בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁרָצוּ אָבִיו וְאִמּוֹ לִמְחוֹל לוֹ – מוֹחֲלִין לוֹ,

בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו ואף שחטא לא הביאוהו לבית דין — מוחלין לו.

זָקֵן מַמְרֵא שֶׁרָצוּ בֵּית דִּינוֹ לִמְחוֹל לוֹ – מוֹחֲלִין לוֹ. וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵירַי שֶׁבַּדָּרוֹם, עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לִי, עַל זָקֵן מַמְרֵא – לֹא הוֹדוּ לִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקֹת בְּיִשְׂרָאֵל! תְּיוּבְתָּא.

וכן זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו — מוחלין לו. וכשבאתי אצל חבירי שבדרום וספרתי להם מסורת זו, על שנים מהם הודו לי, ועל זקן ממרא לא הודו לי, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל. וכיון שזהו טעם העונש, הרי זו הוכחה שגם אם אמר הוא מפי השמועה הריהו חייב, ותיובתא [קושיה חמורה] היא לשיטת רב כהנא.

תַּנְיָא: ״אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִתְּחִילָּה לֹא הָיוּ מַרְבִּין מַחֲלוֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל. אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, וּשְׁנֵי בָתֵּי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וּשְׁאָר בָּתֵּי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִין בְּכָל עֲיָירוֹת יִשְׂרָאֵל.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: מתחילה בדורות ראשונים לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא כך היו קובעים הלכה: בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל.

הוּצְרַךְ הַדָּבָר לִשְׁאוֹל, שׁוֹאֲלִין מִבֵּית דִּין שֶׁבְּעִירָן. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶן, וְאִם לָאו – בָּאִין לָזֶה שֶׁסָּמוּךְ לְעִירָן. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶם, וְאִם לָאו, בָּאִין לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶם, וְאִם לָאו, בָּאִין לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה.

הוצרך הדבר לשאול, שלא היה ברור ומקובל — שואלין מבית דין שבעירן. אם שמעו חכמי בית הדין הלכה בענין זה — אמרו להן, ואם לאו [לא] שמעו — באין לזה שסמוך לעירן. אם שמעו אותו בית דין הלכה בענין זה — אמרו להם, ואם לאו [לא] שמעו — באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו אותו בית דין הלכה בענין זה — אמרו להם, ואם לאו [לא] שמעו באין לזה שעל פתח העזרה.

וְאוֹמֵר: ׳כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵירַי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵירַי׳. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶם, וְאִם לָאו, אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִין לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁשָּׁם יוֹשְׁבִין מִתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם.

ואומר אחד החכמים שלא הסכימו כל חבריו עמו: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי. אם שמעו אותו בית דין הלכה בענין זה — אמרו להם, ואם לאו [לא] שמעו — אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין חכמי סנהדרי גדולה משעת הקרבת תמיד של שחר בבוקר עד שעת הקרבת תמיד של בין הערבים.

וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים יוֹשְׁבִין בַּחֵיל. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה בִּפְנֵיהֶם. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶם, וְאִם לָאו – עוֹמְדִין לְמִנְיָן. רַבּוּ הַמְּטַמְּאִים, טִמְּאוּ. רַבּוּ הַמְּטַהֲרִין, טִהֲרוּ.

ובשבתות ובימים טובים שאין דנים בהם היו יושבין בחיל, במקום המוקף חומה קטנה בתוך הר הבית. נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו אותו בית דין הלכה בענין זה — אמרו להם, ואם לאו [לא] שמעו — היו עומדין למנין (להצבעה) באותו נושא. אם רבו המטמאים — טמאו, קבעו הלכה שטמא הוא, אם רבו המטהרין — טהרו. ובאופן זה נסתיימו כל המחלוקות תוך זמן קצר.

מִשֶּׁרַבּוּ תַלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן – רַבּוּ מַחֲלוֹקֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת.

