אֵימוֹר דִּפְלִיגִי לְעִנְיַן טוּמְאָה וְטָהֳרָה, לְעִנְיַן שַׁבָּת מִי שָׁמְעַתְּ לְהוּ? אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא קַשְׁיָא, הָא – דְּאִישְׁתַּהִי, הָא – דְּלָא אִישְׁתַּהִי.

אימור דפליגי [אמור שנחלקו] בדינו של הים הגדול רק לענין טומאה וטהרה, אבל לענין שבת מי [האם] שמעת להו [אותם] שנחלקו? אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אותה סתירה בין הברייתות לא קשיא [אינה קשה], שאפשר לחלק ולומר כי הא [ברייתא זו] האוסרת לרחוץ בים הגדול — הריהי מדברת באופן דאישתהי [ששהה] בתוך המים ובכך הוא מראה שכוונתו לרפואה, ואילו הא [ברייתא זו] המתירה — מדברת באופן שלא אישתהי [השתהה], ורחיצה סתם שלא לשם רפואה הותרה.

בְּמַאי אוֹקִימְתָּא לְבָתְרַיְיתָא – דְּלָא אִישְׁתַּהִי, אִי דְּלָא אִישְׁתַּהִי – אֲפִילּוּ בְּמֵי מִשְׁרָה נַמִי; דְּהָתַנְיָא: רוֹחֲצִין בְּמֵי טִבֶּרְיָא וּבְמֵי מִשְׁרָה וּבְיַמָּהּ שֶׁל סְדוֹם, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִים בְּרֹאשׁוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא נִשְׁתַּהָא, אֲבָל נִשְׁתַּהָא – אָסוּר!

ומקשים: במאי אוקימתא לבתרייתא [במה, באיזה אופן העמדת את הברייתא האחרונה] — בש לא אישתהי [השתהה], אי [אם] מדובר באופן שלא אישתהי [השתהה] — אפילו במי משרה נמי [גם כן] יתירו לרחוץ. דהתניא [שהרי שנינו בברייתא]: רוחצין בשבת במי טבריא (טבריה) ובמי משרה ובימה של סדום (ים המלח), ואף על פי שיש לו חטטים (פצעים) בראשו והם מתרפאים מרחיצה זו. במה דברים אמורים — שלא נשתהא, שנראה שירד למים רק לצנן עצמו מעט, אבל אם נשתהא — אסור.

אֶלָּא, יָם הַגָּדוֹל אַיָּם הַגָּדוֹל לָא קַשְׁיָא; הָא – בְּיָפִין שֶׁבּוֹ, הָא – בְּרָעִים שֶׁבּוֹ. מֵי מִשְׁרָה אַמֵּי מִשְׁרָה נַמִי לָא קַשְׁיָא; הָא – דְּאִישְׁתַּהִי, הָא – דְּלָא אִישְׁתַּהִי.

אלא יש לומר כי הסתירה מדין רחיצה בשבת בים הגדול ששנינו בברייתא אחת שמותר על דין רחיצה בים הגדול ששנינו בברייתא אחרת שאסור לא קשיא [אינה קשה], ויש לחלק ולומר כי הא [זה] שהותר — במים היפין שבו שהם ראויים לרחיצה גם בימות החול לשם הנאה. ואילו הא [זו] שנאסר — הרי זה במים הרעים שבו שאין נכנסים לתוכם אלא לרפואה. וממי משרה על מי משרה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כי אפשר לחלק ולומר כי הא [ברייתא זו] האוסרת לרחוץ במי משרה בשבת — הריהי מדברת באופן דאישתהי [ששהה] בתוך המים ובכך הוא מראה שכוונתו לרפואה, ואילו הא [ברייתא זו] המתירה — מדברת באופן שלא אישתהי [השתהה], ורחיצה סתם שלא לשם רפואה הותרה.

מתני׳ אֵין אוֹכְלִין אֵיזֹבְיוֹן בַּשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל בְּרִיאִים. אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר, וְשׁוֹתֶה אַבּוּבְרוֹאֶה. כָּל הָאוֹכָלִין אוֹכֵל אָדָם לִרְפוּאָה וְכָל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה, חוּץ מִמֵּי דְקָלִים וְכוֹס עִיקָּרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן לִירוֹקָה. אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא מֵי דְקָלִים לִצְמָאוֹ, וְסָךְ שֶׁמֶן עִיקָּרִין שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה.

אין אוכלין איזביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים והכל יודעים שהוא אוכלו לצורך רפואה, אבל אוכל הוא את הירק יועזר, ושותה אבוברואה. ועוד, כל האוכלין (מיני מאכל) הנאכלים על ידי בריאים — אוכל אדם המתכוון לרפואה, וכל המשקין — שותה, חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין, מפני שהן רפואה מפורסמת לירוקה, וכיון שידועים כרפואה אסור לו לשתותם בשבת להתרפא. אבל שותה הוא בשבת מי דקלים לרוות את צמאו, וסך שמן עיקרין שלא לרפואה.

גמ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף: אֵזוֹב – אַבַּרְתָה בַּר הָמָג, אֵיזֹבְיוֹן – אַבַּרְתָה בַּר הִינְג. עוּלָּא אָמַר: מַרְוָא חִיוָּרָא. עוּלָּא אִיקְלַע לְבֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אַיְיתוּ לְקַמֵּיהּ מַרְוָא חִיוָּרָא, אֲמַר: הַיְינוּ אֵזוֹב דִּכְתִיב בְּאוֹרַיְיתָא. רַב פַּפִּי אֲמַר: שׁוּמְשׁוּק. אֲמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: כְּוָותֵיהּ דְּרַב פַּפִּי מִסְתַּבְּרָא, דִּתְנַן: מִצְוַת אֵזוֹב – שְׁלֹשָׁה קְלָחִין וּבָהֶן שְׁלֹשָׁה גִּבְעוֹלִין. וְשׁוּמְשׁוּק הוּא דְּמִשְׁתַּכְּחָא הָכִי. לְמַאי אָכְלִי לֵיהּ – לְקוּקַאִינֵי, בְּמַאי אָכְלִי לֵיהּ – בִּשְׁבַע תַּמְרֵי אוּכָּמְתָּא, מִמַּאי הָוְיָא – מִקִּימְחָא דְּשַׂעֲרֵי (בְּמָנָא) דַּחֲלִיף עֲלֵיהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין.

אמר רב יוסף: אזוב סתם הכתוב בתורה — הוא הקרוי בבבל "אברתה בר המג", איזביון — הוא הנקרא "אברתה בר הינג". עולא אמר: אזוב הכתוב בתורה הוא מרוא חיורא [לבנה]. ומסופר: עולא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב שמואל בר יהודה. אייתו לקמיה [הביאו לפניו] מרוא חיורא [לבנה]. אמר: היינו [זהו] אזוב דכתיב באורייתא [שנאמר בתורה]. רב פפי אמר: איזוב הוא הקרוי שומשוק. אמר רב ירמיה מדיפתי: כוותיה [כשיטתו] של רב פפי מסתברא [מסתבר] לומר, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצות אזוב שיקח שלשה קלחין (ענפים), ובהן, בכל קלח שלשה גבעולין, ושומשוק הוא דמשתכחא הכי [שמצוי כך] שיהיו בכל קלח שבו שלשה גבעולים, ואומרים: למאי אכלי ליה [לשם מה אוכלים אותו] — לקוקאיני [להירפא מתולעי המעיים]. ובמאי אכלי ליה [במה אוכלים אותו] — עם שבע תמרי אוכמתא [תמרים שחורות, כהות]. ממאי הויא [ממה היא, מחלה זו נהיית, באה] — מקימחא דשערי במנא דחליף עליה ארבעין יומין [מאכילת קמח שעורים שבכלי שעברו עליו ארבעים יום].

“אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר״. מַאי יוֹעֶזֶר? פּוֹתְנַק. לְמַאי אָכְלִי לָהּ – לְאַרְקְתָא. בְּמַאי אָכְלִי לָהּ – בְּשֶׁבַע תַּמְרֵי חִיוָּורְתָא. מִמַּאי הָוְיָא – מֵאוּמְצָא וּמַיָּא אַלִּיבָּא רֵיקָנָא, וּמִבִּישְׂרָא שַׁמְנָא אַלִּיבָּא רֵיקָנָא, וּמִבִּישְׂרָא דְּתוֹרָא אַלִּיבָּא רֵיקָנָא, מֵאַמְגּוּזָא אַלִּיבָּא רֵיקָנָא, וּמִגִּירֵי דְּרוּבִּיָּא אַלִּיבָּא רֵיקָנָא, וּמִשְׁתִּי מַיָּא אַבַּתְרֵיהּ.

שנינו במשנה: אבל אוכל הוא את הירק יועזר. ושואלים: מאי [מה הוא] יועזר? ואומרים: הוא הירק הקרוי פותנק. למאי אכלי לה [לשם מה אוכלים אותו] — לארקתא [להתרפא מתולעי הכבד]. במאי אכלי לה [במה אוכלים אותו] — עם שבע תמרי חיוורתא [תמרים לבנות]. ממאי הויא [ממה היא, מחלה זו נהיית, באה] — מאומצא ומיא אליבא ריקנא [מאכילת בשר נא ומים על לב קיבה ריקה], ומבישרא שמנא אליבא ריקנא, ומבישרא דתורא אליבא ריקנא [ומבשר שמן על לב קיבה ריקה], מאמגוזא אליבא ריקנא [ומאגוז על לב קיבה ריקה], ומגירי דרוביא אליבא ריקנא ומשתי מיא אבתריה [ומאכילת ענפי תלתן על לב קיבה ריקה ושתית מים אחריו].

וְאִי לָא – לִיבְלַע תַּחְלֵי חִיוָּורְתָא, וְאִי לָא – לֵיתֵיב בְּתַעֲנִיתָא. וְלֵיתֵי בִּישְׂרָא שַׁמְנָא וְלִישְׁדִי אַגּוּמְרֵי וְלִימִיץ גַּרְמָא וְלִיגְמַע חַלָּא, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, חַלָּא לָא, מִשּׁוּם דְּקָשֵׁי לְכַבְדָּא. וְאִי לָא – לַיְיתִי גּוּרְדָא דְּאַסִינְתָּא דִּגְרִידָא מֵעִילַּאי לְתַתַּאי וְלָא מִתַּתַּאי לְעִילַּאי דִּילְמָא נָפְקָא אַיְידֵי פּוּמֵיהּ, וְלִישְׁלְקָהּ בְּשִׁיכְרָא בֵּי שִׁיבַבֵי, וְלִמְחָר נִסְכְּרִינוּן לִנְקָבִין דִּידֵיהּ, וְלִישְׁתִּי. וְכִי מִפְּנִי – מִפְּנִי אַפְּשִׁיחָה דְּדִקְלָא.

ואי [ואם] היו לו תולעי כבד ולא היה בידו יועזר, או שהיו בידו ואכלם ולא הועילו — ליבלע תחלי חיוורתא [שיבלע שחליים לבנות]. ואי [ואם] לא היו בידו או שלא הועילו — ליתיב בתעניתא, וליתי בישרא שמנא ולישדי אגומרי, ולימיץ גרמא, וליגמע חלא [שישב בתענית, ויביא בשר שמן וישים אותו על גחלים, וימצוץ עצם, ויגמע חומץ]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: חלא [חומץ] לא ישתה, משום דקשי לכבדא [שקשה, מזיק החומץ לכבד]. ואי [ואם] לא היו בידו אותם דברים או שלא הועילו — לייתי גורדא דאסינתא דגרידא מעילאי לתתאי [יביא גרר, נסורת, שגררו מקליפת הסנה מלמעלה למטה], ולא שגררו אותו מתתאי לעילאי [מלמטה למעלה], דילמא נפקא איידי פומיה [שמא יצאו התולעים דרך פיו], ולישלקה בשיכרא בי שיבבי [וישלוק אותה, את הנסורת, בשיכר בין השמשות], ולמחר נסכרינון לנקבין דידיה, ולישתי [יסגור את נקביו, נחיריו וישתה], וכי מפני, מפני אפשיחה דדקלא [וכאשר נפנה לצרכיו, יתפנה על גזע של דקל].

