אֶלָּא שֵׁשׁ סְאִין.

אלא שש סאין נתן לה.

וְכִי דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִיטּוֹל שֵׁשׁ סְאִין? אֶלָּא, רֶמֶז [ רָמַז] לָהּ שֶׁעֲתִידִין שִׁשָּׁה בָּנִים לָצֵאת מִמֶּנָּה שֶׁמִּתְבָּרְכִין בְּשֵׁשׁ [שֵׁשׁ] בְּרָכוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד, וּמָשִׁיחַ, דָּנִיֵּאל, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. דָּוִד, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵע נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה׳ עִמּוֹ״ וגו׳.

ויש לשאול: וכי דרכה של אשה ליטול משא כבד של שש סאין? אלא רמז (רמז) לה בכך, שעתידין ששה בנים לצאת ממנה שמתברכין בשש ברכות, ואלו הן: דוד, ומשיח, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. ומפרטים: דוד נתברך בשש מעלות — דכתיב [שנאמר] בו: "ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו" (שמואל א' טז, יח).

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַפָּסוּק הַזֶּה לֹא אֲמָרוֹ דּוֹאֵג אֶלָּא בְּלָשׁוֹן הָרַע. ״יֹדֵע נַגֵּן״ – שֶׁיּוֹדֵעַ לִישְׁאֹל. ״גִבּוֹר״ – שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָשִׁיב. ״אִישׁ מִלְחָמָה״ – שֶׁיּוֹדֵעַ לִישָּׂא וְלִיתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. ״אִישׁ תֹּאַר״ – שֶׁמַּרְאֶה פָּנִים בַּהֲלָכָה. ״וּנְבוֹן דָּבָר״ – שֶׁמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. ״וַה׳ עִמּוֹ״ – שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם.

ואמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה לא אמרו דואג (שהוא "אחד מהנערים") אלא בלשון הרע, ונתכוון להקניא את שאול בדוד. וכך יש לדרשו: "ידע נגן" — זה שיודע לישאל בדבר תורה, שאלות של טעם, וכענין. "גבור" פירושו — שיודע גם להשיב דברי תורה לשואל. "איש מלחמה" — איש שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. "איש תאר" — שמראה פנים ("תואר") בהלכה ומסביר אותה יפה. "ונבון דבר" — שמבין דבר מתוך דבר. "וה' עמו" — שהלכה כמותו בכל מקום.

בְּכוּלְּהוּ אֲמַר לְהוּ: ״יְהוֹנָתָן בְּנִי כָּמוֹהוּ״. כֵּיוָן דַּאֲמַר לֵיהּ, ״וַה׳ עִמּוֹ״, מִילְּתָא דִבְדִידֵיהּ נַמִי לָא הֲוָה בֵּיהּ – חֲלַשׁ דַּעֲתֵיהּ, וְאִיקַּנְיָא בֵּיהּ. דִּבְשָׁאוּל כְּתִיב, ״וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ״, וּבְדָוִד כְּתִיב, ״וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַצְלִיחַ״.

ומספרים: בכולהו [בכולם] בכל הדברים שמנו לשבח בדוד אמר להו [להם] שאול: יהונתן בני כמוהו, כיון שאמר ליה [לו] "וה' עמו" שהלכה כמותו, מילתא דבדידיה נמי [דבר שבו עצמו, בשאול גם כן] לא הוה ביה [היה בו], חלש דעתיה ואיקניא ביה [חלשה דעתו והתקנא בו בדוד]. שבשאול כתיב [נאמר]: "ובכל אשר יפנה ירשיע" (שם יד, מז), שאף שהכתוב מדבר בנצחונותיו, ובכלל זה שהיה גדול בתורה, מכל מקום לא היה מגיע למסקנת ההלכה המקובלת. ובדוד כתיב [נאמר] בו: "ובכל אשר יפנה יצליח".

