בַּכּוּרוֹת נָאוֹת, וְהוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִים, אֶחָד חִיגֵּר וְאֶחָד סוּמָא. אָמַר לוֹ חִיגֵּר לְסוּמָא: ׳בַּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵס. בֹּא וְהַרְכִּיבֵנִי וּנְבִיאֵם לְאָכְלָם׳. רָכַב חִיגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא, וֶהֱבִיאוּם וַאֲכָלוּם.

בכורות (בכורי תאנים) נאות, והושיב בו שני שומרים לשמור את הגן, אחד חיגר שאינו יכול להלך, ואחד סומא, שאף אחד מהם לא יוכל להגיע לפירות הפרדס. אמר לו החיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני על גבך, ואני אראה לך את הדרך ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום.

לְיָמִים בָּא בַּעַל פַּרְדֵּס. אָמַר לָהֶן: ׳בַּכּוּרוֹת נָאוֹת הֵיכָן הֵן׳? אָמַר לוֹ חִיגֵּר: ׳כְּלוּם יֵשׁ לִי רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן׳? אָמַר לוֹ סוּמָא: ׳כְּלוּם יֵשׁ לִי עֵינַיִם לִרְאוֹת׳? מֶה עָשָׂה? הִרְכִּיב חִיגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד.

לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות שבפרדס היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות את הדרך? מה עשה בעל הפרדס שהבין כיצד נעשתה ההערמה? הרכיב חיגר על גבי סומא כדרך שחטאו, ודן אותם כאחד.

אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא נְשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ׳. ׳יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל׳ – זוֹ נְשָׁמָה. ׳וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ׳ – זֶה הַגּוּף״.

אף הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא מביא נשמה וזורקה שוב בגוף, ודן אותם כאחד כדרך שחטאו כשהיו יחד, שנאמר: "יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו" (תהלים נ, ד). "יקרא אל השמים מעל" — זו נשמה שהיא העליונה, "ואל הארץ לדין עמו" — זה הגוף.

אֲמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי: ״מִפְּנֵי מָה חַמָּה יוֹצְאָה בַּמִּזְרָח וְשׁוֹקַעַת בַּמַּעֲרָב״? אֲמַר לֵיהּ: ״אִי הֲוָה אִיפְּכָא נַמִי הָכִי הֲוָה אָמְרַתְּ לִי״! אֲמַר לֵיהּ: ״הָכִי קָאָמִינָא לָךְ: מִפְּנֵי מָה שׁוֹקַעַת בַּמַּעֲרָב״?

ועוד מספרים על שיחה שהיתה ביניהם בנושא אחר: אמר ליה [לו] אנטונינוס לרבי: מפני מה חמה יוצאה במזרח ושוקעת במערב? אמר ליה [לו]: אי הוה איפכא נמי הכי הוה אמרת לי [אילו היה ההיפך גם כן כך היית אומר, שואל אותי], והרי צריכה השמש לזרוח מצד אחד ולשקוע מצד אחר. אמר ליה [לו]: הכי קאמינא [כך אומר אני] לך, כלומר, זו היא שאלתי: מפני מה שוקעת במערב ואינה פונה לעתים לצדדים אחרים?

אֲמַר לֵיהּ: ״כְּדֵי לִיתֵּן שָׁלוֹם לְקוֹנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים׳״. אֲמַר לֵיהּ: ״וְתֵיתֵי עַד פַּלְגָּא דְּרָקִיעַ, וְתִתֶּן שְׁלָמָא וְתֵיעוּל״! ״מִשּׁוּם פּוֹעֲלִים, וּמִשּׁוּם עוֹבְרֵי דְרָכִים״.

אמר ליה [לו]: כדי ליתן שלום לקונה, שכאשר היא שוקעת למערב הריהי כמשתחווה, שנאמר: "וצבא השמים לך משתחוים" (נחמיה ט, ו), והשכינה היא בצד מערב כפי שמצינו במקדש, ששם מקום קודש הקדשים. אמר ליה [לו]: אם לצורך זה שוקעת במערב, אם כן ותיתי [ותבוא] השמש עד פלגא [חצי] הרקיע ותרד מעט, ותתן שלמא [שלום] כמשתחווה למערב ותיעול [ותחזור ותיכנס] למקומה במזרח, כדי לשקוע שם! ענה לו: דבר זה נעשה משום פועלים, ומשום עוברי דרכים, שאם לא היתה החמה שוקעת בכיוון מסויים ואורה פוחת והולך, לא היו אלה יודעים את שעת היום להכין עצמם ללכת לביתם או לבית מלון.

וְאָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי: ״נְשָׁמָה מֵאֵימָתַי נִיתְּנָה בָּאָדָם – מִשְּׁעַת פְּקִידָה, אוֹ מִשְּׁעַת יְצִירָה״? אָמַר לוֹ: ״מִשְּׁעַת יְצִירָה״. אָמַר לוֹ: ״אֶפְשָׁר חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר עוֹמֶדֶת שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח וְאֵינָהּ מַסְרַחַת? אֶלָּא, מִשְּׁעַת פְּקִידָה״. אָמַר רַבִּי: ״דָּבָר זֶה לִמְּדַנִי אַנְטוֹנִינוֹס, וּמִקְרָא מְסַיְּיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי׳״.

