מתני׳ הַבּוֹנֶה כַּמָּה יִבְנֶה וִיהֵא חַיָּיב? הַבּוֹנֶה כָּל שֶׁהוּא. וְהַמְסַתֵּת, וְהַמַּכֶּה בַּפַּטִּישׁ וּבַמַּעֲצָד, הַקּוֹדֵחַ כָּל שֶׁהוּא – חַיָּיב. זֶה הַכְּלָל: כֹּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה, וּמְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּימֶת בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב. (וְכֵן) רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַמַּכֶּה בַּקּוּרְנָס עַל הַסַּדָּן בִּשְׁעַת מְלָאכָה – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן מְלָאכָה.

הבונה, שעושה אב מלאכה האסורה בשבת, כמה יבנה ויהא חייב? אמרו חכמים: הבונה — כל שהוא. והמסתת והמכה בפטיש ובמעצד שהוא כגרזן גדול, והקודח כל שהוא בשבת — חייב. זה הכלל: כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבת — חייב. וכן רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה יש בכך משום מלאכת תיקון, וחייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה.

גמ׳ כָּל שֶׁהוּא לְמַאי חַזְיָא? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁכֵּן עָנִי חוֹפֵר גּוּמָּא לְהַצְנִיעַ בָּהּ פְּרוּטוֹתָיו. דִּכְוָותָהּ גַּבֵּי מִשְׁכָּן – שֶׁכֵּן תּוֹפְרֵי יְרִיעוֹת חוֹפְרִין גּוּמָּא לְהַצְנִיעַ בָּהּ מַחֲטֵיהֶן. אַבַּיֵי אָמַר: כֵּיוָן דְּמִשְׁתַּכִּי – לָא עָבְדִי הָכִי. אֶלָּא: שֶׁכֵּן עָנִי עוֹשֶׂה פִּיטְפּוּטֵי כִּירָה קְטַנָּה לִשְׁפּוֹת עָלֶיהָ קְדֵירָה קְטַנָּה. דִּכְוָותָהּ גַּבֵּי מִשְׁכָּן – מְבַשְׁלֵי סַמָּנִין לִצְבּוֹעַ יְרִיעוֹת שֶׁחָסְרָה מְלַאכְתָּן, עוֹשִׂין פִּיטְפּוּטֵי כִּירָה קְטַנָּה לִשְׁפּוֹת עָלֶיהָ יוֹרָה קְטַנָּה.

שואלים: בנין כל שהוא למאי חזיא [למה הוא ראוי]? אמר ר' ירמיה: שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו ואותה חפירה נחשבת כבנין. דכוותה גבי [שכיוצא בה היה צורך אצל] המשכן, שכן תופרי יריעות המשכן היו חופרין גומא כדי להצניע בה את מחטיהן. אביי אמר: כיון דמשתכי [שמחלידות] המחטים בארץ לא עבדי הכי [עושים כן], ויש להביא דוגמא אחרת לבנייה כלשהי. אלא, שכן עני עושה פיטפוטי (רגלים קטנות) כירה קטנה כדי שיוכל לשפות עליה קדירה קטנה. דכוותה גבי [שכיוצא בה היה צורך אצל] המשכן, שכן מבשלי הסמנין (סממנים) המיועדים לצבוע בהם את היריעות שחסרה מלאכתן כמות קטנה של צבע ולא היה כדאי להם לבשל כמות גדולה צבע בדרך הרגילה, ולכן היו עושין פיטפוטי כירה קטנה כדי שיוכלו לשפות עליה יורה קטנה ולבשל בה כמות קטנה של צבע להשלמת הצביעה.

רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת. אֶלָּא: שֶׁכֵּן בַּעַל הַבַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ נֶקֶב בְּבִירָתוֹ וְסוֹתְמוֹ, דִּכְוָותָהּ גַּבֵּי מִשְׁכָּן – שֶׁכֵּן קֶרֶשׁ שֶׁנָּפְלָה בּוֹ דַּרְנָא – מַטִּיף לְתוֹכָהּ אֳבָר וְסוֹתְמוֹ.

רב אחא בר יעקב אמר: אין עניות במקום עשירות, שלמשכן כלכל שאר דברים של ציבור אין עושים דברים בצמצום ובכמויות קטנות אלא בהרחבה ובכמויות גדולות, ובודאי לא נהגו מבשלי הסמנים נוהגים כן. אלא בנייה כלשהי היא כגון בעל הבית שיש לו נקב כלשהו בבירתו (בית נאה שלו) וסותמו, דכוותה גבי [שכיוצא בה היה צורך אצל] המשכן, שכן קרש שנפלה בו דרנא [תולעת] ועשתה בו נקב — מטיף לתוכה של הפגימה אבר [עופרת] וסותמו.

אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמְצַדֵּד אֶת הָאֶבֶן – חַיָּיב. מֵיתִיבִי: אֶחָד נוֹתֵן אֶת הָאֶבֶן וְאֶחָד נוֹתֵן אֶת הַטִּיט – הַנּוֹתֵן אֶת הַטִּיט חַיָּיב!

אמר שמואל: המצדד בשבת את האבן, כלומר, הלוקח אבן בנין ומניחה ומסדרה יפה במקומה על הארץ — חייב, כבונה. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנו חכמים, שאם במלאכת הבנייה היה אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט — הנותן את הטיט הוא החייב משום בונה, נמצא שאין מלאכת בונה אלא בתוספת טיט, ואין די בסידור האבן במקום הראוי!

וְלִיטַעְמִיךְ, אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: וַאֲפִילּוּ הֶעֱלָה וְהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי דִּימוֹס שֶׁל אֲבָנִים – חַיָּיב! אֶלָּא: תְּלָתָא בִּנְיָינֵי הֲווּ, תַּתָּא מְצִיעָא וְעֵילָא. תַּתָּא – בָּעֵי צִדּוּדֵי וְעַפְרָא, מְצִיעָא – בָּעֵי נַמִי טִינָא, עִילַאי – בְּהַנָּחָה בְּעָלְמָא.

ומשיבים: וליטעמיך, אימא סיפא [ולטעמך, לשיטתך, אמור את סופה של המשנה], ששנינו, ר' יוסי אומר: ואפילו העלה את האבן והניח על גבי דימוס (נדבך) של אבנים — חייב, ואפילו בלא שיצדד! אלא יש לומר: תלתא בנייני הוו [שלושה מיני בנין הם]: תתא, מציעא, ועילא [תחתון, אמצעי, ועליון]. תתא בעי צדודי ועפרא [התחתון צריך צידוד להניח במקומו ועפר להושיבו בו]. מציעא בעי נמי טינא [האמצעי צריך גם כן טיט]. עילאי [העליון] בהנחה בעלמא [בלבד] דיו.

“וְהַמְסַתֵּת״. מְסַתֵּת מִשּׁוּם מַאי מִיחַיַּיב? רַב אָמַר: מִשּׁוּם בּוֹנֶה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ. הָעוֹשֶׂה נֶקֶב בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים, רַב אָמַר: מִשּׁוּם בּוֹנֶה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ. עַיָּיל שׁוּפְתָּא בְּקוֹפִינָא דְּמָרָא, רַב אָמַר: מִשּׁוּם בּוֹנֶה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ.

שנינו במשנה שהמסתת כל שהוא חייב. ושואלים: המסתת משום מאי [מה], מחמת איזו תולדה של אב מלאכה הוא מיחייב [מתחייב]? רב אמר: משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש, שהיא שם המלאכה הכוללת כל סיום ושיפוץ של עבודה. וכן נחלקו בענין העושה נקב בלול של תרנגולים, שרב אמר: חייב משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש. וכן עייל שופתא בקופינא דמרא [הכניס יתד קטנה בבית קת המעדר] כדי שתהא הקת מחוזקת היטב במקומה, רב אמר שחייב משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן קַמַּיְיתָא – בְּהַהִיא קָאָמַר רַב, מִשּׁוּם דְּדֶרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ. אֲבָל עוֹשֶׂה נֶקֶב בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים, דְּאֵין דֶּרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל. וְאִי אַשְׁמַעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַב, מִשּׁוּם דְּדָמֵי לְבִנְיָן, דַּעֲבַדֵיהּ לַאֲוִירָא.

ומעירים: וצריכא [וצריך] להשמיענו שלוש מחלוקות אלה, שלא היינו יכולים ללמוד אחת מחברתה, דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיענו רק את הראשונה במסתת], הייתי אומר כי דווקא בדוגמת המלאכה ההיא קאמר [אמר] רב שחייב משום בונה, משום שדרך בנין בכך, אבל העושה נקב בלול של תרנגולים שאין דרך בנין בכך, ולכך אולי אימא [אמור] שמודה ליה [לו] רב לשמואל שאין זו בכלל מלאכת בונה. ואי אשמעינן בהא ואילו היה משמיענו רק בזו, בעושה נקב בלול], הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזו אמר] רב שחייב משום בונה, וזאת משום דדמי [שדומה] לבנין, דעבדיה לאוירא [שכן עושים לאויר, לאוורר את הלול], וכפי שעושים בבנינים רבים חלונות,

אֲבָל שׁוּפְתָּא בְּקוֹפִינָא דְּמָרָא, דְּאֵין דֶּרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל. וְאִי אַשְׁמַעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל, אֲבָל בְּהָנָךְ תַּרְתֵּי – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב, צְרִיכָא.

אבל שופתא בקופינא דמרא [אבל הכנסת יתד קטנה בבית קת המעדר] שאין דרך בנין בכך, אימא [אמור] שמודה ליה [לו] רב לשמואל שאין זה בכלל בנין. ולהיפך, אי אשמעינן בהא [אילו היה משמיענו רק בזו, בהכנסת יתד קטנה בבית קת המעדר], הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזו אמר] שמואל שאין זו בכלל מלאכת בונה, אבל בהנך תרתי אימא [באותן שתים ראשונות, מסתת ועושה נקב בלול, אמור] ש מודה ליה [לו] שמואל לרב שהן בכלל מלאכת בונה, על כן צריכא [נצרכה] להביא את שלוש המחלוקות.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעֲיָא מֵרַבִּי יוֹחָנָן: מְסַתֵּת מִשּׁוּם מַאי מִיחַיַּיב? אַחֲוֵי לֵיהּ בְּיָדֵיהּ מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ. וְהָאֲנַן תְּנַן: הַמְסַתֵּת וְהַמַּכֶּה בַּפַּטִּישׁ! אֵימָא: הַמְסַתֵּת הַמַּכֶּה בַּפַּטִּישׁ.

בעא מיניה [שאל ממנו] רב נתן בר אושעיא מר' יוחנן: המסתת משום מאי מיחייב [מה הוא מתחייב]? אחוי ליה בידיה [הראה לו בידו תנועה] המורה על כי עובר משום מכה בפטיש. ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] המסתת והמכה בפטיש, ומשמע ששתי מלאכות הן! ומשיבים: אימא [אמור, תקן] שחיוב המסתת משום מכה בפטיש.

תָּא שְׁמַע:

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה בה יש כדי לפתור שאלה זו, ממה ששנינו: