנה]: לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן באופן שהיתה המחט תחובה לו בבגדו? ובמקרה זה גם אם יצא במחט זאת לרשות הרבים לא יתחייב מן התורה, לפי שאין זו דרך הוצאה וטלטול, אלא רק גזירת חכמים היא (שבות) שלא יוציא אף בדרך זו. ולא זו בלבד שאסרו לצאת במחט זו, אלא אף הוסיפו גזירה לגזירה, ואסרו על החייט לצאת במחטו אפילו סמוך לחשיכה. הרי שבדיני הוצאה בשבת גוזרים חכמים גזירה לגזירה (תוספות). ואם כן, גם בדין כרמלית גזרו חכמים, והרי זו הוכחה לשיטת אביי. ודוחים: לא, מדובר כאן דנקיט ליה בידיה [שהוא מחזיק אותה, את המחט, בידו], וזו מלאכת הוצאה גמורה.

תָּא שְׁמַע: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחְטוֹ הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ, מַאי לָאו בְּעֶרֶב שַׁבָּת? לָא, כִּי תַּנְיָא הַהִיא – בְּשַׁבָּת. וְהָתַנְיָא: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחְטוֹ הַתְּחוּבָה בְּבִגְדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה! הָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: אוּמָן דֶּרֶךְ אוּמָּנֻתוֹ חַיָּיב.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו בברייתא במפורש: לא יצא החייט במחטו התחובה בבגדו. מאי לאו [האם לא] המדובר כאן בשיוצא בערב שבת, והרי שגזרו גזירה לגזירה, וכדברי אביי. ודוחים: לא, כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא הרי זה רק על יציאה בשבת. והתניא [והרי שנינו] בברייתא מפורשת: לא יצא החייט במחטו התחובה בבגדו בערב שבת עם חשיכה, והרי שגזרו גזירה לגזירה, וכדברי אביי. ודוחים: הא מני [ברייתא זו של מי היא]? — של ר' יהודה היא, שהוא אמר שאומן המוציא חפץ דרך אומנתו, אף שכרגיל אין אחרים מוציאים כך, האומן עצמו חייב, שלגביו זו היא הדרך הרגילה.

דְּתַנְיָא: לֹא יֵצֵא הַחַיָּיט בְּמַחְטוֹ הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדוֹ, וְלֹא נַגָּר בְּקֵיסָם שֶׁבְּאָזְנוֹ, וְלֹא סוֹרֵק בִּמְשִׁיחָה שֶׁבְּאָזְנוֹ, וְלֹא גַּרְדִּי בְּאִירָא שֶׁבְּאָזְנוֹ, וְלֹא צַבָּע בְּדוּגְמָא שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְלֹא שׁוּלְחָנִי בְּדִינָר שֶׁבְּאָזְנוֹ, וְאִם יָצָא – פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, דִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוּמָן דֶּרֶךְ אוּמָּנֻתוֹ – חַיָּיב, וּשְׁאָר כָּל אָדָם – פָּטוּר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, שהיה הנגר שם מאחורי אזנו קיסם, כעין סרגל, לצורך המלאכה, ולא סורק צמר בחוט משיחה שבו הוא רגיל לקשור את חבילות הצמר והמונח כרגיל על אזנו, ולא יצא הגרדי (אורג) באירא [פקעת צמר] שבאזנו המשמשת לו לצורך המלאכה, ולא יצא צבע בדוגמא של צמר צבוע שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו. ובכל המקרים הללו אם יצא — פטור מן התורה, אבל אסור מדברי סופרים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אומן המוציא בשבת חפץ בדרך שהיא דרך אומנתו — חייב מן התורה, ושאר כל אדם המוציא באותה דרך — פטור, אבל אסור.

תָּנֵי חֲדָא: לֹא יֵצֵא הַזָּב בְּכִיסוֹ, וְאִם יָצָא – פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. וְתַנְיָא אִידָךְ: לֹא יֵצֵא, וְאִם יָצָא – חַיָּיב חַטָּאת.

כיון שהוזכרה מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בדין הנושא חפץ שלא כדרך הוצאתו, דנים בסתירה בין שתי ברייתות בנושא זה. תני חדא [שנינו בברייתא אחת]: לא יצא הזב בשבת בכיסו שהוא קושר לאברו כדי לקבל בו את הזוב, ואם יצא — פטור מדברי תורה אבל אסור מדברי סופרים. ותניא אידך [ושנינו בברייתא אחרת]: לא יצא הזב בשבת בכיסו, ואם יצא בשוגג — חייב חטאת.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא, הָא – רַבִּי מֵאִיר, הָא – רַבִּי יְהוּדָה.

אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], אין סתירה בין הברייתות, שכן הא [זו, ברייתא אחת] שיטת ר' מאיר היא, ואילו הא [זו, הברייתא האחרת] שיטת ר' יהודה היא.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֵימוּר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר – בְּמִידֵי דְּלָאו הַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ, בְּמִידֵי דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?! דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי – אֶלָּא מֵעַתָּה, הֶדְיוֹט שֶׁחָקַק קַב בִּבְקַעַת בַּשַּׁבָּת לְרַבִּי מֵאִיר הָכִי נַמִי דְלָא מִחַיַּיב?!

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' מאיר שהוא פוטר — במידי דלאו אורחיה [בדבר שאין זו דרכו], להוציא כרגיל באופן זה, ואולם במידי דהיינו אורחיה מי שמעת ליה [בדבר שזו דרכו האם שמעת אותו] שיפטור? שהרי כרגיל אדם מוציא מחט בידו, ופטר ר' מאיר אפילו אומן המוציא אותה בבגדו. אולם כיס זה של זב, אף על פי שאינו מחזיקו בידו, הרי מוציאים אותו תמיד באופן זה, ואף לדעת ר' מאיר הרי זו הוצאה ממש. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שפרטי מלאכה מסויימת נעשים בצורות שונות, אלא מעתה לפי אותו רעיון הדיוט (מי שאיננו אומן) שחקק כלי של קב בבקעת (חתיכת עץ), האם תאמר שר' מאיר הכי נמי דלא [כך גם כן שאינו] מחייב בזה משום מלאכה בשבת מפני שאינו אומן ואינו עושה את הכלי כדרכו? אלא וודאי מכיון שהיא מלאכה גמורה, וההדיוט עשה אותה כמיטב יכולתו — הרי הוא חייב.

אֶלָּא אֲמַר רַב הַמְנוּנָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בְּזָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, כָּאן – בְּזָב בַּעַל שָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת.

אלא אמר רב המנונא: לא קשיא [אין זו קושיה וסתירה], שמדובר בשני מקרים שונים. כאן כשאסרו וחייבו מן התורה, מדובר בזב בעל שתי ראיות, כלומר, שראה זיבה שתי פעמים, והחיוב להביא קרבן עם הטהרה הריהו רק כאשר ראה זוב שלש פעמים. ולכן זקוק זב זה לכיס כדי לדעת אם יראה זיבה פעם שלישית. ואילו כאן בברייתא הפוטרת מדובר בזב בעל שלש ראיות שלגביו אין חשיבות אם יראה פעם נוספת, ועל כן הכיס איננו חשוב בעיניו ואינו מעוניין בהוצאתו.

מַאי שְׁנָא זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת דְּחַיָּיב – דְּמִיבָּעֵי לֵיהּ לִבְדִיקָה, זָב בַּעַל שָׁלֹֹשׁ נַמִי מִיבָּעֵי לֵיהּ לִסְפִירָה! לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְבוֹ בַּיּוֹם.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] זב בעל שתי ראיות שאמרת שהוא חייב — משום דמיבעי ליה [שצריך אותו] לצורך בדיקה, ואולם גם זב בעל שלש ראיות הלא מיבעי ליה [צריך אותו] לשם ספירה, שעל מנת להטהר צריך הוא לספור שבעה ימים נקיים בלא זיבה. ואם כן, גם זב שראה שלש ראיות זקוק לכיס, כדי לדעת אם ראה שוב זוב אם לא. על כך משיבים: לא נצרכא [נצרכה] ברייתא זו אלא לבו ביום, שראה כבר את זובו השלישי, ובאותו יום הריהו בכל אופן טמא.

וְהָא מִיבָּעֵי לֵיהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּנְפוּ כֵּלָיו! אֲמַר רַבִּי זֵירָא: הַאי תַּנָּא, הוּא דְּאָמַר כָּל אַצּוֹלֵי טִינּוּף – לָא קָא חֲשִׁיב. דִּתְנַן: הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכּוֹתֶל, אִם בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח הַקְּעָרָה – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״, אִם בִּשְׁבִיל

ושואלים: והא מיבעי ליה [והרי, אף אותו זב, צריך אותו] כדי שלא יטנפו כליו (בגדיו) בזוב, ואף שאינו נזקק לכיס לקביעה שבהלכה, מכל מקום זקוק הוא לו למעשה! אמר ר' זירא: האי תנא [תנא זה] הוא שאמר כל אצולי [הצלה] מטינוף (לכלוך) לא קא חשיב [איננה חשובה] מטרה מיוחדת לעצמה שבשלה ייחשב חפץ מסויים לכלי ממש. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכופה קערה על הכותל בזמן שיורדים הגשמים, אם עשה כן בשביל שתודח הקערה במי הגשמים, הרי זה ב"כי יותן", שנחשבים המים הללו כמים ששאב מרצונו, ואם נשפכו המים על פירות וזרעים הריהם מכשירים לקבל טומאה, ככתוב "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לח). אך אם כפה את הקערה בשביל