אבל משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו את רבותיהם ולא למדו כל צרכן — אז רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות, שנוצרו שתי אסכולות שונות ולא הגיעו לכלל הלכה פסוקה בכל נושא.

מִשָּׁם כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכָל מְקוֹמוֹת: כָּל מִי שֶׁהוּא חָכָם וּשְׁפַל בֶּרֶךְ וְדַעַת הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ – יְהֵא דַּיָּין בְּעִירוֹ. מִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְהַר הַבַּיִת, מִשָּׁם לָעֲזָרָה, מִשָּׁם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית״.

ועוד לענין סדרי בתי הדין הקודמים: משם מהסנהדרין שבלשכת הגזית כותבין ושולחין בכל מקומות: כל מי שהוא חכם ושפל ברך (צנוע) ודעת הבריות נוחה הימנו — יהא דיין בעירו. אם הצליח, אותו דיין בעירו, משם מעלין אותו לבית דין של הר הבית, כשנתפנה מקום לדיין, משם לבית דין של עזרה, משם ללשכת הגזית — הכל לפי חכמתו.

שָׁלְחוּ מִתָּם: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? עַנְוְותָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, שָׁיֵיף עָיֵיל שָׁיֵיף וְנָפֵיק, וְגָרֵיס בְּאוֹרַיְיתָא תְּדִירָא, וְלָא מַחֲזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ. יָהֲבוּ בֵּיהּ רַבָּנַן עֵינַיְיהוֹן בְּרַב עוּלָּא בַּר אַבָּא.

אגב דברים אלה בענין בחירת דיינים, מביאים כי שלחו מתם [משם, מארץ ישראל]: איזהו בן העולם הבא? — ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק [מתכופף ונכנס ומתכופף ויוצא] בצניעות, וגריס באורייתא תדירא [ולומד בתורה בקביעות], ולא מחזיק טיבותא לנפשיה [טובה לעצמו], שאינו רואה עצמו משום מעלותיו כאדם גדול הראוי לרוב כבוד. יהבו ביה רבנן עינייהון [נתנו בו חכמים עיניהם] ברב עולא בר אבא, שלדעתם התקיימו בו כל המעלות הללו.

״חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּהוֹרָאָתוֹ, אוֹ שֶׁיּוֹרֶה לַאֲחֵרִים וְיַעֲשׂוּ כְּהוֹרָאָתוֹ״.

שנינו במשנה שאף אם חזר הזקן הממרא לעירו ושנה כדרך שהיה שונה קודם ולא שינה דעתו — אינו חייב, עד שיורה לעשות כשיטתו. תנו רבנן [שנו חכמים]: הזקן ממרא אינו חייב מיתה עד שיעשה הוא עצמו כהוראתו, או שיורה לאחרים ויעשו הם כהוראתו.

בִּשְׁלָמָא ״יוֹרֶה לַאֲחֵרִים וְיַעֲשׂוּ כְּהוֹרָאָתוֹ״ – מֵעִיקָּרָא לָאו בַּר קְטָלָא הוּא, וְהָשְׁתָּא בַּר קְטָלָא הוּא. אֶלָּא ״שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּהוֹרָאָתוֹ״, מֵעִיקָּרָא נַמִי בַּר קְטָלָא הוּא! הָתִינַח הֵיכָא דְּאוֹרֵי בְּחֵלֶב וְדָם, דְּמֵעִיקָּרָא לָאו בַּר קְטָלָא הוּא, וְהָשְׁתָּא בַּר קְטָלָא הוּא. אֶלָּא הֵיכָא דְּאוֹרֵי בְּחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין, מֵעִיקָּרָא נַמִי בַּר קְטָלָא הוּא!

ומעירים: בשלמא [נניח] לענין זה שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו יש חידוש בדבר, כי מעיקרא [מתחילה] לאו בר קטלא [לא בן מוות] הוא, והשתא בר קטלא [ועכשיו בן מוות] הוא. אלא מה טעם לומר שיעשה הוא עצמו כהוראתו? והלא מעיקרא נמי בר קטלא [מתחילה על המעשה עצמו גם כן בן מוות] הוא, שהרי אם היה עובר עבירה שעונשה מיתת בית דין היה נידון למוות על העבירה שעבר, גם אם לא המרה את דעת בית דין מתחילה! ומוסיפים: התינח היכא דאורי [דבר זה נוח לפרש במקום שהורה] בענין חלב ודם, שאמנם חייבים עליהם כרת אך לא מיתה בידי אדם, דמעיקרא לאו בר קטלא [שמתחילה על המעשה עצמו לא בן מוות] הוא, והשתא בר קטלא [ועכשיו שהורה בן מוות] הוא. אלא היכא דאורי [במקום שהורה] באיסורים שהם בחייבי מיתות בית דין ועשה בעצמו כן, הרי מעיקרא נמי [מתחילה גם כן] גם אם לא הורה בר קטלא [בן מוות] הוא!

מֵעִיקָּרָא בָּעֵי הַתְרָאָה, הָשְׁתָּא לָא בָּעֵי הַתְרָאָה.

ומשיבים: בכל זאת יש הבדל, כי מעיקרא [מתחילה] אם לא הורה בעי [צריך] התראה לפני המעשה כדי שיהרגוהו, ואילו השתא לא בעי [עכשיו בענין הוראה אינו צריך] התראה, אלא כיון שעבר נידון למוות משום המראתו.

מֵסִית דְּלָא בָּעֵי הַתְרָאָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מֵעִיקָּרָא אִי אֲמַר טַעְמָא, מְקַבְּלִינַן מִינֵּיהּ. הָשְׁתָּא אִי אֲמַר טַעְמָא, לָא מְקַבְּלִינַן מִינֵּיהּ.

ושואלים: ואם היה זה מסית, דלא בעי [שאינו צריך] התראה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ובדין זה מהו ההבדל בין זקן ממרא ואדם אחר? ומשיבים: מעיקרא [מתחילה] אם לא היה מורה שהסתה זו מותרת, אי אמר טעמא, מקבלינן מיניה [אם היה אומר טעם להתנצל ולהסביר שלא נתכוון לכך, היינו מקבלים ממנו], השתא אי אמר טעמא, לא מקבלינן מיניה [עכשיו, אם יאמר טעם, אין מקבלים ממנו], שהרי גילה דעתו שאין בכך איסור ובוודאי על דעת כן עשה.

מתני׳ חוֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים מִבְּדִבְרֵי תוֹרָה. הָאוֹמֵר ״אֵין תְּפִילִּין״, כְּדֵי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה – פָּטוּר. ״חָמֵשׁ טוֹטָפוֹת״, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – חַיָּיב.

לענין הוראה של זקן ממרא, חומר הוא בדברי סופרים מבדברי תורה, כיצד? — זקן ממרא האומר "אין מצות תפילין קיימת כלל ", כדי לעבור על דברי תורה — פטור מעונש הממרא, משום שהחולק על דברי תורה עצמם אינו נקרא עוד זקן וחכם, ואין דעתו חשובה כלל. ואולם אם חלק על מסורת חכמים שבדין תפילין ואומר למשל שהן חמש טוטפות ולא ארבע, כדי להוסיף על דברי סופרים — חייב.

גמ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁעִיקָּרוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּפֵירוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְיֵשׁ בּוֹ לְהוֹסִיף, וְאִם הוֹסִיף גּוֹרֵעַ. וְאֵין לָנוּ אֶלָּא תְּפִילִּין אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.

אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא, כללו של דבר: אינו חייב אלא על דבר שעיקרו (עיקר מצוותו) מדברי תורה, ופירושו (כיצד דרך עשייתו) מדברי סופרים. ויש בו כדי להוסיף פרט למצוה זו, ואם הוסיף גורע על ידי כך ושוב אינה נחשבת מצוה. ואין לנו דוגמה שיש בה כל התנאים הללו אלא תפילין, וכל זה אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהודה שאין זקן ממרא נענש אלא אם חלק על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים.

וְהָאִיכָּא לוּלָב, דְּעִיקָּרוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וּפֵירוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְיֵשׁ בּוֹ לְהוֹסִיף, וְאִם הוֹסִיף גּוֹרֵעַ!

ומקשים: וכי רק תפילין הם דוגמה לכך? והאיכא [והרי יש] גם לולב ושאר מינים הניטלים בחג הסוכות, שעיקרו מדברי תורה ("ולקחתם לכם ביום הראשון... כפות תמרים". ויקרא כג, מ), ופירושו מה הם בדיוק אותם ארבעת המינים שנזכרים בו ומה מניינם, הם מדברי סופרים, ויש בו להוסיף מינים אחרים, ואם הוסיף גורע ושוב אין זה לולב כהלכתו!

בְּלוּלָב, מַאי סְבִירָא לָן? אִי סְבִירָא לָן דְּלוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד, הַאי לְחוּדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוּדֵיהּ קָאֵי, וְאִי סְבִירָא לָן דְּצָרִיךְ אֶגֶד – גָּרוּעַ וְעוֹמֵד הוּא.

ודוחים: אין הדבר כן, כי בלולב מאי סבירא לן [מה סבורים אנו]? אי סבירא לן [אם סבורים אנו] מעיקר הדין שלולב אין צריך אגד, כלומר, שאין מצוה מן התורה לאגוד ולקשור את כל המינים שבלולב יחד, אם כן לא עשה כלום כשהוסיף עוד מין לארבעת המינים, כי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה, המינים שהן מצוה, לבדו הוא עומד וזה שהוסיף להם לבדו הוא עומד], והרי זה כמחזיק בידו לולב של מצוה ועוד דבר נוסף שאינו קשור כלל למצוה, ואי סבירא לן [ואם סבורים אנו] שצריך הלולב אגד, שחייבים לאגוד את מיניו, אם כן גרוע ועומד הוא שמשעת עשייתו אינו לולב כלל שהרי נוספו בו מינים אחרים, והרוצה לעשות בו מצוה לא עשה כלום, כאילו היה נוטל חוט ברזל לצורך זה.

וְהָאִיכָּא צִיצִית, דְּעִיקָּרוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּפֵירוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְיֵשׁ בּוֹ לְהוֹסִיף, וְאִם הוֹסִיף גּוֹרֵעַ!

ומקשים: וכי אין דוגמה לכך? והאיכא [והרי יש] דין ציצית, שעיקרו מדברי תורה (במדבר טו, לז–מא), ופירושו מדברי סופרים, כמה הם ציציותיו ומכמה חוטים הם, ויש בו להוסיף חוטים נוספים או ציציות נוספות, ואם הוסיף גורע!

בְּצִיצִית מַאי סְבִירָא לָן? אִי סְבִירָא לָן דְּקֶשֶׁר הָעֶלְיוֹן לָאו דְּאוֹרַיְיתָא, הַאי לְחוּדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוּדֵיהּ קָאֵי. וְאִי סְבִירָא לָן

ומשיבים: אי אפשר לעשות כן, כי בציצית, מאי סבירא לן [מה סבורים אנו]? אי סבירא לן [אם סבורים אנו] שקשר העליון שקושרים את חוטי הציצית יחד בכנף הבגד הרי זה לאו דאורייתא [אינו מן התורה], שמדין תורה צריך רק שתהיינה ציציות במקום, ואם כן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה, החוטים הצריכים לבדו עומד וזה החוט הנוסף לבדו עומד], והחוטים הנוספים הקשורים בטלית אינם מעכבים. ואי סבירא לן [ואם סבורים אנו]