לְמַה שֶּׁמָּנוּ חֲכָמִים. אַדְּרַבָּה, לְמַה שֶּׁמָּנוּ חֲכָמִים אֵין לָהֶם עוֹר! וְאָמַר אַבַּיֵי, הָכִי קָאָמַר: אֵין עוֹר חָלוּק מִבָּשָׂר אֶלָּא לְמַה שֶּׁלֹּא מָנוּ חֲכָמִים. אָמַר לֵיהּ רָבָא: הָא “לְמַה שֶּׁמָּנוּ חֲכָמִים״ קָאָמַר! אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אֵין עוֹר מְטַמֵּא כְּבָשָׂר אֶלָּא לְמַה שֶּׁמָּנוּ חֲכָמִים. מִכְּלָל דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, הָנָךְ נַמִי דְּלֹא מָנוּ חֲכָמִים – מְטַמְּאִין, וְהָא קָתָנֵי, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁמֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת וְלֹא מְטַמְּאִין. [אֲמַר רַב] אַדָּא בַּר מַתָּנָה: תְּרִיץ הָכִי, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לְעִנְיַן טוּמְאָה – אֵין עוֹר לְמַה שֶּׁמָּנוּ חֲכָמִים.

למה שמנו חכמים ואמרו שמחשיבים את עורותיהם כבשרם. ומקשים: אדרבה [להיפך], למה שמנו חכמים שמחשיבים עורותיהם כבשרם אין להם עור! ואמר אביי, הכי קאמר [כך אמר] התנא בברייתא: אין עור חלוק מבשר אלא למה שלא מנו חכמים, אמר ליה [לו] רבא: הא [הרי] "למה שמנו חכמים " קאמר [אמר] וכיצד יכול אתה להפוך את הגירסה? אלא אמר רבא, הכי קאמר [כך אמר]: אין עור מטמא כבשר אלא למה שמנו חכמים. על הסבר זה מקשים: מכלל סגנון הדברים יוצא שר' יוחנן בן נורי סבור כי הנך נמי [גם אותם] שלא מנו חכמים מטמאין? והא קתני [והרי שנינו] להיפך, ר' יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים יש להן עורות והם לא מטמאין! אמר רב אדא בר מתנה: תריץ הכי [תרץ, תקן כך], וחכמים אומרים: לענין טומאה אין עור למה שמנו חכמים. לפי הסבר זה נחלקו ר' יוחנן בן נורי וחכמים רק בדיני טומאה.

וְאַכַּתִּי, לְעִנְיַן שַׁבָּת לָא פְּלִיגִי? וְהָתַנְיָא: הַצָּד אֶחָד מֵשְׁמֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, הַחוֹבֵל בָּהֶן – חַיָּיב! בִּשְׁרָצִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עוֹרוֹת. וְאֵיזוֹ הִיא חַבּוּרָה שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת – נִצְרַר הַדָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁמֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת.

ומקשים: ואכתי [ועדיין] האם ברור כי לענין שבת לא פליגי [נחלקו]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הצד בשבת אחד משמנה שרצים האמורים בתורה, החובל בהן — חייב, בשרצים שיש להן עורות. ואיזו היא חבורה שאינה חוזרת — אם נצרר הדם במקום אחד תחת העור אף על פי שלא יצא. ר' יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים יש להן עורות. ונמצא איפוא שנחלקו גם לענין שבת.

אָמַר רַב אַשִׁי: מַאן תַּנָּא קַמָּא – רַבִּי יְהוּדָה, דְּאָזֵיל בָּתַר גִּישְׁתָא. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַלְּטָאָה כַּחוּלְדָּה. אֲבָל רַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לְעִנְיַן טוּמְאָה – לְעִנְיַן שַׁבָּת מוֹדוּ לֵיהּ. אִי הָכִי, הַאי “דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי״? “דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמַחֲלוּקְתּוֹ מִיבָּעֵי לֵיהּ״! תְּנֵי “דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וּמַחֲלוּקְתּוֹ״.

אמר רב אשי: מאן [מיהו] התנא קמא [הראשון] — ר' יהודה הוא, דאזיל בתר גישתא [שהולך בסברתו אחר המישוש], שיש לו שיטה שונה ואינו מחלק בין השרצים לפי הנאמר הפסוקים, אלא דן על פי מישוש העור אם עור של כל שרץ נחשב נפרד מבשרו או שוה לו. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יהודה אומר: הלטאה אף שמוזכרת בפסוק דינה כחולדה, שלדעתו יש לה עור בפני עצמו. אבל רבנן דפליגי עליה [חכמים החלוקים עליו] על ר' יוחנן לענין טומאה, מכל מקום לענין שבת מודו ליה [מודים הם לו] שלכל השרצים יש עורות. ומקשים: אי הכי [אם כן] הוא, אם כן קשה האי [לשון זה] שנאמר בברייתא "דברי ר' יוחנן בן נורי ", שכן "דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלוקתו [והחולקים עליו] " מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שכן גם חכמים החולקים על ר' יוחנן לענין טומאה מסכימים לשיטתו בדין שבת! ומשיבים: זו אינה קושיה, ותני [שנה]: "דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלוקתו".

בְּעָא מִינֵּיהּ לֵוִי מֵרַבִּי: מִנַּיִן לְחַבּוּרָה שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת? דִּכְתִיב: “הֲיַהֲפוֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו״. מַאי חֲבַרְבֻּרֹתָיו, אִילֵימָא דְּקָאֵי רִיקְמֵי רִיקְמֵי, הַאי “וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו״? נָמֵר גְּוָונָיו מִבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא כַּכּוּשִׁי, מָה עוֹרוֹ דְּכוּשִׁי אֵינָהּ חוֹזֶרֶת – אַף חַבּוּרָה אֵינָהּ חוֹזֶרֶת.

בעא מיניה [שאל ממנו] לוי מרבי: מנין לחבורה שהיא מכה שאינה חוזרת? אמר לו, דכתיב [שכן נאמר]: "היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו " (ירמיהו יג, כג). ומסבירים: מאי [מה פירוש] "חברברתיו"? אילימא דקאי ריקמי ריקמי [אם תאמר שעומדים, שיש בו כתמי צבע בעור הנמר] — זה לא יתכן, שכן האי [לשון זה] "ונמר חברברתיו "אינו מתאים, אלא "נמר גווניו" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא, "חברבורותיו" משמעו — חבורותיו — פצעיו, וככושי; מה עורו של כושי אינה חוזרת ומשתנה ללבן, אף חבורה אינה חוזרת.

וּשְׁאָר שְׁקָצִים כו׳. הָא הוֹרְגָן – חַיָּיב, מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַהוֹרֵג כִּינָּה בַּשַּׁבָּת – כְּהוֹרֵג גָּמָל בַּשַּׁבָּת. מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף: עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא בְּכִינָּה, דְּאֵינָהּ פָּרָה וְרָבָה. אֲבָל שְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׁים דְּפָרִין וְרָבִין – לָא פְּלִיגִי.

ועוד שנינו במשנה כי שאר שקצים הצד אותן פטור. ומדייקים: הא[הרי] אם הורגן — חייב. ושואלים: מאן[מיהו] התנא הסבור כן? אמר ר' ירמיה: הלכה זו שיטת ר' אליעזר היא, דתניא[שכן שנינו בברייתא],ר' אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת — כהורג גמל בשבת. נמצא שהוא החכם הסבור שחייבים על הריגת כל בעל חיים. מתקיף לה[מקשה עליה]רב יוסף: ושמא לא כן הוא, שכן עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה[חלוקים חכמים עליו] על ר' אליעזר אלא בכינה בלבד, שאינה פרה ורבה. אבל שאר שקצים ורמשים שפרין ורבין — לא פליגי[נחלקו] עליו.

