וּצְבִי לַגִּינָּה וְלֶחָצֵר וְלַבִּיבָרִין – [חַיָּיב]. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הַבִּיבָרִין שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל: מְחוּסַּר צִידָה – פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ מְחוּסַּר צִידָה – חַיָּיב.

וצבי אף אם הכניסו רק לגינה ולחצר ולביברין — חייב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין. זה הכלל: אם הניצוד הוא עדיין מחוסר צידה, שצריך לרדוף אחריו כדי לתופסו במקום שאליו הכניסו פטור, ואם הכניסו למקום שאינו מחוסר צידה עוד — חייב.

גמ׳ תְּנַן הָתָם: אֵין צָדִין דָּגִים מִן הַבִּיבָרִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת. אֲבָל צָדִין חַיָּה וָעוֹף, וְנוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת. וּרְמִינְהוּ: בִּיבָרִין שֶׁל חַיּוֹת וְשֶׁל עוֹפוֹת וְשֶׁל דָּגִים – אֵין צָדִין מֵהֶם בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת. קַשְׁיָא חַיָּה אַחַיָּה, קַשְׁיָא עוֹפוֹת אַעוֹפוֹת!

תנן התם [שנינו במשנה שם, במסכת ביצה]: אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות, שאין מפרנסים ביום טוב בעלי חיים שאי אפשר לאכלם בו ביום. אבל צדין חיה ועוף מתוך הביברים ושוחטים אותם וכן נותנין לפניהם מזונות. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לזה] ממה ששנינו בתוספתא: ביברין של חיות ושל עופות ושל דגים — אין צדין מהם ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות. נמצא כי קשיא [קשה] מדין חיה שבמשנה לדין חיה שבברייתא, וכן קשיא [קשה] מדין העופות שבמשנה על דין העופות

בִּשְׁלָמָא חַיָּה אַחַיָּה לָא קַשְׁיָא, הָא – רַבִּי יְהוּדָה, הָא – רַבָּנַן.

שבברייתא. ואומרים: בשלמא [נניח] מענין חיה על ענין חיה לא קשיא [אין זה קשה], כי הא [זו] הברייתא האוסרת — היא כשיטת ר' יהודה במשנתנו, שבעל חיים שהכניסו לביבר עדיין אינו נחשב כניצוד. הא [זו] המשנה במסכת ביצה המתירה — כשיטת רבנן [חכמים] היא שכל בעל חיים המצוי בביברים הוא כניצוד.

אֶלָּא, עוֹפוֹת אַעוֹפוֹת קַשְׁיָא! וְכִי תֵּימָא עוֹפוֹת אַעוֹפוֹת נַמִי לָא קַשְׁיָא; הָא – בִּיבָר מְקוֹרֶה, הָא – בִּיבָר שֶׁאֵינוֹ מְקוֹרֶה; וְהָא בַּיִת, דִּמְקוֹרֶה הוּא, וּבֵין לְרַבִּי יְהוּדָה וּבֵין לְרַבָּנַן, צִפּוֹר לַמִּגְדָּל – אִין, לַבַּיִת – לָא!

אלא מדין עופות על דין עופות קשיא [קשה]! וכי תימא [ואם תאמר] כי מענין עופות על ענין עופות נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כי הא [זו, המשנה המתירה] מדברת — בביבר מקורה, שמאחר והוא מקורה נחשבים העופות הנמצאים בו לניצודים כבר ואין איסור בצידתן מתוכו, והא [וזו, התוספתא האוסרת], מדברת בביבר שאינו מקורה , ואין הם נחשבים כניצודים, ולכן צידת מתוכו נחשבת כצידה גמורה — הלא דבר זה אינו פתרון, והא [והרי] בית שמקורה הוא, ובין לשיטת ר' יהודה ובין לשיטת רבנן [חכמים], צפור צידתה כשמכניסה למגדל — אין [כן], אבל אם מכניסה רק לבית — לא, אין זו צידה!

