תַּלְמוּד לוֹמַר: ‘אַחַת׳. הָא כֵּיצַד: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל; שֵׁם מִשִּׁמְעוֹן וּמִשְּׁמוּאֵל, נֹחַ מִנָּחוֹר, דָּן מִדָּנִיֵאל, גַּד מִגַּדִּיאֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שֵׁם אֶחָד – חַיָּיב, כְּגוֹן: שֵׁשׁ, תֵּת, רָר, גַּג, חָח.

תלמוד לומר: "אחת ", כלומר, מלאכה שלימה. הא [הרי] כיצד ניתן ליישב את שני המקראות — אלא ודאי יש לומר שאינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול, וכגון "שם" מ"שמעון" ומ"שמואל", "נח" מ"נחור", "דן" מ"דניאל" "גד" מ"גדיאל". ר' יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד (זהות) — חייב, וכגון "שש" "תת", "רר", "גג", "חח".

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי מִשּׁוּם כּוֹתֵב הוּא חַיָּיב? וַהֲלֹא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם, שֶׁכֵּן רוֹשְׁמִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לֵידַע אֵיזוֹ הִיא בֶּן זוּגוֹ. לְפִיכָךְ, שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל שְׁנֵי נְסָרִין, אוֹ שְׁתֵּי שְׂרִיטוֹת עַל נֶסֶר אֶחָד – חַיָּיב.

אמר ר' יוסי: וכי משום מלאכת כותב הוא חייב?! והלא עיקר המלאכה אינו חייב אלא משום רושם, שכן רושמין סימן על קרשי המשכן לידע איזו היא בן זוגו. לפיכך, אם שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחד — חייב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: “וְעָשָׂה אַחַת״ יָכוֹל עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת כָּל הַשֵּׁם, עַד שֶׁיֶּאֱרוֹג כָּל הַבֶּגֶד, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת כָּל הַנָּפָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ‘מֵאַחַת׳, אִי ‘מֵאַחַת׳ – יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא אוֹת אַחַת, וַאֲפִילּוּ לֹא אָרַג אֶלָּא חוּט אֶחָד, וַאֲפִילּוּ לֹא עָשָׂה אֶלָּא בַּיִת אֶחָד בַּנָּפָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ‘אַחַת׳ הָא כֵּיצַד: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלָאכָה שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהּ מִתְקַיֶּימֶת.

ר' שמעון אומר: ממה שנאמר "ועשה אחת מכל מצוות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם" (ויקרא ד, כב), ומלשון "אחת" יכול אתה ללמוד כי לא יתחייב עד שיכתוב את כל השם שרצה לכתוב, או עד שיארוג את כל הבגד שרצה לארוג, או עד שיעשה את כל הנפה — תלמוד לומר: "מאחת". ואולם אי [אם] לומד אתה מהמלה "מאחת" יכול נחייב אותו אפילו אם לא כתב אלא אות אחת, ואפילו לא ארג אלא חוט אחד, ואפילו לא עשה אלא בית אחד בנפה — תלמוד לומר: "אחת ". הא [הרי] כיצד, כלומר, באיזה אופן ניישב את שני המקראות? — אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת, וכיון שכיוצא בה משאירים — הרי זו מלאכה גמורה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: “וְעָשָׂה אַחַת״ “וְעָשָׂה הֵנָּה״ – פְּעָמִים שֶׁחַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן, וּפְעָמִים שֶׁחַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

ר' יוסי אומר: נאמר "ועשה אחת מהנה", ולשון בלתי רגילה זו מתפרשת כאילו היה כתוב כפול: "ועשה אחת " "ועשה הנה ", ומזה נלמד שפעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב חטאות הרבה (הנה) על כל אחת ואחת.

קָתָנֵי מִיהָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שֵׁם אֶחָד – חַיָּיב! לָא קַשְׁיָא, הָא – דִּידֵיהּ, הָא – דְּרַבֵּיהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שֵׁם אֶחָד – חַיָּיב, כְּגוֹן: שֵׁשׁ, תֵּת, רָר, גַּג, חָח.

ומעתה שבים לענין שבשלו הובאה הברייתא: קתני מיהא [שנינו בכל אופן] שר' יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד (זהות) — חייב. הרי שאינו מקפיד שתהיינה שתי אותיות שונות! ומתרצים: לא קשיא [אין הדבר קשה], אלא הא [דעה זו, אחת] — היא דידיה [שלו עצמו], ואילו הא [דעה זו האחרת] — היא דרביה [של רבו], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר משום (בשם) רבן גמליאל: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות, והן של שם אחד — חייב, וכגון "שש" "תת" "רר", "גג", "חח". הר י שדעה זו דעת רבן גמליאל היא, ור' יהודה עצמו סבור שאינו מתחייב אלא בכתיבת שתי אותיות שונות.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! וְכִי תֵּימָא: אָלֶף אָלֶף דַּאֲאַזֶּרְךָ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ; דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: אָלֶף אָלֶף דַּאֲאַזֶּרְךָ לָא מִיחַיַּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: כֵּיוָן דְּאִיתֵיהּ בִּגְלַטוֹרֵי בְּעָלְמָא – חַיָּיב. לְמֵימְרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לְחוּמְרָא?

על ברייתא זו שואלים: ודעת ר' שמעון בברייתא היינו [זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], שלכאורה אומרים הם אותו דבר עצמו!? וכי תימא [ואם תאמר] כי בדבר אל"ף אל"ף של מלה כגון "אאזרך" (ישעיה מה, ה), איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שאם כתב רק אל"ף אל"ף מן המלה "אאזרך" לא מיחייב [אינו מתחייב], כיון ששתי אותיות אלה לעצמן אינן מהוות מלה בפני עצמה, ואילו ר' שמעון סבר [סבור] כי כיון דאיתיה בגלטורי בעלמא [כיון שישנו לצירוף זה בקמיעות סתם] — חייב, והרי זה נקרא צירוף המתקיים, ואולם סברה זו אינה יכולה להתקיים כי למימרא [האם נאמר] שר' שמעון סבור בענין זה לחומרא [להחמיר]?

וְהָתַנְיָא: הַקּוֹדֵחַ כָּל שֶׁהוּא – חַיָּיב. הַמְגָרֵר כָּל שֶׁהוּא, הַמְעַבֵּד כָּל שֶׁהוּא, הַצָּר בִּכְלִי צוּרָה כָּל שֶׁהוּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּקְדַּח אֶת כּוּלּוֹ, עַד שֶׁיִּגְרוֹר אֶת כּוּלּוֹ, עַד שֶׁיְּעַבֵּד אֶת כּוּלּוֹ, עַד שֶׁיָּצוּר כּוּלּוֹ.

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הקודח כל שהוא בשבת — חייב, המגרר (מגרד ומחליק) כל שהוא — חייב, המעבד עור כל שהוא — חייב, הצר בכלי צורה כל שהוא — חייב. ר' שמעון אומר: אינו חייב עד שיקדח את כולו, או עד שיגרור את כולו, עד שיעבד את כולו, או עד שיצור את כולו.

אֶלָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן הָא אֲתָא לְאַשְׁמַעִינַן: עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם כּוּלּוֹ. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: “וְעָשָׂה אַחַת״ יָכוֹל עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם כּוּלּוֹ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ‘מֵאַחַת׳! תְּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: יָכוֹל עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת הַפָּסוּק כּוּלּוֹ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ‘מֵאַחַת׳.

אלא, ר' שמעון הא אתא לאשמעינן [דבר זה בא להשמיענו], שדבר המתקיים הוא רק עד שיכתוב את השם כולו. ושואלים: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול אתה לומר כן] והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש שר' שמעון אומר: מלשון הכתוב "ועשה אחת "האם יכול היית ללמוד כי אינו חייב אלא עד שיכתוב את השם כולו — תלמוד לומר: "מאחת", והרי שהוא חולק על המצריך לכתוב את כל המלה כולה! ומשיבים: תריץ ואימא הכי [יישב את הדברים ואמור כך]: יכול אינו חייב אלא עד שיכתוב את הפסוק כולו שרצה לכתוב — תלמוד לומר: "מאחת", לומר שדי אף בפחות מזה, ואולם ודאי שאינו חייב אלא עד שיכתוב מלה שלמה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: “וְעָשָׂה אַחַת״ “וְעָשָׂה הֵנָּה״, פְּעָמִים שֶׁחַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן, וּפְעָמִים שֶׁחַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

בברייתא הובאו דברי ר' יוסי האומר כי לשון הכתוב "ועשה אחת מהנה" שהיא בלתי רגילה יש לפרש את הכתוב כאילו היה כתוב כפול: "ועשה אחת " "ועשה הנה ", ומכאן נלמד כי פעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב על כל אחת ואחת.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי – ‘אַחַת׳ ‘מֵאַחַת׳ ‘הֵנָּה׳ ‘מֵהֵנָּה׳, אַחַת שֶׁהִיא הֵנָּה, וְהֵנָּה שֶׁהִיא אַחַת.

ואמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי — כיון שכתוב "מאחת מהנה" מוצא הוא כאן גם לשונות מיעוט וגם כפל לשון. כי לכאורה די היה לכתוב "אחת "וכתב "מאחת", ודי היה לכתוב "הנה "וכתב "מהנה ". אלא מכפל הלשון הוא לומד תחילה שיש כאן הוראה שיש מקרה של עשיה אחת שהיא "הנה" (רבות) וכן גם "הנה " שהיא אחת.

‘אַחַת׳ – שִׁמְעוֹן, ‘מֵאַחַת׳ – שֵׁם מִשִּׁמְעוֹן. ‘הֵנָּה׳ – אָבוֹת, ‘מֵהֵנָּה׳ – תּוֹלָדוֹת. אַחַת שֶׁהִיא הֵנָּה – זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת, הֵנָּה שֶׁהִיא אַחַת – שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת.

וכיוצא בזו למד: לו היה כתוב "אחת" היינו אומרים כי אינו מתחייב עד שיעשה עבירה שלמה, וכגון שיכתוב בשבת "שמעון", "מאחת" — בא ללמדנו שמתחייב אף על מקצתה, וכגון שכתב "שם " מ"שמעון". "הנה "משמעו — העבירות עצמן, וכגון אבות מלאכות בשבת. "מהנה "משמעו — אפילו תולדות. ומסבירים: איזו מלאכה היא בגדר אחת שהיא הנה — כגון שהיה בידו זדון שבת ושגגת מלאכות, שידע ששבת היום ואסורה בו עשיית מלאכה ואולם לא ידע שמלאכה זו היא בין המלאכות האסורות, שאם עשה באותו העלם כמה פעמים אותה מלאכה — מביא חטאות הרבה כמספר העשייות. הנה שהיא אחת — כגון שגגת שבת וזדון מלאכות, שלא ידע ששבת היום, אף שידע שמלאכה זו אסורה בשבת, שאינו מביא אלא חטאת אחת על כל מה שעשה.

“אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל״. מִי דָּמֵי? מֶ״ם דְּשֵׁם סָתוּם, מֶ״ם דְּשִׁמְעוֹן פָּתוּחַ! אָמַר רַב חִסְדָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת, סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ – כָּשֵׁר.

שנינו במשנה שאמר ר' יהודה: מצינו (מצאנו) שיתחייב אדם בכתיבה אף שלא גמר את כל כתיבתו, שכתב שם קטן משם גדול, וכגון שכתב "שם" מ"שמעון". ושואלים: מי דמי [והאם דומה]? והלא מ"ם של "שם " סתום (סופי) ומ"ם של "שמעון" פתוח! אמר רב חסדא: זאת אומרת שסתום (סופי) שעשאו פתוח — כשר אף בכתיבת ספר תורה, ואין זה נחשב לפגם בכתיבה התמה, ומטעם זה מתחייב על מלה ששינה בה וכתב פתוח במקום סתום.

מֵיתִיבִי: “וּכְתַבְתָּם״ – שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָה תַּמָּה; שֶׁלֹּא יִכְתּוֹב אָלְפִין עַיְינִין, עַיְינִין אָלְפִין, בֵּיתִין כַּפִּין, כַּפִּין בֵּיתִין, גַּמִּין צָדִין, צָדִין גַּמִּין, דָּלְתִין רֵישִׁין, רֵישִׁין דָּלְתִין, הֵיהִין חֵיתִין, חֵיתִין הֵיהִין, וָוִין יוּדִין, יוּדִין וָוִין, זַיְינִין נוּנִין, נוּנִין זַיְינִין, טֵיתִין פֵּיפִין, פֵּיפִין טֵיתִין,

על כך מיתיבי[מקשים] ממה ששנינו בברייתא הדורשת את הכתוב "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו, ט), והדגישו: "וכתבתם" — שתהא כתיבה תמה (כתב תם) ללא שגיאות ובכתב ברור, כגון שלא יכתוב אל"פין עיי"נין, עיי"נין אל"פין, בי"תין כ"פין, כ"פין בי"תין, ג"מין צ"דין, צ"דין ג"מין, דל"תין רי"שין, רי"שין דל"תין, הי"הין חי"תין, חי"תין הי"הין, ו"וין יו"דין, יו"דין ו"וין, זיי"נין נו"נין, נו"נין זיי"נין, טי"תין פי"פין, פי"פין טי"תין, ושלא יכתוב

כְּפוּפִין פְּשׁוּטִין, פְּשׁוּטִין כְּפוּפִין, מֵימִין סָמְכִין, סָמְכִין מֵימִין, סְתוּמִין פְּתוּחִין, פְּתוּחִין סְתוּמִין. פָּרָשָׁה פְּתוּחָה לֹא יַעֲשֶׂנָּה סְתוּמָה, סְתוּמָה לֹא יַעֲשֶׂנָּה פְּתוּחָה. כְּתָבָהּ כַּשִּׁירָה, אוֹ שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁירָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ, אוֹ שֶׁכָּתַב שֶׁלֹּא בִּדְיוֹ, אוֹ שֶׁכָּתַב אֶת הָאַזְכָּרוֹת בְּזָהָב – הֲרֵי אֵלּוּ יִגָּנְזוּ!

כפופין (אותיות שבאמצע המלה, כגון כ"ף ונו"ן) פשוטין (כאותיות סופיות), וכן לא פשוטין כפופין. שלא יכתוב מ"מין הבאים בסוף מלה סמ"כין, ולא סמ"כין מ"מין, שלא יכתוב מ"מין סתומין (כמ"ם סופית) פתוחין, ולא יכתוב פתוחין סתומין. וכן פרשה פתוחה שבתורה לא יעשנה סתומה, וסתומה לא יעשנה פתוחה. כתבה למזוזה או שאר דברי תורה כדרך המיוחדת שכותבים את השירה שבתורה או שכתב את השירה כיוצא בה, כפי שכותבים מזוזה, או שכתב שלא בדיו אלא בחומר אחר, או שכתב את האזכרות (שם ה') בזהב — הרי אלו יגנזו. נמצאנו אם כן למדים לענייננו שאין לעשות אותיות סתומות פתוחות ושלא כדברי רב חסדא!

הוּא דְּאָמַר – כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי ‘וְנִסְכֵּיהֶם׳, בַּשִּׁשִּׁי ‘וּנְסָכֶיהָ׳, בַּשְּׁבִיעִי ‘כְּמִשְׁפָּטָם׳ – הֲרֵי מֵ״ם יוּ״ד מֵ״ם – ‘מַיִם׳ מִכָּאן רֶמֶז לְנִיסּוּךְ מַיִם מִן הַתּוֹרָה.

ומשיבים: הוא, רב חסדא, שאמר את דבריו כי האי תנא [כשיטת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה בן בתירה אומר: נאמר בקרבנות היום השני של סוכות בשינוי נוסח משאר הימים "מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם" (במדבר כט, יט). ונאמר גם ביום הששי בשינוי "מלבד עולת התמיד מנחתה ונסכיה" (במדבר כט, לא), ונאמר ביום השביעי בשינוי נוסח "במספרם כמשפטם" (במדבר כט, לג) הרי הרי האותיות היתירות על הנוסח הרגיל בכתוב הן מ"ם (מ"נסכיה ם "), יו"ד (מ"נסכ י ה"), מ"ם (מ"כמשפט ם "), והן מצטרפות למלה "מים ", ומכאן רמז לניסוך המים מן התורה שהיו מנסכים על המזבח גם מים ולא רק יין בימי חג הסוכות.

וּמִדְּפָתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ סָתוּם – כָּשֵׁר, סָתוּם נַמִי, סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ – כָּשֵׁר.

אולם בדרשה זו רואים אנו שהמ"ם הסתומה של "ונסכיהם" נקראת כאילו היתה מ"ם פתוחה בתחילת המלה, הרי שפתוח ועשאו סתום — כשר (שאפשר לכתוב גם "מים"). ומכאן נלמד: סתום נמי [גם כן] אם עשאו פתוח — כשר, ויש אם כן סיוע לדעת רב חסדא ממדרש זה.

מִי דָּמֵי? פָּתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ סָתוּם

ודוחים את ההשוואה: מי דמי [האם דומים] הדברים? שהרי פתוח ועשאו סתום —