לָאו הַיְינוּ מַתְנִיתִין, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁנָּח עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ! אֲמַר לֵיהּ: מִתְגַּלְגֵּל קָאָמְרַתְּ? מִתְגַּלְגֵּל – אֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ, אֲבָל הַאי – כֵּיוָן דְּסוֹפוֹ לָנוּחַ, אַף עַל גַּב דְּלָא נָח כְּמַאן דְּנָח דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

לאו היינו מתניתין [האם אין זו היא משנתנו], ששנינו בה שאמר ר' יוחנן: והוא שנח על גבי משהו , משמע שאף שהיה החפץ סמוך לקרקע, כדי לחייב את הזורק צריך שינוח החפץ עליה ממש. אמר ליה [לו] מרימר לרבינא: מתגלגל קאמרת [אומר אתה] — אין להביא ראיה מן המתגלגל כיון שמתגלגל אין סופו לנוח, אבל האי [זה], חפץ הנזרק תוך שלושה טפחים לקרקע הייתי אומר: כיון שסופו לנוח, אף על גב [אף על פי] שהוא לא נח — כמאן [כמי] שנח דמי [הוא נחשב], על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] רבא הלכה זו, ויש בה חידוש.

מתני׳ הַזּוֹרֵק בַּיָּם אַרְבַּע אַמּוֹת – פָּטוּר. אִם הָיָה רְקָק מַיִם וּרְשׁוּת הָרַבִּים מְהַלֶּכֶת בּוֹ, הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת – חַיָּיב. וְכַמָּה הוּא רְקָק מַיִם – פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. רְקָק מַיִם וּרְשׁוּת הָרַבִּים מְהַלֶּכֶת בּוֹ, הַזּוֹרֵק בְּתוֹכוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת – חַיָּיב.

הזורק חפץ בים למרחק ארבע אמות — פטור, שאין הים נחשב כרשות הרבים אלא ככרמלית. אם היה רקק (ביצה) מים, ורשות הרבים מהלכת בו הריהו כרשות הרבים, והזורק לתוכו חפץ למרחק ארבע אמות — חייב. וכמה יהיה עומקו והוא יהא נחשב עדיין כ רקק מים לענין זה — כל שעומקו פחות מעשרה טפחים. ועוד, רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק בתוכו חפץ למרחק ארבע אמות — חייב.

גמ׳ אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: בִּשְׁלָמָא הִילּוּךְ הִילּוּךְ תְּרֵי זִימְנֵי, הָא קָא מַשְׁמַע לָן: הִילּוּךְ עַל יְדֵי הַדְּחָק – שְׁמֵיהּ הִילּוּךְ, תַּשְׁמִישׁ עַל יְדֵי הַדְּחָק – לָא שְׁמֵיהּ תַּשְׁמִישׁ. אֶלָּא רְקָק רְקָק תְּרֵי זִימְנֵי לָמָּה לִי? חַד בִּימוֹת הַחַמָּה, וְחַד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וּצְרִיכִי, דְּאִי תָּנָא חֲדָא, הֲוָה אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי בִּימוֹת הַחַמָּה – דַּעֲבִידִי אֱינָשֵׁי דְּמַסְגִי לְאָקוֹרֵי נַפְשַׁיְיהוּ, אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – לֹא. וְאִי אַשְׁמַעִינַן בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – דְּכֵיוָן דְּמִיטַּנְפֵי לָא אִיכְפַּת לְהוּ, אֲבָל בִּימוֹת הַחַמָּה – לֹא.

אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: בשלמא [נניח] מה שנאמר לשון "הילוך" "הילוך" ("ורשות הרבים מהלכת בו") תרי זימני [שתי פעמים], הרי חזרה זו נחוצה היא, שכן הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], שהילוך אף שהוא על ידי הדחק — שמיה [שמו, נחשב] הילוך, אבל תשמיש אחר הנעשה רק על ידי הדחק — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] תשמיש. אלא מה שהוזכר "רקק" "רקק" תרי זימני [שתי פעמים] למה לי? ותירץ לו רבא: חד [אחד] עוסק בימות החמה וחד [ואחד] בימות הגשמים. וצריכי [וצריכים לפרט את שני המקרים]. דאי תנא חדא — הוה אמינא [שאם היה שונה רק אחד מן המקרים — הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] שאף שהוא על ידי הדחק עדיין הוא נחשב כהילוך — הרי זה בימות החמה, דעבידי אינשי דמסגי לאקורי נפשייהו [שעשוים אנשים להלך במים כדי לצנן עצמם], אבל בימות הגשמים — לא. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בימות הגשמים, הייתי אומר שכיון דמיטנפי [שמטונפים] אנשים בבוץ בין כה וכה לא איכפת להו [להם] ללכת ברקק, אבל בימות החמה — לא.

אַבַּיֵי אָמַר: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא הָוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל הֵיכָא דְּהָוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת – אַקוֹפֵי מַקְפִי לֵיהּ.

אביי אמר, אפשר להסביר זאת בדרך אחר: ואיצטריך [צריך] לומר את שני המקרים, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דלא הוי [היכן שאין] ברוחב הרקק ארבע אמות, שבכגון זה אנשים הולכים בתוכו ואינם מאריכים את דרכם בעקיפתו, אבל היכא דהוי [היכן שיש] ברוחבו ארבע אמות — אקופי מקפי ליה [מקיפים אותו בני אדם], ולכן הוצרך להשמיענו שבין ברקק צר ובין ברקק רחב עוברים.

רַב אַשִׁי אָמַר: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא, הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דַּהֲוָה אַרְבָּעָה, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא הֲוַאי אַרְבָּעָה – מִיפַּסְעִי פָּסְעֵי לֵיהּ. וְאַזְדָּא רַב אַשִׁי לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר רַב אַשִׁי: הַאי מַאן דְּזָרֵיק וְנָח אַגּוּדָא דְּגַמְלָא – מִיחַיַּיב, שֶׁהֲרֵי רַבִּים בּוֹקְעִין בּוֹ.

רב אשי אמר הסבר אחר: איצטריך [צריך] להשמיענו פעמיים, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דהוה [היכן שיש] ברוחבו לפחות ארבעה טפחים, אבל היכא דלא הואי [שאין] ברוחבו ארבעה טפחים — מיפסעי פסעי ליה [פוסעים] אנשים ועוברים עליו ולא בתוכו. ומעירים: ואזדא [והלך] רב אשי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר רב אשי: האי מאן דזריק ונח אגודא דגמלא [מי שזורק חפץ ונח החפץ על אחד מן הקרשים שבגשר] — מיחייב [חייב], שאף שרוחב כל אחד מן הקרשים פחות מארבעה טפחים מצטרף הוא לשאר הקרשים להיות רשות הרבים, שהרי סוף סוף רבים בוקעין (עוברים) בו ודורכים עליו.

מתני׳ הַזּוֹרֵק מִן הַיָּם לַיַּבָּשָׁה, וּמִן הַיַּבָּשָׁה לַיָּם, וּמִן הַיָּם לַסְּפִינָה, וּמִן הַסְּפִינָה לַיָּם, וּמִן הַסְּפִינָה לַחֲבֶירְתָּהּ – פָּטוּר. סְפִינוֹת קְשׁוּרוֹת זוֹ בָּזוֹ – מְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ. אִם אֵינָן קְשׁוּרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוּקָּפוֹת – אֵין מְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ.

הזורק חפץ מן הים ליבשה, וכן מן היבשה לים, וכן מן הים לספינה, וכן מן הספינה לים, וכן מן הספינה לחבירתה — פטור, לפי שהים דינו ככרמלית. ספינות שהיו קשורות זו בזו — מטלטלין מזו לזו בשבת. ואם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות (סמוכות) זו לזו — אין מטלטלין מזו לזו.

גמ׳ אִיתְּמַר: סְפִינָה, רַב הוּנָא אָמַר: מוֹצִיאִין הֵימֶנָּה זִיז כָּל שֶׁהוּא, וּמְמַלֵּא. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמְרִי: עוֹשֶׂה מְקוֹם אַרְבָּעָה וּמְמַלֵּא.

איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדרך בה ניתן למלא מים מן הים לספינה בשבת שבים, רב הונא אמר: מוציאין הימנה (ממנה), מדופן הספינה, החוצה זיז כל שהוא לסימן והיכר, וממלא דרכו מים מן הים. ואילו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אומרים]: עושה מקום ארבעה כעין מסגרת שיש בה ארבעה על ארבעה טפחים, ומתוכה ממלא

רַב הוּנָא אָמַר: מוֹצִיא הֵימֶנָּה זִיז כָּל שֶׁהוּא וּמְמַלֵּא, קָסָבַר: כַּרְמְלִית מֵאַרְעָא מָשְׁחִינַן, וַאֲוִירָא מְקוֹם פְּטוּר הוּא, וּבְדִין הוּא דְּזִיז נַמִי לָא לִיבָּעֵי, אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּלֶיהֱוֵי לֵיהּ הֶיכֵּרָא.

. ומסבירים את השיטות; רב הונא שאמר שמוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא, קסבר [הוא סבור] שאת הכרמלית שבים מארעא משחינן [מקרקע הים אנו מודדים]. וכיון שהים עצמו מגיע למעלה מעשרה טפחים נמצא שהספינה מצויה באויר, ואוירא [והאויר] מקום פטור הוא, כדין כל דבר הגבוה עשרה טפחים משטחה של הכרמלית. ומן הדין הוא שזיז נמי [גם כן] לא ליבעי [יצטרכו], שהרי הוא שואב ממקום פטור אל רשות היחיד, והדבר מותר לכתחילה. אלא הטעם לכך שהצריכו זיז זה: כי היכי דליהוי ליה היכרא [כדי שיהיה לו היכר], שלא יבוא לשאוב מכרמלית גמורה לרשות היחיד.

רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמְרִי: עוֹשֶׂה מְקוֹם אַרְבָּעָה וּמְמַלֵּא. קָסָבְרִי: כַּרְמְלִית מִשְּׂפַת מַיָּא מָשְׁחִינַן, מַיָּא אַרְעָא סְמִיכָתָא, אִי לָא עָבֵיד מְקוֹם אַרְבָּעָה – קָא מְטַלְטֵל מִכַּרְמְלִית לִרְשׁוּת הַיָּחִיד.

ואילו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אמרו] שצריך שיהא עושה מקום ארבעה, וממלא, קסברי [הם סבורים] שאת ה כרמלית שבים משפת מיא משחינן [המים העליונה אנו מודדים], ומיא ארעא סמיכתא [ומי הים כאדמה סמיכה, צפופה נחשבים]. ולכן אי לא עביד [אם אינו עושה] מקום ארבעה — הרי קא [הוא] מטלטל מכרמלית לרשות היחיד.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַבָּה בַּר אֲבוּהּ: וּלְרַב הוּנָא דְּאָמַר מוֹצִיא הֵימֶנָּה זִיז כָּל שֶׁהוּא וּמְמַלֵּא, זִימְנִין דְּלֵיכָּא עֲשָׂרָה, וְקָא מְטַלְטֵל מִכַּרְמְלִית לִרְשׁוּת הַיָּחִיד! אֲמַר לֵיהּ: גָּמְרִינַן, דְּאֵין סְפִינָה מְהַלֶּכֶת בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וְהָא מוֹרְשָׁא אִית לָהּ! אָמַר רַב סָפְרָא: גָּשׁוֹשֵׁי אָזְלִי קַמָּהּ.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרבה בר אבוה: ולשיטת רב הונא שאמר שדיו אם מוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא, יש לחשוש כי זימנין דליכא [לפעמים שאין] שם עשרה טפחים, וקא [ונמצא שהוא] מטלטל מכרמלית לרשות היחיד! אמר ליה [לו]: גמרינן [למודים אנו] שאין ספינה מהלכת בעומק פחות מעשרה. והקשה: והא מורשא אית [והרי בליטה יש] לה לספינה בחרטומה, ושם גבוהה היא מעשרה לקרקע, ושמא אכן חרטום הספינה גבוה מקרקע הים אבל לכל אורך הספינה אין עומק של עשרה טפחים! אמר רב ספרא: גשושי אזלי קמה [גששים, אנשים המודדים את עומד הים, הולכים לפניה] ודואגים שלא תגיע למקום הפחות מעשרה טפחים.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין: לְרַב חִסְדָּא וּלְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, דְּאָמְרִי: עוֹשֶׂה מְקוֹם אַרְבָּעָה וּמְמַלֵּא, שׁוֹפָכִין דִּידֵיהּ הֵיכִי שָׁדֵי לְהוּ? וְכִי תֵּימָא: דְּשָׁדֵי לְהוּ בְּאוֹתוֹ מְקוֹם – מְאִיסִי לֵיהּ! דְּשָׁדֵי לְהוּ אַדַּפְנָא דִּסְפִינָה. וְהָא אִיכָּא כֹּחוֹ! כֹּחוֹ בְּכַרְמְלִית לֹא גָּזְרוּ. וּמְנָא תֵּימְרָא – דְּתַנְיָא: סְפִינָה אֵין מְטַלְטְלִין לֹא מִתּוֹכָהּ לַיָּם וְלֹא מִן הַיָּם לְתוֹכָהּ.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: ולשיטת רב חסדא ולרבה בר רב הונא דאמרי [שאומרים] שכדי שיוכל למלאות מים לספינה בשבת עושה מקום ארבעה וממלא, אם כן את השופכין דידיה היכי שדי להו [שלו הנמצאים בה איך משליך, שופך, אותם לים]? וכי תימא [ואם תאמר] דשדי להו [שמשליך אותם] באותו מקום ששאב — מאיסי ליה [מאוסים לו, בעיניו] המים שישאב ממקום זה. ותירץ לו: דשדי להו אדפנא [שמשליך אותם על דופן] הספינה, ומשם הם נשפכים מעצמם לים ולא על ידי מעשה ישיר מצידו. ושואלים: והא איכא [והרי יש] בכך כחו, שהרי בכל זאת מכוח פעולתו מתגלגלים המים לים! ומתרצים: כחו בכרמלית לא גזרו, ואסרו רק בזריקה ישירה. ומנא תימרא [ומנין תאמר] שכן הוא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ספינה אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה,