זַמֵּר בְּכָל יוֹם, זַמֵּר בְּכָל יוֹם״. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי: מַאי קְרָא? שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ״. הוּא עָמֵל בְּמָקוֹם זֶה, וְתוֹרָתוֹ עוֹמֶלֶת לוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר.

זמר בכל יום, זמר בכל יום, כלומר, לעולם עליך לחזור על לימודך כזמר זה ששרים פעמים רבות. אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא [מה הוא הכתוב] המרמז לכך — שנאמר: "נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו" (משלי טז, כו), שכופה (אוכף) את פיו ומעייפו בשינון ולימוד, הוא עמל בתורה במקום בעולם הזה, ותורתו עומלת לו במקום אחר לעולם הבא.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם לְעָמָל נִבְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד״. אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא אִם לַעֲמַל מְלָאכָה נִבְרָא. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר, ״כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ״, הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא. וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל תּוֹרָה אִם לַעֲמַל שִׂיחָה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר, ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״, הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא. וְהַיְינוּ דַּאֲמַר רָבָא: כּוּלְּהוּ גּוּפֵי דְּרוֹפְתְּקֵי נִינְהוּ; טוֹבֵי לִדְזָכֵי דְּהָוֵי דְּרוֹפְתְּקֵי דְּאוֹרַיְיתָא.

אמר ר' אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר: "כי אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז). ואולם מכתוב זה איני יודע אם לעמל פה של דיבורים נברא, ואם לעמל מלאכה נברא — כשהוא אומר "כי אכף עליו פיהו" (משלי טז, כו) הוי אומר כי לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע עמל פה זה אם לעמל תורה, אם לעמל שיחה — כשהוא אומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א, ח) הוי אומר כי לעמל תורה נברא. והיינו [וזהו] שאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו [כל הגופים כנרתיקים הם] (ערוך) לשים בהם דברים ולהשתמש בהם, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא [טוב לזה שזכה שנעשה נרתיק לתורה].

״נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה לִפְרָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי נָעִים כִּי תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ, יִכֹּנּוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ״.

ובכוונת הכתוב "נאף אשה חסר לב" (משלי ו, לב) אמר ריש לקיש: זה הלומד תורה לפרקים, שהוא כנואף הבא לעתים על האשה, שצריך האדם לנהוג כפי שנאמר: "כי נעים כי תשמרם בבטנך יכנו יחדו על שפתיך" (משלי כב, יח), שמכאן משמע כי תמיד צריכה התורה להיות בידו.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה׳ – זֶה מְנַשֶּׁה בֶּן חִזְקִיָּה, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בַּהַגָּדוֹת שֶׁל דּוֹפִי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף" (במדבר טו, ל) — זה מנשה בן חזקיה מלך יהודה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי ומתלוצץ על דברי תורה.

אָמַר: ׳וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה לִכְתּוֹב אֶלָּא: ״וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע״, ״וְתִמְנַע הָיְתָה פִּילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז״, ״וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה״׳? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ׳תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי. אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ׳.

אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא דברים שאין בהם כל צורך ואינם מלמדים אותנו דבר, כגון "ואחות לוטן תמנע" (בראשית לו, כב), או "ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו" (בראשית לו,יב), או "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה" (בראשית ל, יד). יצאה בת קול ואמרה לו: "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דפי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך" (תהלים נ, כ-כא), כלומר, אין דברי תורה כדברים בטלים שאתה יכול לקבוע בפסקנות אם מועילים הם וחשובים, אם לא.

וְעָלָיו מְפוֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: ׳הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה׳״. מַאי ״כַעֲבוֹת הָעֲגָלָה״? אָמַר רַבִּי אַסִי: יֵצֶר הָרַע, בַּתְּחִלָּה דּוֹמֶה לְחוּט שֶׁל כּוּבְיָא וּלְבַסּוֹף דּוֹמֶה לַעֲבוֹת הָעֲגָלָה.

ועליו מפורש בקבלה (בדברי הנביאים) "הוי משכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה" (ישעיה ה, יח), מאי [מה משמע] "כעבות העגלה"? אמר ר' אסי: יצר הרע בתחלה דומה לחוט של כוביא (חוט של אריגה), ולבסוף מתעבה והולך ודומה לעבות העגלה, כך מדברי לעג על פסוקים אחדים הגיע מנשה לעבור על כל התורה.

דַּאֲתָן עֲלָהּ, מִיהַת ״אֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנַע״ מַאי הִיא? תִּמְנַע בַּת מְלָכִים הֲוַאי, דִּכְתִיב: ״אַלּוּף לוֹטָן, אַלּוּף תִּמְנַע״. וְכָל ״אַלּוּף״ מַלְכוּתָא בְּלָא תָּאגָא הִיא.

ושואלים: דאתן עלה, מיהת [כשהגענו לענין זה, על כל פנים] באמת "אחות לוטן תמנע" מאי היא, כלומר, מה מקומו של פסוק זה בתורה? ומסבירים: תמנע בת מלכים הואי [היתה], דכתיב [שנאמר]: "אלוף לוטן" (בראשית לו, כט) "אלוף תמנע" (בראשית לו, מ) וכל "אלוף" — מלכותא [מלכות] בלא תאגא [כתר] היא, שהיו אלופים אלה תקיפים ועצמאים כמלכים, אלא שלא הוכתרו בתואר זה.

בָּעֲיָא לְאִיגַּיּוּרֵי. בָּאתָה אֵצֶל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְלֹא קִבְּלוּהָ. הָלְכָה וְהָיְתָה פִּילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו. אָמְרָה: ״מוּטָּב תְּהֵא שִׁפְחָה לְאוּמָּה זוֹ, וְלֹא תְּהֵא גְּבִירָה לְאוּמָּה אַחֶרֶת״. נְפַק מִינָּהּ עֲמָלֵק, דְּצַעֲרִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא? דְּלָא אִיבָּעֵי לְהוּ לְרַחֲקָהּ.

בעיא לאיגיורי [רצתה תמנע להתגייר], באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת. ולבסוף נפק מינה [יצא ממנה] עמלק בן אליפז ותמנע, דצערינהו [שציער אותם] את ישראל. מאי טעמא [מה טעם] נענשו? — שלא איבעי להו לרחקה [היו צריכים להרחיקה] אם באה להתגייר. ואם כן למדנו כמה דברים חשובים מפסוק זה.

״וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים״. אָמַר רָבָא בְּרַבִּי יִצְחָק אָמַר רַב: מִכָּאן לַצַּדִּיקִים שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגָזֵל. ״וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה״. מַאי דּוּדָאִים? אָמַר רַב: יַבְרוּחֵי. לֵוִי אָמַר: סִיגְלֵי. רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר: סְבִיסְקֵי.

ובענין הכתוב "וילך ראובן בימי קציר חטים" (בראשית ל, יד), אמר רבא בר' יצחק אמר רב: מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל ואפילו בדבר קטן, שהרי לא לקח ראובן מן החיטים שהיו בשדה אלא מן הדודאים שהם הפקר. נאמר שם "וימצא דודאים בשדה" ושואלים: מאי [מה הם] הדודאים? אמר רב: צמח שקוראים לו יברוחי. לוי אמר: סיגלי. ר' יונתן אמר: (סיבסוך) [סביסקי].

אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ מֵשִׂים שָׁלוֹם בַּפָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבַפָּמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעֻזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי״.

ועוד לענין חשיבות לימוד תורה, אמר ר' אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר: "או יחזק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי" (ישעיה כז, ה), שהמחזיק בתורה (הקרויה "עוז") עושה שלום כביכול גם אצל ה'.

רַב אָמַר: כְּאִילּוּ בָּנָה פַּלְטֵרִין שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף מֵגֵין עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ״. וְלֵוִי אָמַר: אַף מְקָרֵב אֶת הַגְּאוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה״.

רב אמר: כאילו בנה פלטרין (ארמון) של מעלה בשמים ושל מטה, שנאמר: "ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" ((ישעיה נא, טז), שהעוסק בדברי תורה כאילו עושה את השמים והארץ. ר' יוחנן אמר: אף מגין על כל העולם כולו בזכות זה, שנאמר: "ובצל ידי כסיתיך", שגורם שה' מכסה ומסוכך על העולם. ולוי אמר: אף מקרב את הגאולה, שנאמר שם: "ולאמר לציון עמי אתה".

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן״. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּאִילּוּ עֲשָׂאָן לְדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם״. רָבָא אָמַר: כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם״. אַל תִּקְרֵי: ״אֹתָם״, אֶלָּא ״אַתֶּם״.

ועוד בשבח התורה, אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב ומחשיב לו כאילו עשאו לאותו תלמיד, שנאמר: "ויקח אברם את שרי אשתו... ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה), ללמדנו שכל תלמידיהם שלמדו תורה נחשבו כנפשות שהם עשו. ר' אליעזר אומר: כאילו עשאן לדברי תורה עצמם, שהוא נחשב כיוצרה של התורה, שנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם" (דברים כט, ח), ומשמע: אתם עושים, יוצרים את התורה. רבא אמר: כאילו עשאו לעצמו, כאילו הוא יוצר את עצמו, שנאמר: "ועשיתם אתם" — אל תקרי "אתם" אלא "אתם", כלומר, אתם עושים את עצמכם.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כָּל הַמְעַשֶּׂה אֶת חֲבֵירוֹ לִדְבַר מִצְוָה – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר״. וְכִי מֹשֶׁה הִכָּהוּ? וַהֲלֹא אַהֲרֹן הִכָּהוּ! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַמְעַשֶּׂה אֶת חֲבֵירוֹ לִדְבַר מִצְוָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ.

אמר ר' אבהו: כל המעשה (הגורם) את חבירו לעסוק בדבר מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה הוא, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה... ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת" (שמות יז, ה), וכי משה הכהו ליאור? והלא מפורש בתורה שאהרן הכהו! אלא לומר לך שכל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה הוא עצמו.

״אֶפִּיקוֹרוֹס״. רַב וְרַבִּי חֲנִינָא אָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: זֶה הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי: זֶה הַמְבַזֶּה חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם.

שנינו במשנה של אפיקורוס אין חלק לעולם הבא. רב ור' חנינא אמרי תרוייהו [אמרו שניהם] שאפיקורוס הוא זה המבזה תלמיד חכם. ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי אמרי [אמרו] יותר מכן: זה המבזה את חבירו בפני תלמיד חכם.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הַמְבַזֶּה חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם אֶפִּיקוֹרוֹס הָוֵי, מְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם עַצְמוֹ – מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה הָוֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם עַצְמוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס הָוֵי, מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה כְּגוֹן מַאי? כְּגוֹן מְנַשֶּׁה בֶּן חִזְקִיָּה.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי המבזה חבירו בפני תלמיד חכם אפיקורוס הוי [הוא], אם כן המבזה תלמיד חכם עצמו — מגלה פנים (מתחצף) בתורה שלא כהלכה הוי [הוא], אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] כי המבזה תלמיד חכם עצמו אפיקורוס הוי, אם כן מגלה פנים בתורה כגון מאי [מה]? ומשיבים: כגון מנשה בן חזקיה שדרש את התורה לגנאי.

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵּיפָא: ״מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה״. רַב וְרַבִּי חֲנִינָא אָמְרִי: זֶה הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי: זֶה הַמְבַזֶּה אֶת חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם.

ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש ששונים דברים אלה על סופה של המשנה]: מהו מגלה פנים בתורה? רב ור' חנינא אמרי [אומרים]: זה המבזה תלמיד חכם, ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי אמרי [אומרים]: זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם עַצְמוֹ מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה הָוֵי, מְבַזֶּה חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם אֶפִּיקוֹרוֹס הָוֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְבַזֶּה חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה הָוֵי, אֶפִּיקוֹרוֹס – כְּגוֹן מַאן? אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּגוֹן הָנֵי דְּאָמְרִי: ״מַאי אַהֲנוּ לָן רַבָּנַן? לְדִידְהוּ קָרוּ, לְדִידְהוּ תָּנוּ״.

ושואלים: בשלמא [נניח] למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי המבזה תלמיד חכם עצמו מגלה פנים בתורה הוי [הוא], אם כן מבזה חבירו בפני תלמיד חכם — אפיקורוס הוי [הוא], אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהמבזה חבירו בפני תלמיד חכם הריהו מגלה פנים בתורה, אם כן אפיקורוס כגון מאן [מי]? אמר רב יוסף: כגון הני דאמרי [אותם שאומרים] מאי אהנו לן רבנן [מה הועילו לנו חכמים] בכל לימודם? והלא לדידהו קרו, לדידהו תנו [לעצמם הם קוראים בתורה, לעצמם הם שונים במשנה].

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: הַאי מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה נַמִי הוּא, דִּכְתִיב: ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מֵהָכָא נַמִי שְׁמַע מִינָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם״.

אמר ליה [לו] אביי: האי [זה] שאומר כן, מגלה פנים בתורה נמי [גם כן] הוא, שכופר בתורה עצמה, דכתיב [שנאמר]: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה), שברית הנצח של התורה היא קיום העולם כולו. אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא נמי שמע מינה [מכאן, מפסוק זה, גם כן יכול אתה לשמוע אותו רעיון], שנאמר: "אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם" (בראשית יח, כו), הרי שהצדיקים מגינים על המקום שהם חיים בו.

אֶלָּא, כְּגוֹן דְּיָתֵיב קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ וְנָפְלָה לֵיהּ שְׁמַעֲתָא בְּדוּכְתָּא אַחֲרִיתִי, וְאָמַר: ״הָכִי אָמְרִינַן הָתָם״, וְלֹא אָמַר: ״הָכִי אֲמַר מָר״. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן הָנֵי דְּבֵי בִּנְיָמִין אָסְיָא, דְּאָמְרִי: ״מַאי אַהֲנֵי לָן רַבָּנַן? מֵעוֹלָם

אלא מהו אפיקורוס לפי פירוש זה — כגון דיתיב קמיה רביה [שיושב לפני רבו] ונפלה ליה [לו], הזדמן לו, לומר דבר שמעתא בדוכתא אחריתי [הלכה ממקום אחר] ואמר התלמיד: הכי אמרינן התם [כך אמרנו שם] ולא אמר בלשון כבוד לרבו "הכי [כך] אמר מר" [אדוני], שגם אם לא למד מפיו — כך דרך כבוד של תורה. רבא אמר: אפיקורוס לשיטה זו הוא כגון הני דבי [אותם מבית] בנימין אסיא [הרופא] דאמרי [שאומרים]: מאי אהני לן רבנן [זה הועילו לנו חכמים] בכל לימודם? שהרי מעולם