“וְשׁוֹתִין אַבּוּבְרוֹאֶה״. מַאי אַבּוּבְרוֹאֶה? חוּמְטַרְיָא. מַאי חוּמְטַרְיָא? חוּטְרָא יְחִידָאָה. לְמַאי עָבְדִי לָהּ – לְגִילּוּיָא. וְאִי לָא – לַיְתֵי חַמְשָׁא כְּלִילֵי, וְחַמְשָׁא כּוֹסָתָא דְּשִׁיכְרָא, וְנִישְׁלוֹקִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי עַד דְּקָיְימָא אַאַנְפַּקָא, וְנִישְׁתֵּי.

שנינו במשנה: ושותין בשבת אבוברואה. ושואלים: מאי [מהו] אבוברואה? ומסבירים: הוא הירק הקרוי חומטריא. ושואלים: מאי [מהו] חומטריא? ומסבירים: הוא הקרוי חוטרא יחידאה. ואומרים: למאי עבדי לה [לשם מה עושים אותו] — לגילויא [למי ששתה מים מגולים], שיש לחשוש שמא שתה מהם נחש והטיל בהם ארס. ואי [ואם] לא היה לו חוטרא יחידאה או שלא הועיל — ליתי חמשא כלילי וחמשא כוסתא דשיכרא, ונישלוקינהו בהדי הדדי [שיביא חמשה זרדים וחמש כוסות שיכר, ויבשלם יחד] עד דקיימא אאנפקא, ונישתי [שיגיע הנוזל לכדי רביעית, וישתה] מאותו משקה.

אִימֵּיהּ דְּרַב אַחַדְבוֹי בַּר אַמִי עֲבַדָהּ לֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא חַד כְּלִילָא וְחַד כּוֹסָתָא דְּשִׁיכְרָא, שְׁלַקָה וְאִישְׁקִיתֵיהּ וּשְׁגַרָא תַּנּוּרָא וּגְרַפְתֵּיהּ, וְאוֹתְבִיתֵיהּ לְבֵינְתָא בְּגַוֵּויהּ וּנְפַק כְּהוּצָא יַרְקָא.

ומסופר: אימיה [אמו] של רב אחדבוי בר אמי עבדה ליה לההוא גברא [עשתה לו רפואה לאדם אחד] ששתה מים מגולים והיה חשש שבלע ארס, חד כלילא וחד כוסתא דשיכרא [מוורד אחד וכוס אחת של שיכר]. שלקה ואישקיתיה, ושגרא תנורא וגרפתיה, ואותביתיה לבינתא בגוויה [בשלה והשקתה אותו, והסיקה את התנור וגרפה אותו, ושמה לבינה בתוכו], שעליה ישב אותו אדם ולא ייכווה, ונפק כהוצא ירקא [ויצא ממנו כעלה ירוק], והוא הארס שהקיא.

רַב אַוְיָא אֲמַר: רְבִיעֲתָא דְּחַלְבָא מֵעִיזָּא חִיוָּרְתָא. רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אֲמַר: לַיְיתֵי אֶתְרוֹגָא חַלִּיתָא, וּלְחַיְיקֵיהּ וְלִימְלֵייהּ דּוּבְשָׁא, וְלוֹתְבָהּ בֵּי מִילַלֵי דְּנוּרָא וְלֵיכְלֵיהּ. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: מֵי רַגְלַיִם בְּנֵי אַרְבָּעִים יוֹם. בַּרְזִינָא – לְזִיבּוּרָא, רְבִיעָאָה – לְעַקְרַבָּא, פַּלְגָּא רִיבְעָא – לְגִילּוּיָא, רִיבְעָא – אֲפִילּוּ לִכְשָׁפִים מַעֲלוּ. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָנִיגְרוֹן, וְאַבְנַגַר, וְתִירַיְיקָה – מַעֲלוּ בֵּין לְגִילּוּיָא בֵּין לִכְשָׁפִים.

רב אויא אמר: הרפואה למי שבלע ארס היא שתיית רביעתא דחלבא מעיזא חיורתא [רביעית הלוג חלב מעז לבנה]. רב הונא בר יהודה אמר: לייתי אתרוגא חליתא ולחייקיה ולימלייה דובשא, ולותבה בי מילליי דנורא, וליכליה [שיביא אתרוג מתוק ויעשה בו חור וימלאנו בדבש, וישים אותו בין גחלי האש, ויאכלנו] ויועיל לו. ר' חנינא אמר: מי רגלים בני (ששהו) ארבעים יום מועילים לכמה דברים: ברזינא [כוס קטנה מאד] — מועילה לזיבורא [לנשיכת צירעה]. רביעאה [רביעית] — מועילה לעקרבא [לעקיצת עקרב]. פלגא ריבעא [חצי לוג] — מועילה לגילויא [למי ששתה מים מגולים], ריבעא [לוג] — אפילו לכשפים מעלו [מועילים]. אמר ר' יוחנן: אניגרון (מים שנתבשלו בהם תרדים), ואבנגר (מים שנתבשל בהם עשב ששמו בנגרי), ותירייקה (צרי) — מעלו [מועילים] בין לגילויא [למי ששתה מים מגולים], בין לכשפים.

הַאי מַאן דִּבְלַע חִיוְיָא לוֹכְלֵיהּ כְּשׁוּתָא בְּמִילְחָא וְלִירְהַטֵיהּ תְּלָתָא מִילֵי. רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי חַזְיֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דִּבְלַע חִיוְיָא, אִידְמִי לֵיהּ כְּפָרָשָׁא, אוֹכְלֵיהּ כְּשׁוּתָא בְּמִילְחָא, וְאַרְהַטֵיהּ קַמֵּיהּ תְּלָתָא מִילֵי וּנְפַק מִינֵּיהּ גּוֹבֵי גּוֹבֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי בְּלַע חִיוְיָא, אֲתָא אֵלִיָּהוּ אִידְמִי לֵיהּ כְּפָרָשָׁא, אוֹכְלֵיהּ כְּשׁוּתָא בְּמִילְחָא, וְאַרְהַטֵיהּ קַמֵּיהּ תְּלָתָא מִילֵי וּנְפַק מִינֵּיהּ גּוֹבֵי גּוֹבֵי. הַאי מַאן דִּטְרַקֵיהּ חִיוְיָא, לֵיתֵי עוּבָּרָא דַּחֲמָרָא חִיוָּרְתָא וְלִיקְרָעֵיהּ וְלוֹתְבֵיהּ עִילָּוֵיהּ, וְהָנֵי מִילֵי דְּלָא אִישְׁתַּכַּח טְרֵפָה. הַהוּא

האי מאן [מי] שבלע חיויא [נחש] — לוכליה כשותא במילחא, ולירהטיה תלתא מילי [שיאכילנו כשות במלח ויריץ אותו שלושה מילין]. ומסופר: רב שימי בר אשי חזייה לההוא גברא דבלע חיויא [ראה אדם אחד שבלע נחש]. אידמי ליה כפרשא [ונדמה לו רב אשי לאותו אדם כפרש]. אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי, ונפק מיניה גובי גובי [האכילו רב שימי כשות במלח והריצו לפניו שלושה מילין, ויצא ממנו הנחש חתיכות חתיכות]. איכא דאמרי [יש שאומרים] שרב שימי בר אשי הוא שבלע חיויא [נחש], אתא [בא] אליהו אידמי ליה כפרשא [ונדמה לו לרב אשי כפרש]. אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי ונפק מיניה גובי גובי [האכילו כשות במלח והריצו לפניו שלושה מילין ויצא ממנו חתיכות חתיכות]. האי מאן דטרקיה חיויא [מי שהכישו נחש] ליתי עוברא דחמרא חיורתא, וליקרעיה, ולותביה עילויה [יביא עובר של אתון לבנה, ויקרענהו, וישימנו עליו]. ואומרים: והני מילי ודברים אלה] מועילים רק כשלא אישתכח [נמצאה] האם טרפה. [ודברים אלה מועילים כשלא נמצאה האם טריפה]. ומסופר: ההוא