ועוד אמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה באדם, האם משעת פקידה, כלומר, משעה שנקלט זרע האיש אצל האשה, או משעת יצירה כאשר נוצרת כבר צורה מסויימת של עובר, והיא נחשבת כעבור ארבעים יום לאחר תחילת ההריון. אמר לו רבי: משעת יצירה. אמר לו אנטונינוס: לא יתכן דבר זה, האם אפשר שחתיכה של בשר עומדת אפילו שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת? בוודאי אין העובר יכול להתקיים ארבעים יום ללא נפש חיים, אלא בהכרח יש בו נשמה משעת פקידה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ואף המקרא מסייעו, שנאמר בתיאור הלידה "ופקדתך שמרה רוחי" (איוב י, יב), לרמוז שמשעת פקידה שומר אני את הרוח בקרבי.

וְאָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי: ״מֵאֵימָתַי יֵצֶר הָרַע שׁוֹלֵט בָּאָדָם – מִשְּׁעַת יְצִירָה, אוֹ מִשְּׁעַת יְצִיאָה״? אָמַר לוֹ: ״מִשְּׁעַת יְצִירָה״. אָמַר לוֹ: ״אִם כֵּן, בּוֹעֵט בִּמְעֵי אִמּוֹ וְיוֹצֵא! אֶלָּא, מִשְּׁעַת יְצִיאָה״. אָמַר רַבִּי: ״דָּבָר זֶה לִמְּדַנִי אַנְטוֹנִינוֹס, וּמִקְרָא מְסַיְּיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ׳״.

ועוד אמר לו אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, האם משעת יצירה או משעת יציאה מן הרחם? אמר לו רבי: משעת יצירה. אמר לו אנטונינוס: אם כן הוא, יהא העובר בועט במעי אמו ויוצא מפני שתקפו יצרו לכך! אלא ודאי יצרו שולט בו משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר: "לפתח חטאת רבץ" (בראשית ד, ז), לרמוז שמשעה שאדם יוצא מפתח הרחם מאז רובצת בו החטאת־היצר.

רֵישׁ לָקִישׁ רָמִי: כְּתִיב: ״בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּיו״. וּכְתִיב: ״אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה״. הָא כֵּיצַד? עוֹמְדִין בְּמוּמָן וּמִתְרַפְּאִין.

ריש לקיש רמי [השליך, הראה סתירה] בין שני מקראות העוסקים בתחיית המתים: כתיב [נאמר] "הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה וילדת יחדו" (ירמיה לא, ז), שמשם מובן שבאחרית הימים יהיו עדיין בעלי מומים, וכתיב [ונאמר]: "אז ידלג כאיל פסח ותרן לשון אלם כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה" (ישעיה לה, ו). הא [הרי] כיצד ניישב את המקראות? אלא יש לומר: עומדין כולם בתחיית המתים במומן, ומתרפאין לאחר מכן.

עוּלָּא רָמֵי: כְּתִיב: ״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח; וּמָחָה ה׳ דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים״. וּכְתִיב: ״כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת; לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים״. לָא קַשְׁיָא. כָּאן, בְּיִשְׂרָאֵל; כָּאן, בְּנָכְרִים. וְנָכְרִים, מַאי בָּעוּ הָתָם? הָנָךְ דִּכְתִיב בְּהוּ: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם״.

בנושא דומה עולא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] "בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים" (שם כה, ח), הרי שלא יהא עוד מוות בעולם. וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "כי הנער בן מאה שנה ימות לא יהיה משם עוד עול ימים" (שם סה, כ). והשיב: לא קשיא [אינו קשה], כאן — בישראל שלא ימותו כלל, כאן — בגוים שאמנם יחיו חיים ארוכים מאד אך לבסוף ימותו. ושואלים: וגוים מאי בעו התם [מה צריכים אותם שם]? ומשיבים: הנך דכתיב בהו [אלה הם הגוים שנאמר בהם] "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם" (שם סא, ה).

רַב חִסְדָּא רָמֵי: כְּתִיב: ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה׳ צְבָאוֹת״, וּכְתִיב: ״וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים״! לָא קַשְׁיָא. כָּאן, לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. כָּאן, לָעוֹלָם הַבָּא.

רב חסדא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד" (שם כד, כג), משמע שלא יאירו עוד הירח והשמש, וכתיב [ונאמר]: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" (שם ל, כו), משמע שיתקיימו המאורות אלא שאורם יגדל! והשיב: לא קשיא [אינו קשה], כאן לימות המשיח יגדל אור החמה והלבנה, כאן לעולם הבא יהיה רק אור ה' לבדו.

וְלִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁיעְבּוּד גָּלֻיּוֹת בִּלְבַד? לָא קַשְׁיָא. כָּאן, בְּמַחֲנֵה צַדִּיקִים; כָּאן – בְּמַחֲנֵה שְׁכִינָה.

ושואלים: ולשיטת שמואל שאמר שאין הבדל בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד שישתחררו ממנו ישראל, כיצד מסביר הוא את הסתירה במקראות? ומשיבים: אף לדעתו לא קשיא [אינו קשה], ושניהם מדברים בעולם הבא, אלא כאן — במחנה צדיקים יהיה אור החמה שבעתים, כאן — במחנה שכינה לא יהיה אלא אור ה' לבדו.

רָבָא רָמֵי: כְּתִיב: ״אֲנִי אָמִית, וַאֲחַיֶּה״. וּכְתִיב: ״מָחַצְתִּי, וַאֲנִי אֶרְפָּא״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַה שֶּׁאֲנִי מֵמִית, אֲנִי מְחַיֶּה. וַהֲדַר, מַה שֶּׁמָּחַצְתִּי, וַאֲנִי אֶרְפָּא.

רבא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] "אני אמית ואחיה" (דברים לב, לט), משמע שבכוחו של ה' להחיות מתים, וכתיב [ונאמר] אחר כך "מחצתי ואני ארפא" (דברים לב, לט), שהוא שבח פחות מזה! אלא יש להבין: אמר הקדוש ברוך הוא: מה שאני ממית — אני מחיה, כלומר, כשם שמתו אנשים כך יחיו מתחילה בתחיית המתים, והדר [ואחר כך] מה שמחצתי — ואני ארפא.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳אֲנִי אָמִית, וַאֲחַיֶּה׳. יָכוֹל שֶׁתְּהֵא מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעוֹלָם נוֹהֵג. תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא׳. מַה מְּחִיצָה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד, אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד. מִיכָּן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִין אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה״.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הנאמר "אני אמית ואחיה", יכול שכוונת הפסוק היא שתהא מיתה באדם אחד וחיים באחד כדרך שהעולם נוהג כעת? — תלמוד לומר: "מחצתי ואני ארפא", מה ענייני מחיצה ורפואה שהוזכרו בפסוק זה ודאי הכוונה באדם אחד — אף מיתה וחיים באחד, מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה.

תַּנְיָא: ״אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ׳אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה׳. ׳שָׁר׳ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ׳יָשִׁיר׳. מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ׳אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה׳׳, ׳בָּנָה׳ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ׳יִבְנֶה׳. מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה״.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' מאיר: מניין לתחיית המתים מן התורה? — שנאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' "(שמות טו, א), "שר" לא נאמר אלא "ישיר" — מכאן לתחיית המתים מן התורה, לומר שעתיד משה רבינו לחזור ולשיר את השירה. וכיוצא בדבר אתה אומר על הכתוב: "אז יבנה יהושע מזבח לה' "(יהושע ח, ל), "בנה" לא נאמר אלא "יבנה" — מכאן לתחיית המתים מן התורה.

אֶלָּא מֵעַתָּה, ״אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב״ – הָכִי נַמִי דְּיִבְנֶה? אֶלָּא, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה.

ומקשים: אלא מעתה שאתה למד ממה שנאמרו דברים בלשון עתיד, אם כן הכתוב "אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב" (מלכים א' יא, ז), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהכוונה שיבנה לעתיד לבוא?! אלא את הצורה "יבנה" יש לפרש בדרך אחרת, שלא נאמר שבנה שלמה עצמו במה לאליל, אלא מעלה (מחשיב) עליו הכתוב כאילו בנה, מתוך שלא עיכב ביד נשותיו. ואם כן אין ראיה מלשון זו.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ; עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶלָה״. ״הִילְלוּךָ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יְהַלְלוּךָ״. מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הָאוֹמֵר שִׁירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה וְאוֹמְרָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶלָה״.

אמר ר' יהושע בן לוי: מניין לתחיית המתים מן התורה? — שנאמר: "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" (תהלים פד, ה), "היללוך" לא נאמר, אלא "יהללוך" בלשון עתיד — מכאן לתחיית המתים מן התורה. ואמר ר' יהושע בן לוי: כל האומר שירה לה' בעולם הזה, זוכה ואומרה גם לעולם הבא, שנאמר "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", כלומר, עוד יזכו להללך לעתיד לבוא.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ״ וגו׳. ״רִינְּנוּ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יְרַנֵּנוּ״ מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲתִידִין כָּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן אוֹמְרִים שִׁירָה בְּקוֹל אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ״.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מניין לתחיית המתים מן התורה? — שנאמר: "קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח), "ריננו" לא נאמר, אלא "ירננו" — מכאן לתחיית המתים מן התורה. ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: עתידין כל הנביאים כולן להיות אומרים שירה בקול אחד, שנאמר: "קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו" (ישעיה נב, ח).

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד כְּאִילּוּ גּוֹזְלוֹ מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״. מוֹרָשָׁה הִיא לְכָל יִשְׂרָאֵל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, אֲפִילּוּ עוּבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֹנֵעַ בָּר

אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד הרוצה ללמוד, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד), שהתורה מורשה (ירושה) היא לכל ישראל מששת ימי בראשית, ומי שמעכב את התלמיד מללמוד, הרי זה כגוזל ממנו את נחלתו המורשתית. אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו על כך, שנאמר: "מנע בר