וּשְׁנֵיהֶם לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מֵאֵילִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: כְּאֵילִים, מָה אֵילִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן נְטִילַת נְשָׁמָה – אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְטִילַת נְשָׁמָה. וְרַבָּנַן סָבְרִי: כְּאֵילִים, מָה אֵילִים דְּפָרִין וְרָבִין – אַף כֹּל דְּפָרֶה וְרָבֶה. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְכִינָּה אֵין פָּרָה וְרָבָה? וְהָאָמַר מָר: יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְזָן מִקַּרְנֵי רְאֵמִים וְעַד בֵּיצֵי כִּינִּים! מִינָא הוּא דְּמִיקְרִי “בֵּיצֵי כִּינִּים״.

וביסודו של דבר שניהם לא למדוה להלכה זו אלא מאילים המאדמים שעורותיהם שימשו לכיסוי המשכן. ר' אליעזר סבר [סבור] שכדי להתחייב על הריגת בעל חי בשבת צריך שיהיה הוא כאילים, מה אילים שיש בהן נטילת נשמה (נטילת חיים) בהריגתם, אף כל שיש בו נטילת נשמה, ומשום כך גם כינה חייבים על הריגתה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] אף הם כי כדי להתחייב על הריגת בעל חי בשבת צריך שיהא הוא כאילים, ואולם בדרך לימוד שונה: מה אילים שהם פרין ורבין — אף כל יצור שפרה ורבה חייבים עליו, וכינה שאינה פרה ורבה אין חייבים עליה. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: וכי כינה אין פרה ורבה ? והאמר מר [והרי אמר החכם]: יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, הרי שהכינים פרות ורבות על ידי הטלת ביצים! אמר לו: מינא [מין] הוא של יצורים דמיקרי [הנקראים] "ביצי כינים", ואולם לכינים עצמם אין ביצים ממש.

וְהָתַנְיָא: טְפוּיֵי וּבֵיצֵי כִּינִּים! מִינָא הוּא דְּמִיקְרִי “בֵּיצֵי כִּינִּים״. וַהֲרֵי פַּרְעוֹשׁ דְּפָרֶה וְרָבֶה. וְתַנְיָא: הַצָּד פַּרְעוֹשׁ בַּשַּׁבָּת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר! אָמַר רַב אַשִׁי: צִידָה אַהֲרִיגָה קָרָמֵית? עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אֶלָּא דְּמָר סָבַר: דָּבָר שֶׁאֵין בְּמִינוֹ נִיצּוֹד – חַיָּיב, וּמָר סָבַר: פָּטוּר. אֲבָל לְעִנְיַן הֲרִיגָה – אֲפִילּוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מוֹדֶה.

ועוד הקשה: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במקום אחר העוסקת ברשימת שרצים: טפויי וביצי כינים! ותירץ לו: מינא [מין] הוא של יצורים דמיקרי [הנקראים] "ביצי כינים". ועוד הקשה: והרי פרעוש שלדעת הכל הוא פרה ורבה, ותניא [ושנויה ברייתא]: הצד פרעוש בשבת, ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר! אמר רב אשי: וכי מענין צידה על ענין הריגה קרמית [אתה משליך, מקשה]?! עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] ר' אליעזר ור' יהושע, אלא דמר סבר [שחכם זה, ר' אליעזר, סבור] דבר שאין במינו ניצוד, שאין רגילים לצוד ממין זה — חייב בכל זאת על צידתו, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהושע, סבור]: פטור. אבל לענין הריגה — אפילו ר' יהושע מודה שחייב.

“הַצָּדָן לְצוֹרֶךְ חַיָּיב וכו׳״. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר “מְלָאכָה שֶׁאֵין צְרִיכָה לְגוּפָהּ – פָּטוּר עָלֶיהָ״.

שנינו במשנה כי הצדן לשרצים אם היה זה לצורך — חייב, ושלא לצורך — פטור. ושאלו: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב יהודה שכך אמר רב: הלכה זו שיטת ר' שמעון היא, שאמר שכל מלאכה שאין צריכה לגופה — פטור עליה.

