שָׁאנֵי בֵּית הַכִּסֵּא דִּמְאִיס.

שאני [שונה] בית הכסא דמאיס [שהוא מאוס], וכשקוראים למקום 'בית הכסא' הרי יש בכך משום גנאי ושוב אינו ראוי לתפילה, אבל בית המרחץ — עד שירחץ בו ממש.

“אֵין שָׁם שְׁאִילַת שָׁלוֹם״ מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא, דְּאָמַר: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵירוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״.

שנינו בתוספתא שאין שם בבית המרחץ שאילת שלום. ומעירים כי דבר זה מסייע ליה [לו] לרב המנונא שאמר משמיה [משמו] של עולא שאמר : אסור לאדם שיתן (ישאל) שלום לחבירו בבית המרחץ, משום שהמלה "שלום" היא כינויו של ה', וכפי שנאמר: "ויבן שם גדעון מזבח לה' ויקרא לו ה' שלום

אֶלָּא מֵעַתָּה, הֵימָנוּתָא נַמִי אָסוּר לְמֵימַר בְּבֵית הַכִּסֵּא, דִּכְתִיב: “הָאֵל הַנֶּאֱמָן״! וְכִי תֵּימָא: הָכִי נַמִי, וְהָאָמַר רָבָא בַּר מְחַסְּיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: שָׁרֵי לְמֵימַר הֵימָנוּתָא בְּבֵית הַכִּסֵּא! הָתָם שֵׁם גּוּפֵיהּ לָא אִיקְרִי הָכִי, דִּמְתַרְגְּמִינַן: “אֱלָהָא מְהֵימְנָא״, הָכָא – שֵׁם גּוּפֵיהּ אִיקְרִי שָׁלוֹם, דִּכְתִיב: “וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״.

"(שופטים ו', כד), ולכן אסור להזכירה במקום מבוזה. ושואלים: אלא מעתה לפי זה לשון "הימנותא" נמי ["נאמנות" גם כן] אסור יהיה למימר [לומר] בבית הכסא, דכתיב [שהרי נאמר]: "האל הנאמן שומר הברית והחסד" (דברים ז, ט). וכי תימא [ואם תאמר] כי הכי נמי [כך הוא גם כן], שאכן אסור לומר לשון נאמנות בבית הכסא, והאמר [והרי אמר] רבא בר מחסיא, אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב כי שרי למימר "הימנותא" [מותר לומר לשון "נאמנות"] בבית הכסא! ומשיבים: יש הבדל בין הכינויים, התם [שם] שם ה' גופיה [עצמו] לא איקרי הכי [נקרא כך], דמתרגמינן "אלהא מהימנא" [שכן אנו מתרגמים "האל הנאמן"], ואולם הכא שם ה' גופיה [עצמו] איקרי [נקרא] "שלום ",דכתיב [שנאמר] "ויקרא לו ה' שלום", ואין זה כינוי, אלא שם מקודש לעצמו.

וְאָמַר רָבָא בַּר מְחַסְּיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הַנּוֹתֵן מַּתָּנָה לַחֲבֵירוֹ – צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: “לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל – לֵךְ וְהוֹדִיעֵם. מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ. מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אָמַר אַבַּיֵי: שָׁאֵיף לֵיהּ מִשְׁחָא וּמָלֵי לֵיהּ כּוֹחֲלָא. וְהָאִידָנָא דְּחָיְישִׁינַן לִכְשָׁפִים מַאי? אָמַר רַב פַּפָּא: שָׁאֵיף לֵיהּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין.

אגב הזכרת דבר הלכה משמו, מביאים עוד מה שאמר רבא בר מחסיא שכך אמר רב חמא בר גוריא שכך אמר רב: הנותן מתנה לחבירו, צריך להודיעו שהוא נותן לו. וכפי שנאמר: "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג). הרי שכאשר נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את השבת, אמר למשה להודיע להם על כך. תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: נאמר "כי אני ה' מקדשכם", וכוונת הכתוב: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ו"שבת " שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם על כך. ומכאן — אמר רבן שמעון בן גמליאל — למדנו כי הנותן מתנה פת לתינוק, צריך להודיע לאמו שנתן לו. ושואלים: מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו, לתינוק] כדי שבכך יודיע לאמו שנתן לו מתנה? אמר אביי: שאיף ליה משחא, ומלי ליה כוחלא [ימשחנו בשמן, או ישים כחול סביב לעינו], כדי שיהא ניכר בו שינוי, וכשתראה אמו של הילד ותשאל אותו על כך, יספר לה שפלוני נתן לו פת לחם. והאידנא דחיישינן [ועכשיו שחוששים אנו] לכשפים על ידי שמן או כחול, מאי [מה] יעשה הנותן? אמר רב פפא: שאיף ליה [ימשח לו] מאותו המין שנתן לו לאכול.

אִינִי?! וְהָאָמַר רַב חָמָא (בַּר) חֲנִינָא: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ – אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ״! לָא קַשְׁיָא, הָא – בְּמִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי, הָא – בְּמִילְּתָא דְּלָא עֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי. וְהָא שַׁבָּת דַּעֲבִידָא לִגְלוּיֵי! מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא עָבֵיד לִגְלוּיֵי.

על עצם הענין שואלים: והאמר [והרי אמר] רב חמא בר חנינא: הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו, וכפי שמצאנו שאף שהקדוש ברוך עשה שקרן עור פני משה, בכל אופן נאמר על משה: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו " (שמות לד, כט)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרנו שאינו צריך להודיעו הרי זה במילתא דעבידא לאגלויי [בדבר שעשוי להתגלות]. ואילו הא [זה] שאמרנו שצריך להודיעו הרי זה במילתא דלא עבידא לאגלויי [שאינו עשוי להגלות]. ושואלים: אם כן, והא [והרי] שבת דעבידא לגלויי [שעשוייה להיגלות], שהרי יצטרכו להודיעה בתוך המצוות, ומדוע נתבקש משה להודיע על כך במיוחד? ומשיבים: מתן שכרה לא עביד לגלויי [אינו עשוי להגלות], ומתנה טובה מעין זו היה צורך להודיע.

רַב חִסְדָּא הֲוָה נָקֵיט בִּידֵיהּ תַּרְתֵּי מַתְּנָתָא דְּתוֹרָא אֲמַר: כָּל מַאן דְּאָתֵי וַאֲמַר לִי שְׁמַעְתְּתָא חֲדַתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב – יָהֵיבְנָא לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר מְחַסְּיָא, הָכִי אֲמַר רַב: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״. יָהֲבָהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר: חֲבִיבִין עֲלָךְ שְׁמַעֲתָתָא דְּרַב כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ, הַיְינוּ דַּאֲמַר רַב: מֵילְתָא אַלְּבֵישַׁיְיהוּ יַקִּירָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲמַר רַב הָכִי? בָּתְרַיְיתָא עֲדִיפָא לִי מִקָּמַיְיתָא! וְאִי הֲוָה נָקֵיטְנָא אַחֲרִיתִי – יָהֵיבְנָא לָךְ.

ומסופר כי רב חסדא הוה נקיט בידיה תרי מתנתא דתורא [אחז בידו שתי מתנות כהונה שבשור], ואמר: כל מאן דאתי ואמר [מי שיבוא ויאמר] לי שמעתתא חדתא משמיה [הלכה חדשה משמו] של רב יהיבנא ליה ניהליה [אתן אותן לו]. אמר ליה [לו] רבא בר מחסיא, הכי [כך] אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. וכפי שנאמר: "לדעת כי אני ה' מקדשכם". יהבה ניהליה [נתן אותה, את המתנה, לו] לרבא בר מחסיא. אמר רבא בר מחסיא לרב חסדא: וכי חביבין עלך שמעתתא [חביבות עליך ההלכות] של רב כולי האי [כל כך]? אמר ליה [לו] רב חסדא: אין [כן]. אמר ליה [לו] רבא בר מחסיא: היינו [זהו] שאמר רב: מילתא אלבישייהו יקירא [המילת יקר ללובשיו] (יעב"ץ), כלומר, רק אדם הרגיל בדברים מעודנים יודע להעריך את טיבם. אמר ליה [לו]: רב חסדא בהתפעלות: וכי אמר רב הכי [כך]?! בתרייתא עדיפא [האחרונה עדיפה] לי מקמייתא [מן הראשונה], ואי הוה נקיטנא אחריתי, יהיבנא [ואילו הייתי מחזיק מתנה אחרת, הייתי נותן אותה] לך.

וְאָמַר רָבָא בַּר מְחַסְּיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מֵילָת שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב לְיּוֹסֵף יוֹתֵר מִשְּׁאָר בָּנָיו – נִתְקַנְאוּ בּוֹ אֶחָיו, וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם.

ועוד אמר רבא בר מחסיא , אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו האחד בין שאר הבנים, שלא יפלה אותו לטובה. שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף כשעשה לו כתונת פסים יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

וְאָמַר רָבָא בַּר מְחַסְּיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: לְעוֹלָם יְחַזֵּר אָדָם וְיֵשֵׁב בְּעִיר שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּעָטִין. שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרוֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר״. מַאי ‘קְרוֹבָה׳? אִילֵימָא ‘קְרוֹבָה׳ דְּמִיקָּרְבָא וְזוּטָא – וְהָא קָא חָזוּ לָהּ! אֶלָּא: מִתּוֹךְ שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה – עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּצְעָרִין. אָמַר רַבִּי אָבִין: מַאי קְרָא? – דִּכְתִיב: “אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה״, נ״א בְּגִימַטְרִיָּא חַמְשִׁין וְאַחַת הָוֵי, וְשֶׁל סְדוֹם חֲמִישִּׁים וּשְׁתַּיִם וְשַׁלְוָתָהּ

ועוד אמר רבא בר מחסיא , אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב: לעולם יחזר אדם ויחפש וישב בעיר שישיבתה קרובה, כלומר, שנוסדה לא מכבר, שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שלא הספיקו עדיין לחטוא בה כל כך. וכפי שנאמר שאמר לוט למלאך: "הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער " (בראשית יט, כ), מאי [מה משמעות] המלה "קרובה"? אילימא [אם תאמר]: דמיקרבא וזוטא [שקרובה, במרחק, וקטנה ממש], — לשם מה לו לומר זאת למלאך? והא קא חזו לה [והרי הם רואים אותה]! אלא יש לומר כי משמעות "קרובה" — מתוך שישיבתה קרובה, שנתיישבה מקרוב, לכן עונותיה מוצערין (מעטים). אמר רב אבין: מאי קרא [מה הכתוב] המלמד שצוער היתה צעירה יותר משאר הערים? — דכתיב [שכן נאמר]: "אמלטה נא שמה " (בראשית יט, כ). "נא" בגימטריא — חמשין ואחת הוא, ואילו הגימטריא של סדום היא חמישים ושתים. ושלותה