מְנָלַן דְּדוֹאֵג הֲוָה? כְּתִיב הָכָא: ״וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים״ – מְיוּחָד שֶׁבַּנְּעָרִים. וּכְתִיב הָתָם: ״וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי ה׳ וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל״.

ושואלים: מנלן [מנין לנו] שדואג הוה [היה] אותו איש שאמר את הדברים? ומשיבים: כתיב הכא [נאמר כאן]: "ויען אחד מהנערים", "אחד" — מיוחד שבנערים. וכתיב התם [שם]: "ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דאג האדמי אביר הרעים אשר לשאול" (שם כא, ח).

מָשִׁיח, דִּכְתִיב: ״וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה׳ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה׳״ וגו׳. וּכְתִיב: ״וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה׳״.

וגם משיח נאמרו בו שש מעלות, דכתיב [שנאמר]: "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' "(ישעיה יא, ב), וכתיב [ונאמר]: "והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח

אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: מְלַמֵּד שֶׁהִטְעִינוֹ מִצְוֹת וְיִסּוּרִין כָּרֵיחַיִים. רָבָא אָמַר: דְּמוֹרַח וְדָאֵין, דִּכְתִיב: ״וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ״.

"(שם ג). אמר ר' אלכסנדרי על המלה "והדיחו": מלמד שהטעינו ה' למשיח מצות ויסורין כריחיים. רבא אמר פירושו: דמורח ודאין [שיוכל להריח ולדון], כלומר, שיבחין בחוש מיוחד עם מי הצדק, דכתיב [שנאמר]: "ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח ", ונאמר "ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ" (שם ד).

בַּר כּוֹזִיבָא מָלַךְ תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַלְגָּא. אֲמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: ״אֲנָא מָשִׁיחַ״. אָמְרוּ לֵיהּ: ״בְּמָשִׁיחַ, כְּתִיב דְּמוֹרַח וְדָאֵין. נֶחֱזֵי אֲנַן אִי מוֹרַח וְדָאֵין״. כֵּיוָן דְּחַזְיוּהוּ דְּלָא מוֹרַח וְדָאֵין, קְטָלוּהוּ.

מסופר: בר כוזיבא (בר כוכבא) מלך תרתין שנין ופלגא [שתי שנים ומחצה], אמר להו לרבנן [להם לחכמים]: אנא [אני] המשיח. אמרו ליה [לו]: במשיח כתיב דמורח ודאין [נאמר שהוא מריח ודן], נחזי אנן אי מורח ודאין [נראה אנחנו אם מריח הוא ודן], כיון דחזיוהו [שראוהו] שהוא לא מורח ודאין [מריח ודן] קטלוהו [הרגוהו] הגויים.

דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, דִּכְתִיב בְּהוּ: ״אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מְאוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּלִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַּעַת וּמְבִינִי מַדָּע וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים״.

שש מעלות בדניאל חנניה מישאל ועזריה, דכתיב בהו [שנאמר בהם]: "ילדים אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה ומשכלים בכל חכמה וידעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים" (דניאל א, ד).

מַאי ״אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם״? אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנַנְיָא: אֲפִילּוּ כְּרִיבְדָּא דְּכוֹסִילְתָא לָא הֲוָה בְּהוּ. מַאי ״וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ״? אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ אוֹנְסִין אֶת עַצְמָן מִן הַשְּׂחוֹק, וּמִן הַשִּׂיחָה, וּמִן הַשֵּׁינָה, וּמַעֲמִידִין עַל עַצְמָן בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְרָכִין לְנִקְבֵיהֶם, מִפְּנֵי אֵימַת מַלְכוּת.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "אשר אין בהם כל מום"? אמר ר' חמא בר' חנניא: אפילו כריבדא דכוסילתא [כפצע שנשאר אחר הקזת הדם] לא הוה בהו [היה בהם], שהיו ללא כל סריטה. מאי [מה פירוש] "ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך"? מה כח צריך לזה? אמר ר' חמא בר' חנינא: מלמד שהיו אונסין (מונעים) את עצמן מן השחוק, ומן השיחה, ומן השינה, ומעמידין על עצמן (מתאפקים) בשעה שנצרכין לנקביהם, מפני אימת מלכות.

״וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה״. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כּוּלָּן מִבְּנֵי יְהוּדָה הֵם. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: דָּנִיֵּאל מִבְּנֵי יְהוּדָה, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִשְּׁאָר שְׁבָטִים.

נאמר "ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה (שם ו). אמר ר' אליעזר: כולן מבני יהודה הם. ור' שמואל בר נחמני אמר: דניאל מבני יהודה, חנניה מישאל ועזריה משאר שבטים.

״וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל״. מַאי ״סָרִיסִים״? רַב אָמַר: סָרִיסִים מַמָּשׁ. וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: שֶׁנִּסְתָּרְסָה עֲבוֹדָה זָרָה בִּימֵיהֶם.

נאמר לחזקיהו: "ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (ישעיה לט, ז). מאי [מה פירוש] "סריסים" בפסוק זה? רב אמר: סריסים ממש, שסרסום הבבלים כדי להשתמש בהם בכל עבודות המלך, ור' חנינא אמר: שנסתרסה עבודה זרה בימיהם, שהתברר לכל שאין בה ממש, והם חנניה מישאל ועזריה.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁנִּסְתָּרְסָה עֲבוֹדָה זָרָה בִּימֵיהֶם – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַחֲבַל לָא אִיתַּי בְּהוֹן״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: סָרִיסִים מַמָּשׁ, מַאי ״וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן״? חֲבַלָא דְּנוּרָא. וְהָכְתִיב: ״וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן״! לָא חֲבַלָא, וְלָא רֵיחָא.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שנסתרסה עבודה זרה בימיהם — היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "וחבל לא איתי בהון" [וחבלה, מום לא היתה בהם] (דניאל ג, כה), משמע שהיו שלמים בכל גופם, ולא היו סריסים. אלא למאן דאמר [אלא לשיטת מי שאומר] כי סריסים ממש נעשו, מאי [מה פירוש] "וחבל לא איתי בהון" [וחבלה, מום לא היה בהם]? ומשיבים: הכוונה חבלא דנורא [נזק של האש] שאש הכבשן לא נגעה בהם, אבל כבר נסתרסו מקודם. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] כבר "וריח נור לא עדת בהון" [וריח אש לא בא בהם] (שם כז), אם כן הרי למדנו כבר שלא פגעה בהם האש! ומשיבים: רצה לומר לא חבלא [חבלה] מצד האש ואפילו לא ריחא [ריח האש].

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: שֶׁנִּסְתָּרְסָה עֲבוֹדָה זָרָה בִּימֵיהֶם, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״כֹה אָמַר ה׳ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתֹתַי״ וגו׳. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: סָרִיסִים מַמָּשׁ, מִשְׁתָּעֵי קְרָא בִּגְנוּתָא דְּצַדִּיקֵי? הָא וְהָא הֲוָה בְּהוּ.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שנסתרסה עבודה זרה בימיהם — היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתתי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי" (ישעיה נו, ד), שכתוב זה מדבר בהם וקורא להם "סריסים" בגלל נס שאירע להם. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי נעשו סריסים ממש, וכי משתעי קרא בגנותא דצדיקי [האם מדבר המקרא בגנות הצדיקים] שיזכיר במקרא זה את מומם, ולא יקרא בשמותיהם? ומשיבים: הא והא הוה בהו [זה וזה היה בהם] שהיו סריסים ממש, וכאן נאמר הכינוי גם לשבחם, שזכו שעבודה זרה תיבטל בימיהם.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: סָרִיסִים מַמָּשׁ, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: שֶׁנִּסְתָּרְסָה עֲבוֹדָה זָרָה בִּימֵיהֶם, מַאי ״טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת״? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִבָּנִים שֶׁהָיוּ לָהֶם כְּבָר, וָמֵתוּ. מַאי ״שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת״? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא בְּצִפּוֹרִי: זֶה סֵפֶר דָּנִיֵּאל שֶׁנִּקְרָא עַל שְׁמוֹ.

ושואלים מצד אחר: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי נעשו סריסים ממש — מובן המשך הכתובים, היינו דכתיב [זהו שנאמר] "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת" (שם ה). אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שנסתרסה עבודה זרה בימיהם, מאי [מה] עניינו של "טוב מבנים ומבנות"? אמר רב נחמן בר יצחק: הכוונה מבנים שהיו להם כבר ומתו ויתנחמו שגם לאלה יהא זכרון. ואגב שואלים: מאי [מה פירוש] "שם עולם אתן לו אשר לא יכרת"? אמר ר' תנחום, דרש בר קפרא בצפורי והסביר: זה ספר דניאל שנקרא על שמו.

מִכְּדִי, כָּל מִילֵּי דְּעֶזְרָא נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה אָמְרִינְהוּ, וּנְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה – מַאי טַעְמָא לָא אִיקְּרֵי סִיפְרָא עַל שְׁמֵיהּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זָכְרָה לִּי, אֱלֹהַי לְטוֹבָה״. דָּוִד נַמִי מֵימַר אֲמַר: ״זָכְרֵנִי ה׳ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ״! דָּוִד רַחֲמֵי הוּא דְּקָבָעֵי.

כיון שהוזכרה המעלה שבקריאת ספר על שמו של אדם גדול, שואלים: מכדי [הרי] כל מילי [הדברים] של ספר עזרא נחמיה בן חכליה אמרינהו [אמרם] וכתב רובם, ונחמיה בן חכליה מאי טעמא [מה טעם] ל א איקרי סיפרא [נקרא הספר] על שמיה [על שמו], שבמשך דורות רבים עוד שנים רבות לאחר תקופת התלמוד לא היה ספר נחמיה אלא ספר עזרא בלבד שכלל את שני הספרים? אמר ר' ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק נחמיה טובה לעצמו והתפאר במעשיו הטובים, שנאמר: "זכרה לי אלהי לטובה" (נחמיה יג, לא). ושואלים: וכי פגם הוא זה? והרי דוד המלך נמי מימר אמר [גם כן אמר] "זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך" (תהלים קו, ד)! ומשיבים: דוד רחמי [רחמים] הוא דקבעי [שביקש], ובלשון תפילה אמר, ונחמיה אמר זאת כקביעה וכדרישה שראוי שיזכרו לו לטובה.

רַב יוֹסֵף אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁסִּיפֵּר בִּגְנוּתָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַפַּחוֹת הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף שְׁקָלִים אַרְבָּעִים״ וגו׳. וְאַף עַל דָּנִיֵּאל שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ סִיפֵּר.

רב יוסף אמר: נחמיה נענש מפני שסיפר בגנותן של ראשונים, שנאמר: "והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים גם נעריהם שלטו על העם ואני לא עשיתי כן מפני יראת אלהים" (נחמיה ה, טו). ואף על דניאל שהיה גדול ממנו סיפר דברים אלה של גנות.

וּמְנָלַן דְּגָדוֹל מִמֶּנּוּ? דִּכְתִיב: ״וְרָאִיתִי אֲנִי דָּנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא״. ״וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה״. וּמַאן נִינְהוּ אֲנָשִׁים? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: זֶה חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי.

ושואלים: ומנלן [ומנין לנו] שדניאל היה גדול ממנו? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדלה נפלה עליהם ויברחו בהחבא" (דניאל י, ז). "והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה", ומאן נינהו [ומי הם] אנשים אלה? אמר ר' ירמיה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חייא בר אבא: זה חגי זכריה ומלאכי שהיו עימו ולא ראו, הרי שהיה דניאל גדול אף מן הנביאים הללו, וכל שכן מנחמיה שלא זכה לנבואה.