מתני׳ הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד – חַיָּיב. כָּתַב בִּדְיוֹ, בְּסַם, בְּסִיקְרָא, בְּקוֹמוֹס, וּבְקַנְקַנְתּוֹם, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם, עַל שְׁנֵי כּוֹתְלֵי זָוִיּוֹת, וְעַל שְׁנֵי לְוָוחֵי פִּינְקָס וְהֵן נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה – חַיָּיב. הַכּוֹתֵב עַל בְּשָׂרוֹ – חַיָּיב. הַמְסָרֵט עַל בְּשָׁרוֹ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

הכותב בשבת שתי אותיות בהעלם אחד (בשגגה אחת) — חייב. כתב בדיו או בסם או בסיקרא (צבע אדום) או בקומוס וכן בקנקנתום וכן בכל דבר שהוא עושה רושם — חייב. כתב על שני כותלי בית העומדים בזויות וכן על שני לווחי (דפי) פינקס והן (הכתובים) נהגין (נקראים) זה עם זה — חייב. הכותב בשבת על בשרו — חייב. המסרט אותיות על בשרו בשוגג בשבת — ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים פוטרין.

כָּתַב בְּמַשְׁקִין, בְּמֵי פֵּירוֹת, בַּאֲבַק דְּרָכִים, בַּאֲבַק הַסּוֹפְרִים, וּבְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים – פָּטוּר. לְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו, וּבְמַרְפֵּיקוֹ; כָּתַב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לַכְּתָב, וְכָתַב עַל גַּבֵּי כְּתָב, נִתְכַּוֵּון לִכְתּוֹב חֵי״ת וְכָתַב שְׁתֵּי זַיְינִין, אַחַת בָּאָרֶץ וְאַחַת בַּקּוֹרָה, כָּתַב עַל שְׁנֵי כּוֹתְלֵי הַבַּיִת, עַל שְׁנֵי דַּפֵּי פִנְקָס וְאֵין נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה – פָּטוּר. כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

כתב במשקין או במי פירות, או שרטט אותיות באבק דרכים או באבק הסופרים (חול ששמים הסופרים כדי ליבש את הדיו) ובכל דבר שאינו, אין הכתב, מתקים — פטור. וכן אם כתב לאחר ידו (שהחזיק את העם בצד גב היד) או ברגלו או בפיו וכן במרפיקו, וכן אם כתב רק אות אחת אפילו היתה בסמוך לכתב קיים אחר, וכן כתב על גבי כתב , וכן אם נתכוון לכתוב חי"ת ועלו בידו שני חלקיה של החי"ת וכתב כעין שני זיי"נין, או כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה שבגג, וכן אם כתב על שני כותלי הבית או על שני דפי פנקס ואין נהגין (נקראים) זה עם זה — בכל אלה פטור. כתב אות אחת כנוטריקון, שהשתמש בה כקיצור המרמז על מלה שלימה — ר' יהושע בן בתירא מחייב וחכמים פוטרין.

גמ׳ דְּיוֹ – דְּיוֹתָא, סַם – סַמָּא, סִקְרָא – אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: סִקְרְתָא שְׁמָהּ. קוֹמוֹס – קוֹמָא, קַנְקַנְתּוֹם – אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חַרְתָא דְּאוּשְׁכַּפֵי.

מתחילה מזהים את המלים השונות במשנה. דיו הא דיותא העשוייה מפיח. סם הוא סמא. סקרא — אמר רבה בר בר חנה: בארמית סקרתא שמה. קומוס הוא הקרוי בארמית קומא, והוא שרף היוצא מן האילן. קנקנתום — אמר רבה בר בר חנה שכך אמר שמואל: זהו חרתא דאושכפי [השחור של הסנדלרים], גפרת נחושת.

וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. לְאַתּוֹיֵי מַאי? לְאַתּוֹיֵי הָא דְּתָנֵי רַבִּי חֲנַנְיָא: כְּתָבוֹ בְּמֵי טְרִיָּא וְאַפְּצָא – כָּשֵׁר. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: כְּתָבוֹ בַּאֲבָר, בְּשָׁחוֹר, וּבְשִׁיחוֹר – כָּשֵׁר.

ועוד שנינו במשנה שהכותב בכל דבר שהוא רושם — חייב. ושואלים: לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] באה פיסקה זו? ומשיבים: לאתויי הא דתני [להביא את ההלכה הזו ששנה] ר' חנניא בהלכות כתיבת הגט: כתבו במי טריא (מין פרי) וכן אפצא (מי עפצים) ולא בדיו — כשר. וכן מה שתני [שנה] ר' חייא: כתבו לגט באבר (עופרת) בשחור (פיח) (גאונים) ובשיחור (קנקנתום) — כשר. וכיון שדברים אלה נחשבים כעושים רושם קבוע — מתחייבים על כתיבתם בשבת.

“הַמְסָרֵט עַל בְּשָׂרוֹ״.ּ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לַחֲכָמִים: וַהֲלֹא בֶּן סְטָדָא הוֹצִיא כְּשָׁפִים מִמִּצְרַיִם בַּסְּרִיטָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ! אָמְרוּ לוֹ: שׁוֹטֶה הָיָה, וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים. בֶּן סְטָדָא? בֶּן פַּנְדֵּירָא הוּא! אָמַר רַב חִסְדָּא: בַּעַל-סְטָדָא, בּוֹעֵל-פַּנְדֵּירָא. בַּעַל פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה הוּא! אֶלָּא, אִמּוֹ סְטָדָא. אִמּוֹ מִרְיָם מְגַדְּלָא שְׂעַר נְשַׁיָא הֲוַאי! אֶלָּא, כִּדְאָמְרִי בְּפוּמְבַּדִיתָא סְטַת דָּא מִבַּעְלָהּ.

שנינו במשנה שהמסרט בשבת על בשרו צורת אותיות — פטור. תניא [שנויה ברייתא], אמר להן ר' אליעזר לחכמים: והלא בן סטדא המפורסם הוציא כשפים ממצרים שכתבם בסריטה שעל בשרו, שכתב לעצמו את נוסחאות הכשפים בסריטות שבבשרו! אמרו לו: שוטה היה, ואין מביאין ראיה מן השוטים, וכל אדם אין דרכו לכתוב כן. ודרך אגב שואלים: מדוע קוראים לו "בן סטדא"? הלא בן פנדירא הוא! אמר רב חסדא: הבעל שהיה כאילו אביו נקרא "סטדא", הבועל את אמו שהוא אביו האמיתי היה שמו "פנדירא". ושואלים: והלא הבעל — פפוס בן יהודה הוא! אלא אמו היא שנקראה "סטדא", ועל שמה קראו לו "בן סטדא". ושואלים: והלא אמו מרים מגדלא [קולעת] שער נשיא הואי [הנשים היתה] וכך היה שמה! ומסבירים: אין זו סתירה, ש"סטדא" אינו אלא כינוי, כדאמרי [כפי שאומרים] בפומבדיתא: סטת דא [סטתה זו] מבעלה, ועל כן נקראה "סטדא".

“כָּתַב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לַכְּתָב״. מַאן תַּנָּא? אֲמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: דְּלֹא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – הָאָמַר: “אַחַת עַל הָאָרִיג חַיָּיב״.

שנינו במשנה שאם כתב בשבת אות אחת סמוך לכתב קיים — פטור. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רבא בר רב הונא: הלכה זו היא שלא כשיטת ר' אליעזר. דאי [שאם] כשיטת ר' אליעזר היא, האמר [הרי הוא אמר] שהמוסיף חוט אחת על האריג הארוג כבר — חייב משום אורג. שלשיטתו אף שחוט אחד, או אות אחת, אינם נחשבים כשלעצמם, כיון שחשובים הם בצירופם מתחייב עליהם.

“כָּתַב עַל גַּבֵּי כְּתָב״. מַאן תַּנָּא? אָמַר רָב חִסְדָּא: דְּלֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם וְנִתְכַּוֵּין לִכְתּוֹב יְהוּדָה, וְטָעָה וְלֹא הִטִּיל בּוֹ דָּלֶ״ת – מַעֲבִיר עָלָיו קוּלְמוֹס וּמְקַדְּשׁוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַשֵּׁם מִן הַמּוּבְחָר.

שנינו במשנה שאם כתב בשבת על גבי כתב קיים — פטור. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב חסדא: תנא זה לא סבר כשיטת ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה צריך לכתוב את השם (שם הוי"ה) בספר תורה ונתבלבל ונתכוין לכתוב במקום זה "יהודה", ואולם תוך כדי כתיבה טעה ולא הטיל בו את האות דל"ת ונמצא השם כתוב על ידי שתי טעויות אלה, דינו הוא שמעביר עליו קולמוס בדיו אחרת ומקדשו, כלומר, כותבו מתוך כוונת קדושת כתיבת שם, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אפילו יוסיף עליו כתב אין השם מן המובחר. הרי שלשיטת ר' יהודה הכותב על גבי כתב הוא ככותב כתיבה חדשה.

תָּנָא: כָּתַב אוֹת אַחַת וְהִשְׁלִימָהּ לַסֵּפֶר, אָרַג חוּט אֶחָד וְהִשְׁלִימָהּ לַבֶּגֶד – חַיָּיב. מַאן תַּנָּא? אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: אַחַת עַל הָאָרִיג – חַיָּיב. רַב אַשִׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, לְהַשְׁלִים שָׁאנֵי.

תנא [שנויה ברייתא]: כתב בשבת אות אחת והשלימה בכך לספר, ארג חוט אחד והשלימה בכך לבגד שלם — חייב. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רבא בר רב הונא: שיטת ר' אליעזר היא, שאמר שאף אם הוסיף בשבת אריגה של חוט אחת בלבד על האריג — חייב. רב אשי אמר: אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים], ואולם אפשר לומר שהעושה כן כדי להשלים בכך את עשיית הבגד שאני [שונה], שאף אם אינו מתחייב משום אורג הרי הוא מתחייב לפחות משום מכה בפטיש, שהרי הוא משלים מלאכה.

אָמַר רַבִּי אַמִי: כָּתַב אוֹת אַחַת בְּטִבֶּרְיָא וְאַחַת בְּצִיפּוֹרִי – חַיָּיב, כְּתִיבָה הִיא אֶלָּא שֶׁמְּחוּסָּר קְרִיבָה. וְהָתְנַן: כָּתַב עַל שְׁנֵי כּוֹתְלֵי הַבַּיִת, וְעַל שְׁנֵי דַּפֵּי פִנְקָס וְאֵין נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה – פָּטוּר! הָתָם מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה דִּקְרִיבָה, הָכָא – לֹא מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה דִּקְרִיבָה.

אמר ר' אמי: כתב אות אחת על נייר אחד בטבריא ואות אחת על נייר אחר בציפורי — חייב, שמלאכת כתיבה שלימה היא שעשה, אלא שמחוסר קריבה ולכשיקרבו את שני הדפים הכתובים נמצא שכתב שתי אותיות. ושואלים, והתנן [והרי שנינו במשנה]: כתב שתי אותיות על שני כותלי הבית וכן על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה — פטור, ואם כן כל שכן שייפטר כשכתב בשתי ערים רחוקות! ומתרצים: התם [שם] בדפי פנקס מחוסר מעשה נוסף של תלישה או חיתוך לצורך קריבה (קירוב האותיות), ואולם הכא [כאן] בשתי ערים ואף שהן רחוקות מכל מקום לא מחוסר מעשה נוסף לצורך קריבה.

תָּנָא: הִגִּיהַּ אוֹת אַחַת – חַיָּיב. הָשְׁתָּא כָּתַב אוֹת אַחַת – פָּטוּר, הִגִּיהַּ אוֹת אַחַת חַיָּיב!? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנְּטָלוֹ לְגַגּוֹ שֶׁל חֵי״ת וַעֲשָׂאוֹ שְׁנֵי זַיְינִ״ין. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁנְּטָלוֹ לְתָגוֹ שֶׁל דָּלֶ״ת וַעֲשָׂאוֹ רֵי״שׁ.

תנא [שנה החכם] בתוספתא: הגיה אות אחת בשבת — חייב. ותוהים: השתא [עכשיו, הרי] אם כתב בשבת אות אחת — פטור, ואיך תאמר שכאשר הגיה אות אחת חייב?! אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיי"נין ונמצא שבהגהה זו כתב שתי אותיות בבת אחת. רבא אמר: אין צריך להסביר כי מדובר דווקא במקרה זה, אלא אפילו כגון שנטלו לתגו (החלק האחורי הבולט) של דל"ת ועשאו רי"ש,

תָּנָא: נִתְכַּוֵּין לִכְתּוֹב אוֹת אַחַת

שעל ידי כך מתקן את הכתוב. ובשל תיקון הכתובים חייב משום מכה בפטיש. תנא [שנה החכם]: נתכוין לכתוב בשבת אות אחת