אִיכָּא דְּמַתְנִי לָהּ אַהָא: הַמֵּפִיס מוּרְסָא בַּשַּׁבָּת, אִם לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה – חַיָּיב, אִם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה לֵחָה – פָּטוּר. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר “מְלָאכָה שֶׁאֵין צְרִיכָה לְגוּפָהּ – פָּטוּר עָלֶיהָ״.

איכא דמתני לה אהא [יש ששונים אותה, את הערתו של רב, על משנה זאת]: המפיס מורסא בשבת, אם נתכוון לעשות לה פה — חייב, אם להוציא ממנה לחה — פטור. ושאלו: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? ואמר רב יהודה אמר רב: הלכה זו שיטת ר' שמעון היא, שאמר שכל מלאכה שאין צריכה לגופה — פטור עליה.

וְאִיכָּא דְּמַתְנִי לָהּ אַהָא: הַצָּד נָחָשׁ בַּשַּׁבָּת, אִם מִתְעַסֵּק בּוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁכֶנּוּ – פָּטוּר, אִם לִרְפוּאָה – חַיָּיב. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר “מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ – פָּטוּר עָלֶיהָ״.

ואיכא דמתני לה אהא [ויש השונים אותה, את הערתו של רב, על משנה זאת]: הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו — פטור, ואם צדו מפני שנתכוין להשתמש בו לרפואה — חייב. ושאלו: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב יהודה שכך אמר רב: הלכה זו שיטת ר' שמעון היא, שאמר שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

אָמַר שְׁמוּאֵל: הַשּׁוֹלֶה דָּג מִן הַיָּם, כֵּיוָן שֶׁיָּבַשׁ בּוֹ כַּסֶּלַע – חַיָּיב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: וּבֵין סְנַפִּירָיו. אָמַר רַב אַשִׁי: לָא תֵּימָא יָבֵשׁ מַמָּשׁ, אֶלָּא אֲפִילּוּ דְּעָבַד רִירֵי.

אמר שמואל: השולה דג מן הים, כיון שיבש בו בדג שטח בגודל מטבע של כסלע — חייב, שדג זה אינו יכול לחיות עוד ונמצא שהרגו כשהוציאו מן המים. אמר ר' יוסי בר אבין: והוא שיבש בין סנפיריו. אמר רב אשי: לא תימא [אל תאמר, תבין] שיבש ממש, אלא אפילו דעבד רירי [שנעשה במקום הנגיעה בדג מלא רירים] הרי זה כיובש.

אָמַר מָר בַּר הַמְדוּרֵי אָמַר שְׁמוּאֵל: הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעִי בְּהֵמָה וְדִלְדֵּל עוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: בַּר הַמְדוּרֵי אַסְבְּרָא לִי, לָאו אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי מַאן דְּתָלַשׁ כְּשׁוּתָא מֵהִיזְמֵי וְהִיגֵי – מִיחַיַּיב מִשּׁוּם עוֹקֵר דָּבָר מִגִּידּוּלוֹ, הָכָא נַמִי – מִיחַיַּיב מִשּׁוּם עוֹקֵר דָּבָר מִגִּידּוּלוֹ. אֲמַר אַבַּיֵי: הַאי מַאן דְּתָלַשׁ

אמר מר בר המדורי שכך אמר שמואל: הושיט ידו בשבת למעי בהמה ודלדל את העובר שבמעיה ממקומו ברחם — חייב. ושואלים: מאי טעמא[מה טעם] הדבר? שאין נראה לחשוב את העובר שעדיין לא נולד כיצור חי ממש שההורגו יהא חייב עליו. אמר רבא: בר המדורי אסברא[הסביר] זאת לי, לאו[האם לא]אמר רב ששת: האי מאן[מי] שתלש כשותא[כשות] בשבת מעל ההיזמי וההיגי שהוא טפילה עליהם, מיחייב[הריהו מתחייב]משום עוקר דבר מגידולו. הכא נמי מיחייב[כאן גם כן, בעובר הריהו מתחייב]משום עוקר דבר מגידולו. אמר אביי: האי מאן[מי] שתלש