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הָכָא בְּצִפּוֹר דְּרוֹר עָסְקִינַן, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת מָרוּת. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ צִפּוֹר דְּרוֹר – מִפְּנֵי שֶׁדָּרָה בַּבַּיִת כְּבַשָּׂדֶה. הָשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי – חַיָּה אַחַיָּה נַמִי לָא קַשְׁיָא, הָא – בְּבִיבָר גָּדוֹל, הָא – בְּבִיבָר קָטָן.

אמר רבה בר רב הונא: הכא [כאן] במשנתנו, שלפיה הכנסת צפור לבית אינה נחשבת לצידה, בצפור דרור עסקינן [אנו עוסקים], לפי שאינה מקבלת מרות, ואינה נבהלת, ואף שהיא בבית משתמטת היא מן הידיים. דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: למה נקרא שמה "צפור דרור" — מפני שדרה בבית כבשדה. ואם כן התירוץ שההבדל בין המשנה והתוספתא הוא שבמקום אחד מדובר בביבר מקורה, יש לו תוקף ואינו נסתר ממשנתנו. ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו כשהגעת לכך] להסביר את הסתירה בין המקורות לא על בסיס מחלוקת בין חכמים שונים אלא על פי השוני שבמקרים — מדין חיה על דין חיה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כי הא [זו, התוספתא האוסרת] — מדברת בביבר גדול, שאף שאכן אינם יכולים לברוח ממנו, מכל מקום עדיין יכולים הם לברוח ממקום למקום בתוכו ואינם נחשבים כניצודים, ולכך תפישתם נחשבת כצידה, ואילו הא [זו, המשנה המתירה] — מדברת בביבר קטן, שמאחר ואינם יכולים לברוח בתוכו ממקום למקום הריהם נחשבים כניצודים כבר ואין תפישתם בתוכו נחשבת לצידה

הֵיכִי דָּמִי בִּיבָר גָּדוֹל, הֵיכִי דָּמִי בִּיבָר קָטָן? אָמַר רַב אַשִׁי: כָּל הֵיכָא דְּרָהֵיט בַּתְרֵיהּ, וּמָטֵי לָהּ בְּחַד שִׁיחַיָּיא – בִּיבָר קָטָן, וְאִידָךְ – בִּיבָר גָּדוֹל. אִי נַמִי: כָּל הֵיכָא דְּנָפֵיל טוּלָא דִּכְתָלִים אַהֲדָדֵי – בִּיבָר קָטָן, וְאִידָךְ – בִּיבָר גָּדוֹל, וְאִי נַמִי: כָּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא עוּקְצֵי עוּקְצֵי – בִּיבָר קָטָן, וְאִידָךְ – בִּיבָר גָּדוֹל.

. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] ביבר גדול, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] ביבר קטן? אמר רב אשי: כל היכא דרהיט בתריה ומטי לה בחד שיחייא [מקום שרץ אחריה ומגיע אליה בכפיפה אחת] — הרי זה ביבר קטן. ואידך [וכל אחר] — הוא ביבר גדול. אי נמי [או גם כן]: כל היכא דנפיל טולא [שנופל צל] הכתלים אהדדי [מזה לזה] — הרי זה ביבר קטן, שהיה לכותלי הביבר גובה קבוע. ואידך [והאחר] שאינו כן — הוא ביבר גדול. ואי נמי [ואו גם כן]: כל היכא דליכא עוקצי עוקצי [מקום שאין בו פינות פינות] — הרי הוא ביבר קטן, ואידך [וכל אחר] — הוא ביבר גדול.

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וכו׳״. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: ״הֲלָכָה״, מִכְּלָל דִּפְלִיגִי?! אֲמַר לֵיהּ: מַאי נָפְקָא לָךְ מִינָּהּ? אֲמַר לֵיהּ: גְּמָרָא גְּמוֹר זְמוֹרְתָא תְּהֵא?

שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שווין, והדבר תלוי אם הוא עדיין מחוסר צידה שבכגון זה התופסו חייב ובין אם אינו צריך צידה שבכגון זה התופסו פטור. אמר רב יוסף שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בענין זה. אמר ליה [לו] אביי: אם פוסק אתה הלכה כמותו, מכלל הדברים ניתן ללמוד דפליגי [שהם חלוקים], או שמא אין מחלוקת כזאת ודברי רבן שמעון לא נחלקו בהם? אמר ליה [לו] מאי נפקא [מה יוצא] לך מינה [מזה] אם תדע שיש מחלוקת? הלא בין כך ובין כך הלכה כמותו! ענה לו על פי הפתגם העממי: גמרא גמור זמורתא תהא [למד לימודך וזמר תהיה], כלומר, וכי די בחזרה בלבד על דברי ההלכה? הלא יש צורך לעיין בדברים ולהבינם, אף אם אין בכך מסקנה להלכה. תנו

תָּנוּ רַבָּנַן: הַצָּד צְבִי סוּמָא וְיָשֵׁן – חַיָּיב, חִיגֵּר וְזָקֵן וְחוֹלֶה – פָּטוּר. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי שְׁנָא הָנֵי וּמַאי שְׁנָא הָנֵי? הָנֵי – עֲבִידִי לְרִבּוּיֵי, הָנֵי – לָא עֲבִידִי לְרִבּוּיֵי. וְהָתַנְיָא: חוֹלֶה – חַיָּיב! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא קַשְׁיָא, הָא – בְּחוֹלֶה מֵחֲמַת אִישְׁתָּא, הָא – בְּחוֹלֶה מֵחֲמַת אוּבְצַנָּא.

רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הצד בשבת צבי סומא וכן ישן — חייב. אבל אם צד צבי חיגר, וכן זקן וכן חולה — פטור. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי שנא הני ומאי שנא הני [מה שונים אלה ומה שונים אלה]? ענה לו: הני עבידי לרבויי [אלה, הסומא והישן, עשויים להישמט] כשירגישו שנוגעים בהם, ונמצא שיש בתפיסתם משום ציד, ואילו הני לא עבידי לרבויי [ואלה, החיגר הזקן והחולה אינם עשויים להישמט] והריהם כניצודים ועומדים. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהצד צבי חולה — חייב! אמר רב ששת, יש להסביר את הסתירה כך: הא [זו] שאמרנו שהוא אינו כניצוד וחייב — הרי זה בחולה מחמת אישתא [קדחת], שעדיין הוא עשוי להשתמט ולהימלט, הא [זו] שאמרנו שהוא כניצוד מאליו ופטור — הרי זה בחולה מחמת אובצנא [עייפות, תשישות] ואינו מסוגל להימלט.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַצָּד חֲגָבִין, גִּזִּין, צְרָעִין וְיַתּוּשִׁין בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁבְּמִינוֹ נִיצּוֹד – חַיָּיב, וְכֹל שֶׁאֵין בְּמִינוֹ נִיצּוֹד – פָּטוּר. תַּנְיָא אִידָךְ: הַצָּד חֲגָבִים בִּשְׁעַת הַטַּל – פָּטוּר, בִּשְׁעַת הַשָּׁרָב – חַיָּיב. אֶלְעָזָר בֶּן מְהַבַאִי אוֹמֵר: אִם הָיוּ מְקַלְּחוֹת וּבָאוֹת – פָּטוּר. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: אֶלְעָזָר בֶּן מְהַבַאִי, אַרֵישָׁא קָאֵי אוֹ אַסֵּיפָא קָאֵי? תָּא שְׁמַע: הַצָּד חֲגָבִין בִּשְׁעַת הַטַּל – פָּטוּר. בִּשְׁעַת הַשָּׁרָב – חַיָּיב. אֶלְעָזָר בֶּן מְהַבַאִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת הַשָּׁרָב, אִם הָיוּ מְקַלְּחוֹת וּבָאוֹת – פָּטוּר.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הצד חגבין גזין צרעין ויתושין בשבת — חייב, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: לא הכל שווים לענין זה, אלא כל שבמינו ניצוד, כלומר, שרגילים אנשים לצודו לצרכם — חייב, וכל שאין במינו ניצוד — פטור. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הצד חגבים בשעת הטל — פטור, שמחמת הקור החגבים כמשותקים. בשעת השרב — חייב. אלעזר בן מהבאי אומר: אם היו מקלחות ובאות בלהקה גדולה — פטור, שאין קושי לתפוס אז חגב אחד. איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה: אלעזר בן מהבאי האם ארישא קאי [על ראש הברייתא הוא עומד, מתייחס], ומחמיר לומר שאף בשעת הטל אם אינם באות בלהקה גדולה הצדן חייב, או אסיפא קאי [על סוף הברייתא הוא עומד, מתייחס] וחולק, שלדעתו אף בשעת השרב אם הן באות בלהקה הריהו פטור? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במקור אחר, שאמרו בו במפורש: הצד חגבין בשעת הטל — פטור. בשעת השרב — חייב, אלעזר בן מהבאי אומר: אפילו בשעת השרב אם היו מקלחות ובאות — פטור.

מתני׳ צְבִי שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת וְנָעַל אֶחָד בְּפָנָיו – חַיָּיב, נָעֲלוּ שְׁנַיִם – פְּטוּרִין; לֹא יָכוֹל אֶחָד לִנְעוֹל וְנָעֲלוּ שְׁנַיִם – חַיָּיבִין, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.

צבי שנכנס מעצמו לבית ונעל אחד בפניו — חייב משום מלאכת צד. נעלו שנים — פטורין, שלא עשה כל אחד מהם מלאכה שלמה. לא יכול אחד לנעול אותו שער ונעלו שנים — חייבין, כיון שזו דרך עשיית מלאכה זו, בשנים יחד. ור' שמעון פוטר, כשיטתו ששניים השותפים בעבודה אחת לעולם אינם חייבים מן התורה.

גמ׳ אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: הַצָּד אֲרִי בַּשַּׁבָּת אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לְגוֹרְזְקִי שֶׁלּוֹ.

אמר ר' ירמיה בר אבא אמר שמואל: הצד ארי בשבת — אינו חייב משום מלאכת צד עד שיכניסנו לגורזקי (כלוב) שלו, שעד שלא יעשה כן אינו בגדר ניצוד.

מתני׳ יָשַׁב הָאֶחָד עַל הַפֶּתַח וְלֹא מִילְּאָהוּ, יָשַׁב הַשֵּׁנִי וּמִילְּאָהוּ – הַשֵּׁנִי חַיָּיב. יָשַׁב הָרִאשׁוֹן עַל הַפֶּתַח וּמִילְּאָהוּ, וּבָא הַשֵּׁנִי וְיָשַׁב בְּצִידּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן וְהָלַךְ לוֹ – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב, וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר. הָא לְמַה זֶּה דּוֹמֶה – לְנוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ לְשׁוֹמְרוֹ, וְנִמְצָא צְבִי שָׁמוּר בְּתוֹכוֹ.

ישב האחד על הפתח של חצר שהיה בה צבי ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו — השני חייב, משום שעל ידו נגמרה מלאכת הציד. ואולם אם ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב בצידו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו ונשאר השני לשמור על הצבי — הראשון חייב והשני פטור, וטעמו של דבר: הא למה זה, מעשהו של השני, דומה — לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שניצוד מבעוד יום שמור בתוכו, שכיון שלא ניצוד הצבי על ידו אינו חייב משום ציד, אפילו הוא מוסיף לשומרו בשבת.