חַבְרֵיהּ דְּמִיכָה, דִּכְתִיב: ״וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה׳ הַכֵּינִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכּוֹתוֹ״. וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ״ [וגו׳].

חבריה [חבירו] של הנביא מיכה בן ימלא, דכתיב [שנאמר]: "ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכיני נא וימאן האיש להכתו" (מלכים א' כ, לה), וכתיב [ונאמר]: "ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו

״וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ״ – כְּגוֹן עִדּוֹ הַנָּבִיא, דִּכְתִיב: ״כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ״, וּכְתִיב: ״וַיָּשָׁב אִתּוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה״.

"(מלכים א' כ, לו), למדנו שהעובר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים. ונביא שעבר על דברי עצמו — כגון עדו הנביא, שלפי המסורת הוא הנביא שנשלח לנבא פורענות לירבעם, דכתיב [שנאמר]: "ולא אוכל לחם ולא אשתה מים במקום הזה. כי כן צוה אתי בדבר ה'" (מלכים א' יג, ח–ט), וכתיב [ונאמר]: "ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר... ויאכל לחם" (מלכים א' כ, יח), וכתיב [ונאמר]: "וישב אתו ויאכל לחם בביתו וישת מים" (מלכים א' כ, יט), וכתיב [ונאמר]: "וילך וימצאהו אריה בדרך וימיתהו" (מלכים א' כ, כד), הרי שנביא שעובר על דברי עצמו נענש בידי שמים.

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא: ״הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ לוֹקֶה״. אֲמַר לֵיהּ: מַאן דְּאָכֵיל תַּמְרֵי בְּאַרְבְּלָא לָקֵי? מַאן מַתְרֵי בֵּיהּ? אֲמַר אַבַּיֵי: חַבְרֵיהּ נְבִיאֵי.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב חסדא: נביא הכובש את נבואתו לוקה. אמר ליה [לו] בדרך משל: וכי מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי [מי שאוכל תמרים בכברה לוקה]?! הלא מאן מתרי ביה [מי מתרה בו]? שגם אם אכל תמרים מתולעים שאסור לאכלם, כיון שאיש לא ראה את התולעים, כיצד ילקוהו? ומי יודע בזה שכובש את נבואתו? אמר אביי: חבריה נביאי [חבריו הנביאים] הם מתרים בו.

מְנָא יָדְעִי? אֲמַר אַבַּיֵי: דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה׳ [אֱלֹהִים] דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ״. וְדִילְמָא הָדְרִי בֵּיהּ. אִם אִיתָא דְּהָדְרִי בֵּיהּ, אוֹדוּעֵי הָווּ מוֹדְעִי לְכֻלְּהוּ נְבִיאֵי.

שואלים: והם, מנא ידעי [מנין יודעים]? ומשיבים, אמר אביי: דכתיב [שנאמר] "כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" (עמוס ג, ז). ומקשים: ודילמא הדרי ביה [ושמא חזרו בו] משמים, ושוב אין רוצים שינבא נבואה זו? ומשיבים: אם איתא דהדרי ביה [אמנם היו חוזרים בו] מן הנבואה — אודועי הוו מודעי לכלהו נביאי [היו מודיעים לכל הנביאים].

וְהָא יוֹנָה, דְּהָדְרִי בֵּיהּ וְלָא אוֹדְעוּהוּ! יוֹנָה מֵעִיקָּרָא, ״נִינְוֵה נֶהְפָּכֶת״, אָמְרִי לֵיהּ, אִיהוּ לָא יָדַע אִי לְטוֹבָה אִי לְרָעָה.

ומקשים: והא [והרי] יונה, דהדרי ביה [שחזרו בו] ולא אודעוהו [הודיעוהו] שנשתנה גזר דינה של נינוה! ומשיבים: יונה מעיקרא [מתחילה] "נינוה נהפכת" אמרי ליה [אמרו לו], איהו [הוא] לא ידע אי [אם] לטובה אי [אם] לרעה, והוא סבר שהכוונה היא נהפכת ממש, ולבסוף נתקיימה נבואתו באופן אחר שנהפכה העיר מבחינה מוסרית לטובה.

הַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא – מְנָא יָדַע דְּאִיעַנַשׁ? דִּיהַב לֵיהּ אוֹת. וְהָא מִיכָה, דְּלָא יָהֵיב לֵיהּ אוֹת, וְאִיעַנַשׁ! הֵיכָא דְּמוּחְזָק שָׁאנֵי,

ועוד שואלים: המוותר על דברי נביא, מנא ידע דאיענש [מנין יודע השומע שנביא הוא ויענש] על אי ציות לדבריו? ומשיבים: דיהב ליה [שנותן לו] אות שנביא הוא. ומקשים: והא [והרי] מיכה, שלא יהיב ליה [נתן לו] אות לחבירו שבא בדבר ה' ומיאן לו, ואיענש [ונענש]! ומשיבים: היכא [היכן] שמוחזק כנביא שאני [שונה הדבר], שאם הוא נביא ידוע שוב אינו צריך לתת אות לכל נבואה, וצריך להשמע לדבריו אם אמרם בשם ה'.

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, הֵיכִי שָׁמַע לֵיהּ יִצְחָק; אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל, הֵיכִי סָמְכִי עֲלֵיהּ וְעָבְדִי שְׁחוּטֵי חוּץ? אֶלָּא, הֵיכָא דְּמוּחְזָק שָׁאנֵי.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שהמוחזק אינו צריך אות, אברהם בהר המוריה היכי [איך] שמע ליה [לו] יצחק להישחט? והרי לא הראה לו אות. וכן אליהו בהר הכרמל, היכי סמכי עליה ועבדי [כיצד סמכו עליו ועשו] שחוטי חוץ? שהרי אסור להקריב כל קרבן לה' מחוץ למקדש! אלא היכא [היכן] שמוחזק כנביא שאני [שונה הדבר] ושומעים בקולו.

״וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם״. אַחַר מַאי?

כיון שהוזכרה עקידת יצחק, מביאים כמה דברי אגדה בענין זה. נאמר: "ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם" (בראשית כב, א). ושואלים: אחר מאי [מה]? שהרי לכאורה אין קשר בין המעשים הקודמים ובין מעשה העקידה!

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, דִּכְתִיב: ״וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל״ וגו׳. אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! זָקֵן זֶה חֲנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְּרִי בֶטֶן, מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה לֹא הָיָה לוֹ תּוֹר אֶחָד אוֹ גּוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ״? אָמַר לוֹ: ״כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹ. אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ: ׳זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי׳, מִיָּד זוֹבְחוֹ״. מִיָּד, ״וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם״.

אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן. וכך היה המעשה, דכתיב [שנאמר]: "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (בראשית כא, ח), אמר שטן לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך כקרבן תודה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום עשה שמחה זו אלא בשביל משום בנו, אם אני אומר לו "זבח את בנך לפני" — מיד זובחו. מיד לאחר דברים אלה "והאלהים נסה את אברהם", (בראשית כב, א).

״וַיֹּאמֶר, קַח נָא אֶת בִּנְךָ״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא: אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה. וְהָיָה לוֹ גִבּוֹר אֶחָד וְנִצְּחָן. לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חֲזָקָה. אָמַר לוֹ: ״בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמוֹד לִי בְּמִלְחָמָה זוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: רִאשׁוֹנוֹת אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ״. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: ״נִיסִּיתִיךָ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְּכֻלָּן. עַכְשָׁיו, עֲמוֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים״.

על הנאמר שם "ויאמר קח נא את בנך" (בראשית כב, ב), אמר ר' שמעון בר אבא: אין "נא" אלא לשון בקשה. ומדוע נאמר כן? — משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד ונצחן. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לו לגיבור: בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו ונצח בה למענך, שלא יאמרו: ראשונות אין בהם ממש ולא גיבור אמיתי אתה. אף הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: כבר ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בנסיונות הראשונים.

״אֶת בִּנְךָ״ – ״שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לִי״. ״אֶת יְחִידְךָ״ – זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ. ״אֲשֶׁר אָהַבְתָּ״ – ״תַּרְוַיְיהוּ רְחִימָנָא לְהוּ״. ״אֶת יִצְחָק״. וְכָל כָּךְ, לָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו.

את הלשון "את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" (בראשית כב,ב) מפרשים: "את בנך" — אמר לו אברהם: והרי שני בנים יש לי?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: "את יחידך" — אמר לו אברהם: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אשר אהבת" — אמר לו אברהם: תרוייהו רחימנא להו [את שניהם אוהב אני]. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "את יצחק". וכל כך למה? מדוע לא אמר מיד "את יצחק"? — כדי שלא תטרף דעתו עליו מחמת זעזוע.

קְדָמוֹ שָׂטָן לַדֶּרֶךְ, אָמַר לוֹ: ״הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה…הִנֵּה, יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק. כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ…כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא״. אָמַר לוֹ: ״אֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ״.

קדמו שטן לדרך כשהלך לעקוד את בנו, ואמר לו בלשון הכתוב: "הנסה דבר אליך תלאה... הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק. כושל יקימון מליך... כי עתה תבוא אליך ותלא" (איוב ד, ב–ה), כלומר, האם אתה מתחרט עכשיו? אמר לו: "ואני בתמי אלך" (תהלים כו, יא).

אָמַר לוֹ: ״הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ״. אָמַר לוֹ: ״זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד״. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּלָא קָא שְׁמִיעַ לֵיהּ, אָמַר לֵיהּ: ״וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב. כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד: הַשֶּׂה לְעוֹלָה וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה״. אָמַר לוֹ: ״כָּךְ עוֹנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי, שֶׁאֲפִילּוּ אָמַר אֱמֶת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ״.

אמר לו השטן: "הלא יראתך כסלתך" (איוב ד, ו), כלומר, יראתך את ה' כסילות היא אם תשחוט את בנך. אמר לו אברהם: "זכר נא מי הוא נקי אבד" (איוב ד, ז), ובודאי צדיק ה' וישר משפטו. כיון דחזא דלא קא שמיע ליה [שראה השטן שאין אברהם שומע לו], אמר ליה [לו]: "ואלי דבר יגנב ותקח אזני שמץ מנהו" (איוב ד, יב), כך שמעתי מאחורי הפרגוד (המסך, שבין ה' למלאכי השרת): השה לעולה ואין יצחק לעולה. אמר לו אברהם: אולי נכונים הדברים, ואולם כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת אין שומעין לו ולכן אין אני מאמינך, ועושה כפי שאמר לי ה'.

רַבִּי לֵוִי אָמַר: אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק. אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק: ״אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ בְּמִצְוֹת, שֶׁאַתָּה מַלְתָּ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים, וַאֲנִי בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה״. אָמַר לוֹ: ״וּבְאֵבֶר אֶחָד אַתָּה מְגָרֶה בִּי? אִם אוֹמֵר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ׳זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי׳, אֲנִי זוֹבֵחַ״. מִיָּד, ״וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם״.

ר' לוי אמר: "אחר הדברים" פירושו אחר דבריו של ישמעאל ליצחק שנראה שהיו ביניהם סכסוכים ("ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק". בראשית כא, ט). אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך בשמירת מצות, שאתה מלת בן שמנת ימים שלא מדעתך ולא מרצונך ואני בן שלש עשרה שנה כגדול קיבלתי על עצמי ונימולתי. אמר לו יצחק לישמעאל: ובאבר אחד אתה מגרה בי ומראה גדולתך עלי? אם אומר לי הקדוש ברוך הוא "זבח עצמך לפני" — אני זובח. מיד "והאלהים נסה את אברהם" כדי שיתאמת הדבר שיצחק מוכן למסור נפשו.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״נָבִיא שֶׁהִדִּיחַ – בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּחֶנֶק. מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת – בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּחֶנֶק״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נביא שהדיח לעבודה זרה נידון בסקילה. ר' שמעון אומר: בחנק. מדיחי עיר הנדחת נידונים כשאר מסיתים בסקילה. ר' שמעון אומר: בחנק.

״נָבִיא שֶׁהִדִּיחַ – בִּסְקִילָה״. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? אָתְיָא ״הַדָּחָה״ ״הַדָּחָה״ מִמֵּסִית. מַה לְּהַלָּן – בִּסְקִילָה, אַף כָּאן בִּסְקִילָה.

ומבארים: נביא שהדיח נידון בסקילה. מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? — אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה מלשונות "הדחה" "הדחה" שיש גם בעיר הנדחת וגם במסית, ולומדים ממסית סתם. מה להלן מסית סתם נידון בסקילה — אף כאן נידון בסקילה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? ״מִיתָה״ כְּתִיבָא בֵּיהּ. וְכָל מִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק.

ור' שמעון אומר: כאן לגבי נביא המנבא בשם עבודה זרה מיתה סתם כתיבא ביה [כתובה בו], וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.

״מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת – בִּסְקִילָה״. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? גְּמִירִי ״הַדָּחָה״ ״הַדָּחָה״ אוֹ מִמֵּסִית, אוֹ מִנָּבִיא שֶׁהִדִּיחַ.

מדיחי עיר הנדחת בסקילה, מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? — גמירי [לומדים הם] גזירה שווה מלשונות "הדחה" "הדחה" או ממסית אחר או מדין נביא שהדיח.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן גָּמַר ״הַדָּחָה״ ״הַדָּחָה״ מִנָּבִיא.

ור' שמעון: הוא גמר [למד] "הדחה" "הדחה" בגזירה שווה מנביא שהסית שמיתתו בחנק.

וְלִיגְמַר מִמֵּסִית! דָּנִין מֵסִית רַבִּים מִמֵּסִית רַבִּים, וְאֵין דָּנִין מֵסִית רַבִּים מִמֵּסִית יָחִיד. אַדְּרַבָּה, דָּנִין הֶדְיוֹט מֵהֶדְיוֹט, וְאֵין דָּנִין הֶדְיוֹט מִנָּבִיא!

ושואלים: וליגמר [ושילמד] ר' שמעון ממסית שהוא דומה יותר! ומשיבים: דנין מסית את הרבים ממסית את הרבים, ואין דנין מסית את הרבים ממסית את היחיד. ומקשים: אדרבה (להיפך), דנין הדיוט, כלומר, סתם מסית, מהדיוט ממדיחי עיר הנדחת שאף הם הדיוטות, ואין דנין הדיוט מנביא שמן הסתם יש לו דין אחר!

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? כֵּיוָן שֶׁהִדִּיחַ, אֵין לְךָ הֶדְיוֹט גָּדוֹל מִזֶּה.

ור' שמעון סבור כי אין מקום להבדל זה, שכיון שהדיח — אין לך הדיוט גדול מזה.

אָמַר רַב חִסְדָּא:

אמר רב חסדא: