וְאִם תֹּאמַר: אוֹתָן שָׁנִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ בָּהֶן אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וְנִשְׂגַּב ה׳ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא׳ – צַדִּיקִים מָה הֵן עוֹשִׂין? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם כְּנָפַיִם כַּנְּשָׁרִים, וְשָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים׳. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר יֵשׁ לָהֶם צַעַר – תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳וְקוֹיֵ ה׳ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ׳״.

ואם תאמר: אותן שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן את עולמו, שנאמר: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיה ב, יא), שישאר ה' לבדו ויחדש את העולם, צדיקים מה הן עושין, האם חיים הם? — הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים, ושטין על פני המים, שנאמר: "על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים" (תהלים מו, ג), שכאשר מחליף הקדוש ברוך הוא את הארץ, לא יראו, לפי שיהיו באותה שעה בלב ימים. ושמא תאמר שיש להם צער כשהם עפים כך ללא הרף? — תלמוד לומר: "וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו" (ישעיה מ, לא).

וְנֵילַף מִמֵּתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל! סָבַר לָהּ כְּמַאן דְּאָמַר: בֶּאֱמֶת מָשָׁל הָיָה.

ושואלים: ונילף [ונלמד] ממתים שהחיה יחזקאל שאין החיים בתחיה נשארים לעולם והם מתים לאחר זמן! ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שבאמת משל היה מעשה זה במתים שהחיה יחזקאל, ואין ללמוד משם.

דְּתַנְיָא: ״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם, וְאָמְרוּ שִׁירָה וָמֵתוּ. מַה שִּׁירָה אָמְרוּ? ׳ה׳ מֵמִית בְּצֶדֶק וּמְחַיֶּה בְּרַחֲמִים׳. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שִׁירָה זוֹ אָמְרוּ: ׳ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל׳. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֱמֶת מָשָׁל הָיָה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה לה' ומתו. מה (איזו) שירה אמרו? — "ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים". ר' יהושע אומר, שירה זו אמרו: "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" (שמואל א' ב, ו). ר' יהודה אומר: אמת, משל היה.

אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: אִם אֱמֶת – לָמָּה מָשָׁל, וְאִם מָשָׁל – לָמָּה אֱמֶת? אֶלָּא: בֶּאֱמֶת מָשָׁל הָיָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל עָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת. עָמַד רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא עַל רַגְלָיו וְאָמַר: ׳אֲנִי מִבְּנֵי בְנֵיהֶם, וְהַלָּלוּ תְּפִילִּין שֶׁהִנִּיחַ לִי אֲבִי אַבָּא מֵהֶם׳״.

אמר לו ר' נחמיה: אם אמת למה משל, ואם משל למה אמת? אלא כך יש לומר: באמת בודאי משל היה. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: לא זו בלבד שלא היה הדבר משל, אלא אף אותם מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד ר' יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם.

וּמַאן נִינְהוּ מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל?

ושואלים: ומאן נינהו [ומי הם] אותם מתים שהחיה יחזקאל?

אָמַר רַב: אֵלּוּ בְּנֵי אֶפְרַיִם שֶׁמָּנוּ לַקֵּץ וְטָעוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֶזֶר (וְאֶלְעָזָר( ]וְאֶלְעָד] וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ״ וגו׳. וּכְתִיב: ״וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ״.

אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ של הגאולה מגלות מצרים וטעו בחשבון ויצאו לפני הזמן המיועד ונהרגו, שנאמר: "ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו. וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעזר והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם" (דברי הימים א' ז, כ–כא), וכתיב [ונאמר]: "ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו" (שם כב).

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁכָּפְרוּ בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ״.

ושמואל אמר: מתים שהחיה יחזקאל אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים, שנאמר: "ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (יחזקאל לז, יא), משמע שכפרו בגמול לאחרית הימים.

רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶן לַחְלוּחִית שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְבַר ה׳״.

ר' ירמיה בר אבא אמר: אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר "העצמות היבשות שמעו דבר ה' "(שם ד), שאף בחייהם היו כעצמות יבשות.

רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁחִיפּוּ אֶת הַהֵיכָל כּוּלּוֹ שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב״ וגו׳. וּכְתִיב הָתָם: ״וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב״.

ר' יצחק נפחא אמר: אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים, שנאמר: "ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחקה על הקיר סביב סביב" (שם ח, י), וכתיב התם [ונאמר שם]: "והעבירני עליהם סביב סביב" (שם לז, ב), ולמדים בגזירה שווה מהמילים "סביב" "סביב" שאותם אנשים הם.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ מֵתִים שֶׁבְּבִקְעַת דּוּרָא. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנְּהַר אֵשֶׁל עַד רַבַּת בִּקְעַת דּוּרָא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע אֶת יִשְׂרָאֵל הָיוּ בָּהֶן בַּחוּרִים שֶׁהָיוּ מְגַנִּין אֶת הַחַמָּה בְּיוֹפְיָין. וְהָיוּ כַּשְׂדִּיּוֹת רוֹאוֹת אוֹתָן וְשׁוֹפְעוֹת זָבוּת. אָמְרוּ לְבַעֲלֵיהֶן, וּבַעֲלֵיהֶן לַמֶּלֶךְ. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַהֲרָגוּם, וַעֲדַיִין הָיוּ שׁוֹפְעוֹת זָבוּת. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּרְמָסוּם.

ר' יוחנן אמר: אלו מתים שבבקעת דורא. ואמר ר' יוחנן לענין מתים אלה: מנהר אשל עד רבת בקעת דורא היו הרוגי ישראל. שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל היו בהן בחורים שהיו מגנין (מביישים) את החמה ביופיין, והיו הנשים הכשדיות רואות אותן ושופעות זבות מחמת תאוה. אמרו לבעליהן, ובעליהן למלך. צוה המלך והרגום, ועדיין היו שופעות זבות, שאף לאחר שנהרגו היו יפים. צוה המלך ורמסום שלא יראו את צורתם.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: ׳לֵךְ וְהַחֲיֵיה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא׳. כֵּיוָן שֶׁהֶחֱיָיה אוֹתָן, בָּאוּ עֲצָמוֹת וְטָפְחוּ לוֹ לְאוֹתוֹ רָשָׁע עַל פָּנָיו. אָמַר: ׳מַה טִּיבָן שֶׁל אֵלּוּ׳? אָמְרוּ לוֹ: ׳חַבְרֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ מְחַיֶּיה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא׳. פָּתַח וְאָמַר: ׳אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין! וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין! מַלְכוּתֵיהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר׳״ וגו׳.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: לך והחייה את המתים הנמצאים בבקעת דורא. כיון שהחייה אותן, באו אותן עצמות וטפחו לו לאותו רשע נבוכדנצר על פניו. אמר: מה טיבן של אלו? אמרו לו: חבריהן של אלו מחייה מתים בבקעת דורא. פתח נבוכדנצר ואמר: "אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר" ["אותותיו כמה גדולים, ופלאיו כמה חזקים, מלכותו מלכות עולם, ושלטונו עד דור ודור"] (דניאל ג, לג).

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: יוּצַק זָהָב רוֹתֵחַ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁאִילְמָלֵא (לֹא) בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו בִּיקֵּשׁ לְגַנּוֹת כָּל שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים.

אמר ר' יצחק: יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע, כלומר, ראוי לו שייסתם פיו במיתה משונה (ומפני כבוד המלכות אמר "זהב רותח"), שאילמלא לא בא מלאך וסטרו על פיו שלא יוסיף ויאמר עוד דברי שבח, ביקש לגנות (להמעיט ערכן) של כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״שִׁשָּׁה נִסִּים נַעֲשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וְאֵלּוּ הֵן: צָף הַכִּבְשָׁן, וְנִפְרַץ הַכִּבְשָׁן, וְהוּמַק סוּדוֹ וְנֶהְפַּךְ צֶלֶם עַל פָּנָיו, וְנִשְׂרְפוּ אַרְבַּע מַלְכִיּוֹת, וְהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל אֶת הַמֵּתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה נסים נעשו באותו היום שניצלו בו חנניה מישאל ועזריה, ואלו הן: צף הכבשן ועלה מן הקרקע שהיה טמון בה, ונפרץ הכבשן, והומק סודו (נמס סיד שבו), ונהפך צלם שעשה נבוכדנצר להשתחוות לו על פניו, ונשרפו ארבע שררות של מלכיות שעמדו מסביב לכבשן, והחיה יחזקאל את המתים בבקעת דורא.

וְכוּלְּהוּ גְּמָרָא, וְאַרְבַּע מַלְכִיּוֹת קְרָא, דִּכְתִיב: ״וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא״ וגו׳. וּכְתִיב: ״אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאִין״. וּכְתִיב ״וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵךְ״ וגו׳.

וכולהו [וכולם] יודעים אנו מן הגמרא [מסורת], ואולם ארבע מלכיות שנשרפו קרא [המקרא] הוא שמספר על כך. דכתיב [שנאמר]: "ונבוכדנצר מלכא שלח למכנש לאחשדרפניא סגניא ופחותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיא וכל שלטני מדינתא" ["ונבוכדנצר המלך שלח לכנוס את האחשדרפנים הסגנים וכו'... וכל שליטי המדינות"] (שם ב), וכתיב [ונאמר]: "איתי גברין יהודאין... לא שמו עלך מלכא טעם לאלהך לא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא סגדין "["יש אנשים יהודים... ולצלם הזהב אשר העמדת אינם משתחוים"] (שם יב), וכתיב [ונאמר] לאחר שיצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש: "ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא חזין לגבריא אלך" [ומתכנסים האחשדרפנים והסגנים ויועצי המלך וראו את האנשים האלה], את חנניה וחבריו אשר יצאו מן האש בלא פגע (שם כז), אבל ארבע דרגות מאותן רשימות ראשונות (אדרגזיא, גדבריא, דתבריא, תפתיא) אינן נמצאות ברשימה השניה, ללמדנו שנשרפו באש.

תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: ״אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה לֹא יְשַׁנֶּה אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן הָרַבָּנוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פַּטְשֵׁיהוֹן וְכַרְבְּלָתְהוֹן׳״ וגו׳.

תני דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' אליעזר בן יעקב: אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם עצמו מן הרבנות (הגדולה) שלו ולא ישפיל את עצמו, שנאמר: "באדין גבריא אלך כפתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון ולבושיהון ורמיו לגוא אתון נורא יקדתא" ["אז האנשים הללו כפותים בסרבליהם ובגדיהם הושלכו לכבשן האש הלוהטת"] (שם כא), שגם בשעה שהושלכו לכבשן האש לבשו את בגדי היקר שלהם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

אמר ר' יוחנן: