וּמִי סְלֵיק נְבוּכַד נֶצַּר לִירוּשָׁלַיִם? וְהָכְתִיב: ״וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה״. וְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: זוֹ אַנְטוֹכְיָא! רַב חִסְדָּא וְרַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי. חַד אָמַר: דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ הָיְתָה חֲקוּקָה לוֹ עַל מֶרְכַּבְתּוֹ. וְחַד אָמַר: אֵימָה יְתֵירָה הָיְתָה לוֹ מִמֶּנּוּ, וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁעוֹמֵד לְפָנָיו.

ויש לברר: ומי סליק [והאם עלה] נבוכד נצר לירושלים? והכתיב [והרי נאמר] בצדקיהו: "ויתפשו את המלך ויעלו אתו אל מלך בבל רבלתה" (מלכים ב' כה, ו), ואמר ר' אבהו: "רבלתה" זו אנטוכיא, משמע שלא היה נבוכדנצר כלל בירושלים. רב חסדא ורב יצחק בר אבודימי נתנו הסבר לדבר, חד [אחד מהם] אמר: דמות דיוקנו של נבוכדנצר היתה חקוקה לו על מרכבתו של נבוזואדן ונהג בו כאילו הוא עצמו שם, וחד [ואחד מהם] אמר: אימה יתירה היתה לו לנבוזראדן ממנו ודומה היה תמיד כמי שעומד לפניו. והוא דוגמה לעבד המכבד את אדוניו.

אָמַר רָבָא: טְעִין תְּלָת מְאָה כּוּדְנְיָיתָא נַרְגָּא דְּפַרְזְלָא דְּשָׁלֵיט בְּפַרְזְלָא שְׁדַר לֵיהּ נְבוּכַדְנֶצַּר לִנְבוּזַרְאֲדָן. כּוּלְּהוּ בְּלַעֲתִינְהוּ חַד דַּשָּׁא דִּירוּשְׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת יַהֲלֹמוּן״. בָּעֵי לְמֶיהְדַּר. אֲמַר: ״מִסְתְּפֵינָא דְּלָא לִיעַבְדוּ בִּי כִּי הֵיכִי דַּעֲבַדוּ בְּסַנְחֵרִיב״.

כיון שדובר בנבוזראדן, מביאים גם מעשהו בחורבן הבית. אמר רבא: טעין תלת מאה כודנייתא נרגא דפרזלא דשליט בפרזלא שדר ליה [מטען שלש מאות פרדות גרזיני ברזל החותך ברזל שלח לו] נבוכדנצר לנבוזראדן, כולהו בלעתינהו חד דשא דירושלם [את כולם בלע, שיבר שער אחד שבירושלים], שכל הגרזינים נשברו בו, שנאמר: "פתוחיה יחד בכשיל וכילפות יהלמון" (תהלים עד, ו), כלומר, שפתחי ירושלים עמדו בפני כשיל וכילפות של ברזל. בעי למיהדר [רצה לחזור] אמר: מסתפינא [מתיירא אני] שלא ליעבדו [יעשו] בי כי היכי דעבדו [כפי שעשו] בסנחריב, שמפלתו הגדולה היתה בירושלים.

נָפְקָא קָלָא, וַאֲמַר: ״שַׁוָּור בַּר שַׁוָּור. נְבוּזַרְאֲדָן, שַׁוָּור, דִּמְטָא זִימְנָא דְּמַקְדְּשָׁא חָרֵיב וְהֵיכָלָא מִיקְלֵי״. פָּשׁ לֵיהּ חַד נַרְגָּא. אֲתָא מַחְיֵיהּ בְּקוֹפָא וְאִיפַּתַּח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת״.

נפקא קלא ואמר [יצאה בת קול ואמרה]: שוור בר שוור [קופץ בן קופץ], נבוזראדן שוור, דמטא זימנא דמקדשא חריב והיכלא מיקלי [קפוץ, שהגיע זמן המקדש להחרב וההיכל להשרף]. פש ליה חד נרגא, אתא מחייה בקופא, ואיפתח [נשאר לו גרזן אחד, בא והכה את השער בקצה הרחב של הגרזן ונפתח], שנאמר: "יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדמות" (שם ה), שבזמן הראוי נפתח לו כאילו היה זה בתוך עצים ולא בחומה.

הֲוָה קָטֵיל וְאָזֵל עַד דִּמְטָא לְהֵיכָלָא. אַדְלִיק בֵּיהּ נוּרָא, גָּבַהּ הֵיכָלָא. דָּרְכוּ בֵּיהּ מִן שְׁמַיָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּת דָּרַךְ ה׳ לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה״. קָא זַיְחָא דַּעֲתֵיהּ. נָפְקָא בַּת קָלָא, וַאֲמָרָה לֵיהּ: ״עַמָּא קְטִילָא קָטְלַתְּ, הֵיכָלָא קַלְיָא קַלֵית, קִימְחָא טְחִינָא טְחִינַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח גַּלִּי צַמָּתֵךְ חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת׳. ׳חִטִּים׳ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ׳קֶמַח׳״.

הוה קטיל ואזל [היה הורג והולך] בתוך כניסתו לעיר עד דמטא להיכלא [שהגיע להיכל]. ומשבא להיכל אדליק ביה נורא [הדליק בו אש]. גבה היכלא [התרומם ההיכל] שלא תשלוט בו האש. דרכו ביה [בו, אותו] מן שמיא [השמים] שירד למקומו, שנאמר: "גת דרך ה' לבתולת בת יהודה" (איכה א, טו). קא זיחא דעתיה [זחה דעתו], נתגאה נבוזראדן בנצחונו, נפקא בת קלא [יצאה בת קול] ואמרה ליה [לו]: עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת [עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת], שנאמר על בבל: "קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות" (ישעיה מז, ב) — "טחני חטים" לא נאמר אלא "טחני קמח", לומר, כבר נעשה הדבר בידי שמים, ומכוח ה' ולא בגבורתו של הכובש.

חֲזָא דָּמֵיהּ דִּזְכַרְיָה דַּהֲוָה קָא רָתַח. אֲמַר לְהוּ: ״מַאי הַאי״? אֲמַרוּ לֵיהּ: ״דַּם זְבָחִים הוּא דְאִישְׁתַּפֵּיךְ״. אֲמַר לְהוּ: ״אַיְיתִי וַאֲנַסִי אִי מִדַּמּוּ״. כָּסֵי, וְלָא אִידַּמּוּ. אֲמַר לְהוּ: ״גַּלּוּ לִי, וְאִי לָא, סָרֵיקְנָא לְכוּ לִבְשָׂרַיְיכוּ בְּמַסְרֵיקָא דְּפַרְזְלָא״.

כשהגיע להיכל חזא דמיה [ראה את דמו] של זכריה הנביא דהוה קא רתח [שהיה רותח], ולא שקט, מפני שנהרג בתוך המקדש. אמר להו [להם] נבוזראדן לכהנים שהיו שם: מאי האי [מה זה]? אמרו ליה [לו]: דם זבחים הוא דאישתפיך [שנשפך] כאן. אמר להו [להם]: אייתי ואנסי אי מדמו [הביאו ואנסה אם דומים הם]. כסי [שחט] ולא אידמו [נדמה הדם]. אמר להו [להם]: גלו לי את האמת, ואי [ואם] לא, סריקנא לכו לבשרייכו במסריקא דפרזלא [אסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל].

אֲמַרוּ לֵיהּ: ״הַאי כֹּהֵן וְנָבִיא הוּא, דְּאִינַּבֵּי לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּחוּרְבָּנָא דִּירוּשְׁלֵם, וּקְטָלוּהוּ״. אֲמַר לְהוּ: ״אֲנָא מְפַיְּיסָנָא לֵיהּ״. אַיְיתִי רַבָּנַן, קָטֵיל עִילָּוֵיהּ, וְלָא נָח. אַיְיתִי דַּרְדְּקֵי דְּבֵי רַב, קָטֵיל עִילָּוֵיהּ, וְלָא נָח. אַיְיתִי פִּרְחֵי כְהוּנָּה, קָטֵיל עִילָּוֵיהּ, וְלָא נָח. עַד דִּי קְטַל עִילָּוֵיהּ תִּשְׁעִין וְאַרְבָּעָה רִיבּוֹא, וְלָא נָח.

אמרו ליה [לו]: האי [זה] דם כהן ונביא הוא דאינבי להו [שהתנבא להם] לישראל בחורבנא דירושלם, וקטלוהו [לחורבן ירושלים, והרגוהו]. אמר להו [להם]: אנא מפייסנא ליה [אני אפייס אותו] שיפסיק לרתוח. אייתי רבנן, קטיל עילויה [הביא חכמים, הרגם עליו], ליד דם זה ולא נח. אייתי דרדקי דבי רב קטיל עילויה [הביא תינוקות של בית רבן הרג עליו] ולא נח. אייתי [הביא] פרחי (צעירי) כהונה קטיל עילויה [הרג עליו] ולא נח, עד די קטל עילויה תשעין [שהרג עליו תשעים] וארבעה ריבוא אנשים, ועדיין לא נח.

קָרֵב לְגַבֵּיהּ, אֲמַר: ״זְכַרְיָה, זְכַרְיָה! טוֹבִים שֶׁבָּהֶן אִיבַּדְתִּים. נִיחָא לָךְ דְּאִיקְטְלִינְהוּ לְכוּלְּהוּ״? מִיָּד נָח. הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעֲתֵיהּ. אֲמַר: ״מָה הֵם שֶׁלֹּא אִיבְּדוּ אֶלָּא נֶפֶשׁ אַחַת – כָּךְ, הַהוּא גַּבְרָא מַה תֶּיהֱוִי עֲלֵיהּ״? עֲרַק, שְׁדַר פּוּרְטִיתָא לְבֵיתֵיהּ, וְאִיתְגַּיַּיר.

קרב לגביה [התקרב נבוזראדן אליו, אל הדם] ואמר: זכריה זכריה, טובים שבהן איבדתים בגללך, האם ניחא [נוח] לך (רצונך) דאיקטלינהו לכולהו [שאהרוג את כולם]?! מיד נח הדם. הרהר נבוזראדרן תשובה בדעתיה [בדעתו], אמר: מה הם שלא איבדו אלא נפש אחת, כך לא היתה להם כפרה אלא במותם של אלפים רבים כל כך, ההוא גברא מה תיהוי עליה [אותו אדם, הוא עצמו, מה תהיה עליו], ומה יהיה עונשו שיצטרך להיענש על כל חטאיו? ערק, שדר פורטיתא לביתיה, ואיתגייר [ברח, שלח צוואה לביתו, והתגייר].

תָּנוּ רַבָּנַן: ״נַעֲמָן גֵּר תּוֹשָׁב הָיָה. נְבוּזַר אֲדָן גֵּר צֶדֶק הָיָה. מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא לָמְדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלָיִם. מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִימְּדוּ תּוֹרָה בָּרַבִּים״. וּמַאן נִינְהוּ? שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נעמן הארמי גר תושב היה, שלא קיבל על עצמו את היהדות בשלימות, אלא נמנע מעבודה זרה בלבד. נבוזראדן גר צדק גמור היה. ועוד כיוצא בזה: מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים. מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים. ושואלים: ומאן נינהו [ומי הם] אלה? ומשיבים: שמעיה ואבטליון שהיו מבני גרים ממשפחה זו.

״מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל הָמָן לָמְדוּ תּוֹרָה בִּבְנֵי בְרָק. וְאַף מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ׳רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִי שֶׁהֶחֱרִיב אֶת בֵּיתְךָ וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלְךָ תַּכְנִיס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה׳״? הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״רִפִּינוּ אֶת בָּבֶל, וְלֹא נִרְפָּתָה״. עוּלָּא אָמַר: זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: אֵלּוּ נַהֲרוֹת בָּבֶל. וְתַרְגְּמָהּ: דְּצִינְּיָיתָא (צְרִידָתָא) דְּבַבְלָאֵי.

מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ואף מבני בניו של אותו רשע, נבוכדנצר, ביקש הקדוש ברוך הוא להכניסן תחת כנפי השכינה שיתגיירו. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם: מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניס תחת כנפי השכינה? היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "רפינו את בבל ולא נרפתה" (ירמיה נא, ט). עולא אמר: זה נבוכדנצר שלא נתגייר איש מבני בניו. ר' שמואל בר נחמני אמר: אין הכוונה לאדם מסויים, אלא אלו נהרות בבל, ותרגמה [והסברה] שמדובר דצינייתא צרידתא דבבלאי [נהרות המרים המלוחים של בבל] (גאונים).

אָמַר עוּלָּא: עַמּוֹן וּמוֹאָב שִׁיבְּבֵי בִּישִׁי דִּירוּשְׁלֵם הָווּ. כֵּיוָן דְּשָׁמְעִינְהוּ לִנְבִיאֵי דְּקָא מִיתְנַבְּאִי לְחוּרְבָּנָא דְּירוּשְׁלֵם, שְׁלַחוּ לִנְבוּכַדְנֶצַּר: ״פּוֹק וְתָא״. אֲמַר: ״מִסְתְּפֵינָא דְּלָא לִיעַבְדוּ לִי כְּדַעֲבַדוּ בְּקַמָּאֵי״.

אגב סיפור זה העוסק בחורבן הבית, מספרים את השתלשלות הדברים. אמר עולא: עמון ומואב שיבבי בישי דירושלם הוו [שכנים רעים של ירושלים היו]. כיון דשמעינהו לנביאי דקא מיתנבאי לחורבנא דירושלם [ששמעו אותם, את הנביאים שמתנבאים על חורבן ירושלים] שלחו לנבוכדנצר: פוק ותא [צא ממקום מושבך ובוא עליהם] ותכבשם. אמר להם בתשובה: מסתפינא [מתיירא אני] שלא ליעבדו [יעשו] לי כדעבדו בקמאי [כפי שעשו בראשונים].

שְׁלַחוּ לֵיהּ: ״׳כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק׳. וְאֵין אִישׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה׳״. שְׁלַח לְהוּ: ״בִּקְרִיבָא הוּא, וְאָתֵי״. שְׁלַחוּ לֵיהּ: ״הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק״. שְׁלַח לְהוּ: ״אִית לְהוּ צַדִּיקֵי, דְּבָעוּ רַחֲמֵי וּמַיְיתוּ לֵיהּ״.

שלחו ליה [לו] עמון ומואב: "כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק" (משלי ז, יט), ואין משמעות "איש" אלא רמז להקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ה' איש מלחמה" (שמות טו, ג). שלח להו [להם] בתשובה: בקריבא [במקום קרוב] הוא, ואתי [ויבוא]. הוסיפו ושלחו ליה [לו]: "הלך בדרך מרחוק" (משלי ז, יט). שלח להו [להם]: אית להו צדיקי דבעו רחמי, ומייתו ליה [יש בהם צדיקים שיבקשו רחמים, ויביאו אותו].

שְׁלַחוּ לֵיהּ: ״׳צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ׳. וְאֵין כֶּסֶף אֶלָּא צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׁעֹרִים וְלֶתֶךְ שְׁעֹרִים׳״.

שלחו ליה [לו] עוד עמון ומואב: "צרור הכסף לקח בידו" (שם ז, כ), ואין משמעות "כסף" אלא צדיקים, שנאמר: "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שערים ולתך שערים" (הושע ג, ב), שנתפרש שקנה ה' את כנסת ישראל בשל הצדיקים שבהם, ושלחו לו שאבדו הצדיקים מישראל.

שְׁלַח לְהוּ: ״הָדְרִי רַשִּׁיעֵי בִּתְשׁוּבָה, וּבָעוּ רַחֲמֵי, וּמַיְיתוּ לֵיהּ״. שְׁלַחוּ לֵיהּ: ״כְּבָר קָבַע לָהֶן זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳לְיוֹם הַכֶּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ׳. אֵין כֶּסֶא אֶלָּא זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ׳״. שְׁלַח לְהוּ: ״סִיתְוָוא הוּא, וְלָא מָצֵינָא דְּאָתֵי מִתַּלְגָּא וּמִמִּיטְרָא״.

שלח להו [להם]: שמא הדרי רשיעי [יחזרו הרשעים] שבהם בתשובה וייעשו כצדיקים, ובעו רחמי ומייתו ליה [ויבקשו רחמים ויביאו אותו]. שלחו ליה [לו]: כבר קבע להן זמן מתי תבוא הגאולה, ועד אז יכול אתה לעשות כרצונך, שנאמר: "ליום הכסא יבא לביתו" (משלי ז, כ), ואין משמעות "כסא" אלא זמן מסויים וקצוב, שנאמר: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד). שלח להו [להם]: זמן סיתווא [חורף] הוא, ולא מצינא דאתי מתלגא וממיטרא [ואין אני יכול לבוא משום השלג והמטר].

שְׁלַחוּ לֵיהּ: ״תָּא אַשִּׁינָּא דְּטוּרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳שִׁלְחוּ כַר מוֹשֵׁל אֶרֶץ מִסֶּלַע מִדְבָּרָה אֶל הַר בַּת צִיּוֹן׳״. שְׁלַח לְהוּ: ״אִי אָתִינָא, לֵית לִי דוּכְתָא דְּיָתֵיבְנָא בֵּיהּ״. שְׁלַחוּ לֵיהּ: ״קְבָרוֹת שֶׁלָּהֶם מְעוּלִּין מִפַּלְטֵירִין שֶׁלְּךָ, דִּכְתִיב: ׳בָּעֵת הַהִיא, נְאֻם ה׳, יוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה, וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו, וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים, וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים, וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם מִקִּבְרֵיהֶם; וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ, וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם׳״.

שלחו ליה [לו] עמון ומואב: תא אשינא דטורא [בוא על שיני ההרים] מלמעלה, ששם אין המטר יוצר שלוליות, שנאמר: "שלחו כר מושל ארץ מסלע מדברה אל הר בת ציון" (ישעיה טז, א). שלח להו [להם]: אי אתינא, לית [אם אבוא אין] לי דוכתא דיתיבנא ביה [מקום שאשב בו] בשעת המצור על העיר. שלחו ליה [לו]: קברות (מערות הקבורה) שלהם מעולין מפלטירין (ארמונות) שלך ויכול אתה לפנות את מערות הקבורה שלהם ולדור שם, דכתיב [שנאמר]: "בעת ההיא נאם ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות יושבי ירושל ם מקבריהם. ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם" (ירמיה ח, א-ב), והוציאום משום שהיו צריכים לפנות מקום לצבא נבוכדנצר.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַבִּי יִצְחָק: ״מִי שְׁמִיעַ לָךְ אֵימַת אָתֵי ׳בַּר נִפְלֵי׳״? אֲמַר לֵיהּ: ״מַאן ׳בַּר נִפְלֵי׳״? אֲמַר לֵיהּ: ״מָשִׁיחַ״. ״מָשִׁיחַ ׳בַּר נִפְלֵי׳ קָרֵית לֵיהּ״? אֲמַר לֵיהּ: ״אִין, דִּכְתִיב: ׳בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים

אמר ליה [לו] רב נחמן לר' יצחק: מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי [האם יודע אתה, האם שמעת מתי יבוא בן הנפילים]? אמר ליה [לו]: מאן בר נפלי [מיהו בן הנפילים]? אמר ליה [לו]: משיח. שאל אותו בתמיה: את המשיח "בר נפלי" קרית ליה ["בן נפילים" קורא אתה]? אמר ליה [לו]: אין [כן], דכתיב [שכן נאמר]: "ביום ההוא אקים