אֶלָּא בַּמַּיִם, קַל הוּא שֶׁהֵקֵילּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם. וְאַמַּאי? הָא אִיכָּא בְּקִיעַת דָּגִים! אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: בְּקִיעַת דָּגִים – לֹא שְׁמָהּ בְּקִיעָה.

אלא במים, קל (הקלה) הוא שהקילו חכמים במים, אבל לא הקלו בשום ענין אחר. ואמאי, הא איכא [ומדוע תתיר מחיצה תלויה במים, הלא יש] בקיעת דגים? אלא שמע מינה [למד מזה] כי בקיעת דגים לא [אין] שמה, אינה נחשבת בקיעה.

“סְפִינוֹת קְשׁוּרוֹת כו׳״. פְּשִׁיטָא! אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהַתִּיר בִּיצִית שֶׁבֵּינֵיהֵן.

במשנה נאמר שאם היו ספינות קשורות זו בזו — מטלטלים מזו לזו. ושואלים: פשיטא[פשוט, מובן מאליו] שמטלטלים, שהרי הן כרשות אחת! אמר רבא: לא נצרכה משנה זו אלא להתיר לטלטל דרך ביצית (סירה קטנה) שביניהן.

אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא: מֹשֶׁה, שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ?! “מְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ״ תְּנַן! אֶלָּא אָמַר רַב סָפְרָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְעָרֵב וּלְטַלְטֵל מִזּוֹ לָזוֹ. וְכִדְתַנְיָא: סְפִינוֹת קְשׁוּרוֹת זוֹ בָּזוֹ – מְעָרְבִין וּמְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ, נִפְסְקוּ – נֶאֶסְרוּ. חָזְרוּ וְנִקְשְׁרוּ, בֵּין שׁוֹגְגִין, וּבֵין מְזִידִין, בֵּין אֲנוּסִין בֵּין מוּטְעִין – חָזְרוּ לְהֶיתֵּרָן הָרִאשׁוֹן.

אמר ליה [לו] רב ספרא: משה, כלומר, חכם גדול כמותך שהוא כמשה בדורו, שפיר קאמרת [וכי יפה אמרת]?! והרי "מטלטלין מזו לזו " תנן [שנינו במשנה], ומשמע שלא הותרה הביצית כלל! אלא אמר רב ספרא: לא נצרכה אלא לחייב לערב כעין עירוב חצרות בין שתי הספינות, שמאחר שהן שייכות לאנשים שונים יש לעשותן כעין רשות יחיד של אדם אחד כדי שאפשר יהיה לטלטל מזו לזו. וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא] כעין זה: ספינות שהן קשורות זו בזו — מערבין ומטלטלין מזו לזו. נפסקו קשרי הספינה — נאסרו יושבי הספינות בטלטול מזו לזו. חזרו ונקשרו — בין שהיו הקושרים שוגגין כאשר קשרו (כגון שנשכח מהם ששבת היום) ובין מזידין, בין אנוסין, בין מוטעין שלא נתכוונו לקשירה — חזרו הספינות להיתרן הראשון.

וְכֵן מַחְצָלוֹת הַפְּרוּסוֹת (לִרְשׁוּת הָרַבִּים) – מְעָרְבִין וּמְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ, נִגְלְלוּ – נֶאֶסְרוּ, חָזְרוּ וְנִפְרְשׂוּ, בֵּין שׁוֹגְגִין בֵּין מְזִידִין בֵּין אֲנוּסִין וּבֵין מוּטְעִין – חָזְרוּ לְהֶיתֵּרָן הָרִאשׁוֹן. שֶׁכָּל מְחִיצָּה שֶׁנַּעֲשָׂה בַּשַּׁבָּת, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – שְׁמָהּ מְחִיצָּה.

וכן מחצלות הפרוסות ועשו בין אחד לשני מחיצה (לרשות הרבים) — מערבין ומטלטלין מזו לזו. נגללו המחיצות — נאסרו בטלטול ביניהן. חזרו ונפרשו, בין שוגגין, בין מזידין, בין אנוסין, ובין מוטעין — חזרו להיתרן הראשון, שכל מחיצה שנעשה בשבת, בין שנעשתה בשוגג בין במזיד — שמה מחיצה ודנים על פי המחיצה הקיימת, ואין מתחשבים באופן ובהיתר יצירתה.

אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ – אֶלָּא לִזְרוֹק, אֲבָל לְטַלְטֵל – אָסוּר! כִּי אִיתְּמַר דְּרַב נַחְמָן – אַמֵּזִיד אִיתְּמַר.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן: לא שנו בענין מחיצה שנעשית בשבת אלא לענין לזרוק, שהיא יוצרת רשות בפני עצמה וכל הזורק לתוכה מרשות אחרת מתחייב, אבל לטלטל בתוכה ודאי אסור! ומתרצים: כי איתמר [כאשר נאמרה] הלכה זו של רב נחמן — לענין מזיד איתמר [נאמרה], שקנסו את העושים מחיצה במזיד שלא ייהנו ממחיצתם, אבל מעיקר הדין מחיצה גמורה היא.

אָמַר שְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ קְשׁוּרוֹת בְּחוּט הַסַּרְבָּל. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּיָכוֹל לְהַעֲמִידָן – פְּשִׁיטָא, אִי דְּאֵין יָכוֹל לְהַעֲמִידָן – אַמַּאי?

אמר שמואל: היתר זה שבספינות הקשורות זו בזו הוא אפילו היו קשורות בחוט הסרבל (חוט שקושרים בו את מפתח הצואר). ושואלים: היכי דמי[כיצד בדיוק היה הדבר]?אי[אם] כשיכול להעמידן (להחזיקן) — פשיטא[פשוט, מובן מאליו] שיש להתיר, שהרי החוט מחזיק את הספינות צמודות זו לזו. ואולם אי[אם] מדובר באופן שאין החוט יכול להעמידן — אמאי[מדוע] יתיר?

לְעוֹלָם דְּיָכוֹל לְהַעֲמִידָן, וּשְׁמוּאֵל לְאַפּוֹקֵי מִדְּנַפְשֵׁיהּ קָאָתֵי. דִּתְנַן: קְשָׁרָהּ בְּדָבָר הַמַּעֲמִידָהּ – מֵבִיא לָהּ טוּמְאָה, בְּדָבָר שֶׁאֵין מַעֲמִידָהּ – אֵין מֵבִיא לָהּ טוּמְאָה. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁקְּשׁוּרָה בְּשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל בַּרְזֶל.

ומסבירים: לעולם תאמר שחוט זה יכול להעמידן. ושמואל שאמר זאת לאפוקי מדנפשיה קאתי [כדי להוציא מדברי עצמו] אמר כן. דתנן [שכן שנינו בברייתא]: קשרה לספינה בדבר המעמידה, והיה קצהו מצוי באוהל המת — הריהו מביא לה לספינה טומאה. ואם קשרה בדבר שאין מעמידה — אין הוא מביא לה טומאה. ואמר שמואל: "דבר המעמידה" כוונתו — והוא שקשורה דווקא בשלשלת של ברזל. ולענייננו, מאחר וקבע שמואל שחיבור ייחשב רק בשלשלת של ברזל, לכך הוצרך לומר שדין זה הוא לענין טומאה בלבד, אבל לענין שבת — אינו כן.

לְעִנְיַן טוּמְאָה הוּא, דִּכְתִיב: “בַּחֲלַל חֶרֶב״ – חֶרֶב הֲרֵי הוּא כְּחָלָל – אִין, אֲבָל לְעִנְיַן שַׁבָּת, כֵּיוָן דְּיָכוֹל לְהַעֲמִידָהּ (הֶיכֵּר בְּעָלְמָא הוּא) – אֲפִילּוּ בְּחוּט הַסַּרְבָּל.

וטעם ההבדל לענין טומאה הוא, משום דכתיב [שנאמר]: "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, טז). ודרשו חכמים מן המילים "חלל חרב" — חרב הרי הוא כחלל, שכלי מתכת שנגע במת נטמא באותה דרגת טומאה כמת עצמו. ולכן דווקא שלשלת ברזל הקשורה באוהל המת מסוגלת לטמא את הספינה שהיתה קשורה בה. אבל חבל מחומר אחר אין יכול לטמא כלי נוסף. אבל לענין שבת, כיון שיכול כל דבר שהוא להעמידה, לצורך היכר בעלמא [בלבד] הוא שזקוקים לקשירה, ומכיון שכן — אפילו בחוט הסרבל דיה.