מַה יַּעֲשׂוּ שְׁנֵי אַחִים וְאֶחָד שֶׁרָאוּ בְּאֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ?

מה יעשו שני אחים ועוד אדם אחד, שראו באחד שהרג את הנפש, שהרי אם עצם הראיה פוסלת אותם להעיד הרי שני האחים שהם קרובים זה לזה פסולים להעיד ובטלה כל העדות, אלא אחד מן האחים והאחר שאינו קרוב יתרו בעבריין, והאח השני שלא התרה איננו מצטרף. ולענין המחלוקת במוציא שם רע, מדובר באופן שהעידו שלושה עדים ואחד מהם היה פסול, ולא התרו בה אלא הכשרים, לדעת רבי — התראה היא זו, ויש לדונה בעשרים ושלושה, וכן סברו חכמים. ולדעת ר' יוסי, כיון שהיה שם עד פסול — בטלה העדות, ואין כאן אלא דין ממונות שבשלושה, וכן סבר ר' מאיר.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן שֶׁהִתְרוּ בָּהּ אֲחֵרִים, וְלֹא הִתְרוּ בָּהּ עֵדִים. וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: ״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ נֶהֱרָג עַד שֶׁיְּהוּ פִּי שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים׳״.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר למחלוקת ר' מאיר וחכמים, כגון שהתרו בה אחרים שהיו במקום העבירה ולא התרו בה עדים המעידים בה עצמם. וקמיפלגי בפלוגתא [ונחלקו במחלוקת] של ר' יוסי ורבנן [וחכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יוסי אומר: לעולם אינו נהרג עד שיהו פי שני עדיו המעידים בפני בית דין הם המתרין בו, שנאמר: "על פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן דְּאִיתְכַּחוּשׁ בִּבְדִיקוֹת, וְלֹא אִיתְכַּחוּשׁ בַּחֲקִירוֹת.

"(דברים יז, ו), ר' מאיר סבור כר' יוסי, וכיון שלא התרו בו העדים יש כאן רק דין ממונות בשלושה. וחכמים במשנתנו סבורים כחכמים החולקים על ר' יוסי, ולכן יש כאן מקום לדיני נפשות. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר למחלוקת: מדובר כאן במקרה כגון דאיתכחוש [שהוכחשו העדים] בבדיקות לגבי פרטי המעשה ולא איתכחוש [הוכחשו] בחקירות שהן השאלות היסודיות ביחס לזמן ומקום המעשה.

וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּבֶן זַכַּאי וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: ״מַעֲשֶׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעוּקְצֵי תְּאֵנִים״.

ונחלקו אם יש עוד מקום לדיני נפשות, וקמיפלגי בפלוגתא [ונחלקו במחלוקתם] של בן זכאי ורבנן [וחכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, שחקר את העדים ביחס לעוקצים (הקצוות, חיבור התאנים לעץ) שהוזכרו תאנים בקשר למעשה שעליו מעידים, וכיון שמצא סתירה בדברי העדים בענין זה רצה לפסול את כל עדותם. לדעת ר' מאיר הלכה כבן זכאי, וכיון שנמצאה אף כאן בעדות על אשה זו סתירה כלשהי בין העדים — שוב אין כאן דיני נפשות. ולדעת חכמים אין סתירה כגון זו פוסלת עדות, ועדיין יש כאן דיני נפשות.

אָמַר רַב יוֹסֵף: הֵבִיא הַבַּעַל עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה, וְהֵבִיא הָאָב עֵדִים וֶהֱזִימוּם לְעֵדֵי הַבַּעַל, עֵדֵי הַבַּעַל נֶהֱרָגִין, וְאֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן.

כיון שעסקנו בהלכה זו בענין מוציא שם רע על אשתו דנים בצדדים אחרים של אותה בעיה. אמר רב יוסף: אם הביא הבעל עדים שזינתה האשה, והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל, עדי הבעל נהרגין כדין עד זומם שעושים לו כאשר זמם לעשות. אבל אין משלמין ממון, אף שבעדות זו היו גורמים גם כן שתפסיד האשה את דמי כתובתה. והטעם הוא, לפי הכלל שאין דנים אדם בשני עונשים, על אותה עבירה עצמה, וידון בעונש החמור יותר.

חָזַר וְהֵבִיא הַבַּעַל עֵדִים וֶהֱזִימוּם לְעֵדֵי הָאָב, עֵדֵי הָאָב נֶהֱרָגִין וּמְשַׁלְּמִין מָמוֹן – מָמוֹן לָזֶה, וּנְפָשׁוֹת לָזֶה.

ואולם אם חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב (אותם שבאו להזים את העדים הראשונים), הרי במקרה זה עדי האב נהרגין שהרי התכוונו להרוג בעדותם את העדים הראשונים, וגם משלמין ממון לבעל, שאם היתה עדותם מתקבלת היה הבעל צריך לשלם קנס של מאה כסף. ומדוע נענשים אלה בשני עונשים, משום שהם משלמים ממון לזה לבעל שנתחייבו לו מצד אחד, ונפשות לזה לעדים. שכיון שחטאו כנגד שני אנשים שונים אין עונש שניתן עליהם בשל חטא אחד פוטרם מעונש על שרצו לפגוע גם באדם אחר. דברי רב יוסף אלה, שבהם הראה שיש הבדל בין שתי עדויות שהן כמעט זהות, מזכירים הלכה אחרת של רב יוסף בדיני עדות.

וְאָמַר רַב יוֹסֵף: ״פְּלוֹנִי רְבָעוֹ לְאוֹנְסוֹ״ – הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהָרְגוֹ.

שאמר רב יוסף: העיד אדם שפלוני רבעו במשכב זכור לאונסו, הרי הוא הנאנס ועוד עד אחר שראה את הדבר מצטרפין להעיד עליו בפני בית דין, כדי להרגו לחוטא על־פי עדותן, כדין תורה המחייב מיתה על משכב זכור.

״לִרְצוֹנוֹ״ – רָשָׁע הוּא, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״אַל תָּשֶׁת רָשָׁע עֵד״. רָבָא אָמַר: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע.

ואולם אם העיד אותו אדם שפלוני רבע אותו לרצונו, שגם הוא השתתף בדבר מרצונו, גם אם עד אחר מעיד על המעשה, הרי השותף לעבירה רשע הוא, שהרי העיד על עצמו שעבר עבירה חמורה זו מרצונו, והתורה אמרה "אל תשת... רשע... עד" (בשינוי קצת מלשון הכתוב "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". שמות כג, א). ואילו רבא אמר: לענין עדות הרי אדם קרוב אצל עצמו, וכשם שאין מקבלים עדותם של שאר קרובים, כך אין ערך לעדות שאדם מעיד על עצמו. ומשום כך אין אדם משים עצמו רשע, שאין אדם יכול להעיד כנגד עצמו, כשם שאינו יכול להעיד לטובת עצמו, ואין עדותו מענין זה נחשבת. ומשום כך העדות שהעיד שפלוני רבע אותו, כיון שמעיד באחר — עדות היא, ומתקבלת. אבל אותו חלק בעדות שהוא טוען שעשה זאת מרצונו, כיון שעל כך אין עדים — אין עדות זו מתקבלת, ואין פוסלים אותו בהודאת פיו.

אָמַר רָבָא:

בדומה לכך אמר רבא, האומר: