דִּין בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ.

כגון דין הבא על בתו מאנוסתו שלא נתפרש בתורה ולמדנוהו.

דְּאָמַר רָבָא: אָמַר לִי רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי: אָתְיָא ״הֵנָּה״ ״הֵנָּה״;

וכפי שאמר רבא, אמר לי רב יצחק בר אבודימי: אתיא [באה, נלמדה] הלכה זו מגזירה שווה מן המילים "הנה" "הנה" האמורות גם באשה ובתה וגם באיסור בת בתו ובת בנו,

אָתְיָא ״זִמָּה״ ״זִמָּה״.

אתיא [באה] מגזירה שווה של "זמה" "זמה" האמורות שם, לענין עונש שריפה.

״בֵּין דָּם לְדָם״ – בֵּין דַּם נִדָּה, דַּם לֵידָה, דַּם זִיבָה. דַּם נִדָּה – בִּפְלוּגְתָּא עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל וְרַבָּנַן, דִּתְנַן: ״דָּם הַיָּרוֹק – עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין״.

"בין דם לדם" — נדרש: בין דם נדה, דם לידה, דם זיבה. ובכל פרט יש מחלוקת חכמים בדבר שיש בזדונו כרת. דם נדה כיצד? כגון בפלוגתא [במחלוקת] שבין עקביא בן מהללאל ורבנן [וחכמים], דתנן [שכן שנינו במשנה]: דם שיצא מן האשה והיה צבעו ירוק נחלקו בו האם קרוי הוא דם לענין נדה? שעקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין, והבא על הנדה חייב כרת.

דַּם לֵידָה – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַב וְלֵוִי. דְּאִתְּמַר: רַב אָמַר: מַעְיָן אֶחָד הוּא – הַתּוֹרָה טִמְּאַתּוּ, וְהַתּוֹרָה טִיהֲרַתּוּ.

דם לידה — בפלוגתא [במחלוקת] של רב ולוי. דאתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, רב אמר: הדם היוצא מן האשה לאחר לידה וכן דם זיבה מעין אחד הוא וממקור אחד יוצאים, אלא התורה טמאתו מיד לאחר הלידה, והתורה טיהרתו שבועיים לאחר הלידה. ולכן גם אם האשה ממשיכה לזוב דם אחר שבועיים ללידתה אומרים אנו שדם זה דם טוהר הוא ואינה מטמאה.

וְלֵוִי אָמַר: שְׁנֵי מַעְיָינוֹת הֵן – נִסְתָּם הַטָּמֵא, נִפְתָּח הַטָּהוֹר; נִסְתָּם הַטָּהוֹר, נִפְתָּח הַטָּמֵא.

ולוי אמר: שני מעיינות הן, נסתם הטמא לאחר שבועיים, ואז נפתח הטהור, נסתם הטהור נפתח הטמא. ולכן אם לא הפסיקה שתיתת הדם לאחר שבועיים אפילו זמן קצר, מן הסתם ממשיך לנבוע הדם הטמא, והבא על אשה זו לדעת לוי חייב כרת.

דַּם זִיבָה בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דִּתְנַן: ״קִישְּׁתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם – אִם שָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת וְיָלְדָה, הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

דם זיבה — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר ור' יהושע. דתנן [שכן שנינו במשנה]: קישתה (היתה מקשה ללדת) וזב ממנה דם, כדרך היולדות, שלשה ימים בתוך אחד עשר יום שהם הזמן שנקצב בהלכה כזמן שבין נדה לנדה (ולכן הרואה בהם דם — דם זיבה הוא, שהרי הוא "בלא עת נדתה"), אם שפתה מעת לעת, שנחה מקישויה ופסק הדם ליממה אחת, וילדה לאחר מכן — הרי זו נידונה כיולדת בזוב, וחייבת להביא נוסף לקרבן יולדת גם קרבן כזבה, אלו דברי ר' אליעזר.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַיְלָה וָיוֹם, כְּלֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹמוֹ, שֶׁשָּׁפְתָה מִן הַצַּעַר וְלֹא מִן הַדָּם״.

ור' יהושע אומר: דין יולדת ששפתה הוא אם שפתה דווקא לילה ויום, כלילי שבת ויומו בסדר זה דווקא, ולא כל מעת לעת. ועוד: "ששפתה", כוונתו — שנחה מן הצער שפסקו כאביה, ולא ששפתה מן הדם. הרי מחלוקת בדין דם זיבה, והשאלה אם היא קרויה יולדת בזוב, היא שאלה שיש בה צד כרת.

״בֵּין דִּין לְדִין״ – בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת, דִּינֵי נְפָשׁוֹת דִּינֵי מַכּוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת – בִּפְלוּגְתָּא דִּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי אַבָּהוּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ – דִּינֵיהֶם דִּין, אֶלָּא שֶׁנִּקְרָאִין בֵּית דִּין חָצוּף. וְרַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין דִּינֵיהֶן דִּין.

ועוד נדרש שם "בין דין לדין" — בין דיני ממונות, דיני נפשות, דיני מכות. ומסבירים: דיני ממונות — כגון בפלוגתא [במחלוקת] שבין שמואל ור' אבהו, שאמר שמואל: שנים שדנו דיני ממונות דיניהם דין, אלא שנקראין בית דין חצוף. ור' אבהו אמר: לדברי הכל אין דיניהן דין. ולפיכך אם ידונו שנים בסכסוך ויחליטו שיש לתת ממון לאחד המתדיינים, ואותו אדם יקח כסף זה ויקדש בו אשה, לדעת שמואל הכסף שלו והאשה מתקדשת בו, ולדעת ר' אבהו הממון אינו שלו וקידושיו אינם קידושין. הרי מכאן מסקנה שיש בה צד חיוב כרת.

דִּינֵי נְפָשׁוֹת – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנַן, דְּתַנְיָא: ״רַבִּי אוֹמֵר: ׳וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ׳ – מָמוֹן,

בדיני נפשות — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של רבי ורבנן [וחכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: על הכתוב "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה... ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" (שמות כא כב–כג), ש"נפש" כאן משמעו ממון, כופר נפש.

אַתָּה אוֹמֵר מָמוֹן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ מַמָּשׁ? נֶאֱמַר ׳נְתִינָה׳ לְמַעְלָה וְנֶאֱמַר ׳נְתִינָה׳ לְמַטָּה. מַה לְּהַלָּן – מָמוֹן, אַף כָּאן – מָמוֹן״.

והוא דן בדבר: אתה אומר שכוונתו ממון, או אינו אלא נטילת נפש ממש? את הדבר ניתן להוכיח ממה שנאמר לשון "נתינה" למעלה ("ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים". שמות כא, כב), ונאמר לשון "נתינה" למטה ("ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש". שמות כא כג), מה להלן למעלה נתינה זו משמעה שיתן ממון, אף כאן למטה ממון. וחכמים מפרשים שהיא נטילת נפש ממש. הרי דין שיש בו צד כרת לגבי דיני נפשות.

דִּינֵי מַכּוֹת – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: ״מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה״.

ובדיני מכות כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' ישמעאל ורבנן [וחכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: פסק דין אודות חיוב אדם מכות אינו נעשה אלא בשלשה דיינים. משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו: בעשרים ושלשה. ולדעתו אם דנוהו שלושה למלקות, יכול לתבוע מהם ממון דמי חבלתו, ואם קידש בממון זה אשה, הרי נובע צד חיוב כרת התלוי במחלוקת אם היה בית הדין מוסמך לדון בכך.

״בֵּין נֶגַע לָנֶגַע״ – בֵּין נִגְעֵי אָדָם, נִגְעֵי בָתִּים, נִגְעֵי בְגָדִים.

"בין נגע לנגע" — פירושו להבחין בין נגעי אדם, נגעי בתים, נגעי בגדים.

נִגְעֵי אָדָם – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבָּנַן, דִּתְנַן: ״אִם בַּהֶרֶת קָדַם לַשֵּׂעָר הַלָּבָן, טָמֵא, אִם שֵׂעָר לָבָן קָדַם לַבַּהֶרֶת, טָהוֹר. סָפֵק, טָמֵא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כֵּהָה״. מַאי ״כֵּהָה״? אָמַר רָבָא: ״כֵּהָה״ טָהוֹר.

ומחלוקת שיש בה צד כרת בנגעי אדם — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' יהושע ורבנן [וחכמים]. דתנן [ששנינו במשנה]: אם בהרת קדם לשער הלבן, שלאחר שראה הכהן את הבהרת צמח בה שיער לבן — טמא כמפורש בתורה, ואם שער לבן קדם לבהרת — טהור. ואולם אם היה ספק מה קדם — חכמים אומרים: טמא, ר' יהושע אומר: כהה. ושאלו: מאי [מה משמעות] "כהה"? אמר רבא: כהה פירושו כבהרת שכהה מראה, שנאמר בתורה כי הוא טהור. ואם יכנס איש שיש בו ספק זה למקדש, מחלוקת היא אם חייב כרת.

נִגְעֵי בָתִּים – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: ״רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵין הַבַּיִת טָמֵא עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין, עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, בִּשְׁתֵּי כְתָלִים, בְּקֶרֶן זָוִית, אָרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין וְרָחְבּוֹ כִּגְרִיס״.

ונגעי בתים — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אלעזר בר' שמעון ורבנן [וחכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' אליעזר בר' שמעון אומר: לעולם אין הבית טמא בנגע צרעת עד שיראה הנגע כגודל שני גריסין, על שתי אבנים, בשתי כתלים, בקרן זוית שבבית. ארכו של הנגע כשני גריסין ורחבו כגריס.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? כְּתִיב ״קִיר״, וּכְתִיב ״קִירֹת״. אֵיזֶהוּ קִיר שֶׁהוּא כְּקִירוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה קֶרֶן זָוִית.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר בר' שמעון? ומסבירים: כתיב [נאמר] בכתוב זה "קיר" ובאותו כתוב כתיב [נאמר] "קירת" ("וראה את הנגע... בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמת ומראיהן שפל מן הקיר". ויקרא יד, לז). איזהו קיר שהוא כקירות? הוי אומר זה קרן זוית. ורק הנכנס לבית כזה טמא, אבל אם לא היה כן הנגע אינו נטמא, ואם יכנס אחר כך למקדש פטור מכרת.

נִגְעֵי בְגָדִים – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אַבְטוֹלְמוֹס וְרַבָּנַן, דְּתַנְיָא: ״רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אַבְטוֹלְמוֹס אוֹמֵר: מִנַּיִן

נגעי בגדים — כגון בפלוגתא [במחלוקת] של ר' יונתן בן אבטולמוס ורבנן [וחכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יונתן בן אבטולמוס אומר: מנין