״לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ״, וְהָנֵי אַחֲרִינֵי – כּוּלֵּי ״דָּבָר״ קָא עָבְדִי לֵיהּ.

"רק להלקותו באנו", כלומר, להעיד עליו עדות מיוחדת כדי להענישו על מה שגנב, ואין עדותם מכוונת לענין חיוב כבן סורר כלל. ולכן הני אחריני [אלה העדים האחרים, האחרונים] — כולי [את כל] הדבר קא עבדי ליה [עשו לו], ואם הוזמו חייבים מיתה.

מַתְקִיף לָהּ רַב פַּפָּא: אִי הָכִי עֵידֵי מְכִירָה נַמִי לִיקְטְלֵיהּ, מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלִין עֵידֵי גְנֵיבָה לוֹמַר: ״לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ״. וְכִי תֵּימָא דְּקָסָבַר חִזְקִיָּה דְּלָא לָקֵי,

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: אי הכי [אם כך] אתה מבין בשיטת חזקיה, אם כן עידי מכירה של אדם נמי ליקטליה [גם כן שיהרגום], מתוך שיכולין עידי גניבה לומר: "רק להלקותו באנו", שבאו להעיד רק שגנב נפש על מנת שילקה על כך, ולא כתחילת עדות להרגו על גניבה ומכירה. וכי תימא דקסבר [ואם תאמר שסבור] חזקיה שהגונב נפש בלבד דלא לקי [שאינו לוקה],

וְהָא אִיתְמַר: עֵידֵי גְנֵיבָה בְּנֶפֶשׁ שֶׁהוּזְמוּ, חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר: לוֹקִין. וְחַד אָמַר: אֵין לוֹקִין. וְאָמְרִינַן: תִּסְתַּיֵּים דְּחִזְקִיָּה דַּאֲמַר לוֹקִין, מִדַּאֲמַר חִזְקִיָּה: אֵין נֶהֱרָגִין.

והא איתמר [והרי נאמר] במחלוקת אחרת: עידי גניבה בנפש שהוזמו לפני שהעידו עדי מכירה, חזקיה ור' יוחנן נחלקו בכך: חד [אחד מהם] אמר: לוקין על כך, וחד [ואחד מהם] אמר: אין לוקין. ואמרינן [ואמרנו] בדיון באותו נושא: תסתיים [תוגדר] כי חזקיה הוא שאמר לוקין, מכיון שאמר חזקיה: עדים זוממים שהעידו על כך אין נהרגין.

דְּאִי רַבִּי יוֹחָנָן, כֵּיוָן דַּאֲמַר: נֶהֱרָגִין, הֲוָה לֵיהּ לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין, וְכָל לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין, אֵין לוֹקִין עָלָיו. אִיהוּ לָא לָקֵי, אִינְהוּ הֵיכִי לָקוּ?

דאי [שאם] ר' יוחנן הוא בעל דעה זו, הלא כיון שאמר שעדים זוממים בנושא זה נהרגין, הוה ליה [נעשה לו] אותו איסור כלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שאם איסור "לא תעשה" משמש אזהרה (מקור לאיסור) לעבירה שעונשה מוות, והרי כלל בידינו שכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו, גם אם לא חל במקרה זה עונש המוות. ואם איהו לא לקי [הוא, הנאשם, אינו לוקה] על הגניבה, אינהו היכי לקו [הם, העדים, כיצד לוקים] כעדים זוממים? והלא ענשם זהה לעונש המואשם על ידם! אלא ודאי סבור ר' יוחנן שעידי גניבה לדעת חזקיה לוקים, ואם כן צריכים לדון למוות את עדי המכירה לכל הדעות!

אֶלָּא אֲמַר רַב פַּפָּא: בְּעֵידֵי מְכִירָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּנֶהֱרָגִין, כִּי פְּלִיגִי? בְּעֵידֵי גְנֵיבָה. חִזְקִיָּה אָמַר: אֵין נֶהֱרָגִין – גְּנֵיבָה לְחוּדָהּ קַיְימָא, וּמְכִירָה לְחוּדָהּ קַיְימָא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נֶהֱרָגִין – גְּנֵיבָה אַתְחַלְתָּא דִּמְכִירָה הִיא.

אלא אמר רב פפא: עלינו לחזור בנו מן ההסבר הקודם, ולומר כי בכת עידי מכירה דכולי עלמא לא פליגי [שהכל, גם חזקיה, אינם חלוקים] שהם נהרגין, שהרי עדותם היא עדות גמורה למוות, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בעידי גניבה. חזקיה אמר: אין נהרגין, כי לדעתו גניבה לחודה קיימא [לעצמה עומדת], כעבירה לחוד שעונשה מלקות, ומכירה לחודה קיימא [לעצמה עומדת] ויש כאן איפוא שתי עדויות נפרדות. ר' יוחנן אמר: נהרגין, כי גניבה אתחלתא [התחלתה] של מכירה היא, שהמעידים על גונב אדם מעידים על עבירה שסופה מכירה והיא כעדות אחת.

וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן בָּעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁהוּזְמוּ שֶׁאֵין נֶהֱרָגִין, מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלִין לוֹמַר: ״לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ״.

ומעירים: ומודה ר' יוחנן בעדים הראשונים של בן סורר ומורה שגנב ואכל, שהוזמו, שאין נהרגין, מתוך שיכולין לומר "רק להלקותו באנו" על מה שעבר, שאין אנו מתכוונים כלל לדין בן סורר ומורה, ואין קשר בין מה שיענש אחר כך ובין העבירה הראשונה שעבר.

אֲמַר אַבַּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וּמַחֲלוֹקֶת בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.

אמר אביי לסכם את הדברים שאמרנו, ושיטות חדשות בלשון זו: הכל מודים בבן סורר ומורה, והכל מודים בבן סורר ומורה, ומחלוקת בבן סורר ומורה.

הַכֹּל מוֹדִים בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה – בָּעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאֵין נֶהֱרָגִין, מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלִין לוֹמַר: ״לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ״.

והסבר הדברים: הכל מודים בבן סורר ומורה, כלומר, בעדים הראשונים, שלדעת הכל גם לר' יוחנן אין נהרגין, מתוך שיכולין לומר "רק להלקותו באנו".

וְהַכֹּל מוֹדִים בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, בָּעֵדִים אַחֲרוֹנִים שֶׁנֶּהֱרָגִים, מִתּוֹךְ שֶׁעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים יְכוֹלִין לוֹמַר: ״לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ״, וְהָנֵי כּוּלֵּיהּ ״דָּבָר״ קָא עָבְדִי לֵיהּ.

והכל מודים בבן סורר ומורה — בעדים אחרונים, שלדעת הכל, גם לחזקיה, הם נהרגים, מתוך שעדים הראשונים יכולין לומר "רק להלקותו באנו", והני כוליה [ואלה, העדים האחרונים, את כל] הדבר קא עבדי ליה [הם עושים לו] והיא עדות שלימה, ואם הוזמו — חייבים מיתה.

וּמַחֲלוֹקֶת בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה: שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״בְּפָנֵינוּ גָּנַב״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״בְּפָנֵינוּ אָכַל״.

ומחלוקת בבן סורר ומורה, כגון שהיו שנים מן העדים האחרונים, לאחר שכבר לקה על שגנב ואכל פעם אחת, שאומרים "בפנינו גנב", ושנים אומרים "בפנינו אכל", ובכך נחלקו: האם שתי קבוצות אלה מעידות על "דבר" או על "חצי דבר".

אָמַר רַב אַסִי: עֵדֵי מְכִירָה בַּנֶּפֶשׁ שֶׁהוּזְמוּ אֵין נֶהֱרָגִין, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר עַבְדִּי מָכַרְתִּי.

אמר רב אסי: עדי מכירה בנפש בלבד שהוזמו — אין נהרגין, מתוך שיכול הנאשם לומר: אמנם מעידים אתם שמכרתי אדם, אבל "עבדי מכרתי". נמצא שכאשר הם מעידים, אינם מעידים על עבירה שחייב עליה מיתה, שהרי אינם יכולים להוכיח שגנב את האיש הזה, ושמא עבדו הוא.

אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּמַאן אָזְלָא הָא שְׁמַעֲתָא דְּרַב אַסִי? כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: ״דָּבָר״ – וְלֹא חֲצִי דָבָר. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: דְּאִי כְּרַבָּנַן, נֶהֱרָגִין? הָא ״מִתּוֹךְ״ קָאָמַר!

אמר רב יוסף: כמאן אזלא הא שמעתא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] של רב אסי? — כשיטת ר' עקיבא, שאמר שהעדים צריכים להעיד דבר שלם ולא חצי דבר. אמר ליה [לו] אביי בתמיהה: לפי דבריך משמע שהלכה זו אינה יכולה להיות לפי שיטת חכמים, דאי כרבנן [שאם תאמר שכשיטת חכמים היא], שאינם סוברים כר' עקיבא, האם נהרגין הם?! הא [הרי] נימוק של "מתוך" קאמר [אמר], "מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי", ועל פי נימוק זה יפטר גם לשיטת חכמים!

אֶלָּא, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, וּבִדְלָא אָתוּ עֵידֵי גְנֵיבָה. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? לָא צְרִיכָא דְּאַף עַל גַּב דְּאָתוּ לְבַסּוֹף.

אלא, אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים], ואולם יש לומר שמדובר באופן שלא אתו [באו] עידי גניבה, ויש עידי מכירה בלבד, שיכול הנאשם להיפטר, ולכן עדי השקר לא יומתו כשהוזמו. ותוהים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה יש לומר]? הרי באמת אין הוכחה שהאיש שנמכר היה מישראל, ואינו עבד! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר דבר זה למקרה שהיו רק עידי מכירה, אלא דאף על גב דאתו [שאף על פי שבאו] לבסוף, אחרי שהעידו העדים הראשונים, עדים שהעידו שנגנב אותו אדם.

וְאַכַּתֵּי מַאי לְמֵימְרָא? לָא צְרִיכָא דְּקָא מְרַמְּזִי רְמוּזֵי. מַהוּ דְּתֵימָא רְמִיזָא מִילְּתָא הִיא. קָא מַשְׁמַע לָן: רְמִיזָא לָאו כְּלוּם הוּא.

ושואלים: ואכתי מאי למימרא [ועדיין מה יש לומר] בכך? הלא בזמן שהעידו עדי המכירה לא היתה זו עדות שיש בה כדי לחייב! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה שרואים דקא מרמזי רמוזי [שרומזים רמזים זה לזה] עדים ראשונים ואחרונים, ולכאורה מובן שהם מכירים זה את זה ויודעים עדי המכירה שאחריהם יבואו עדי גניבה, והם חלק מעדות שקר שכוונתה להביא למותו של אדם, מהו דתימא [שתאמר]: רמיזא מילתא היא [רמיזה דבר הוא], ולכן שתי העדויות ייחשבו כיחידה אחת. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרמיזא לאו [רמיזה לא] כלום הוא, וכל עוד לא באו והעידו יחד, אין זו נחשבת כעדות אחת, ועדות מכירה בלבד אינה נחשבת.

מתני׳ זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט״. שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית.

זקן ממרא על פי בית דין שאינו מציית להוראות בית הדין של ישראל נידון למוות בחנק. שנאמר: "כי יפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך... והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע... ומת האיש ההוא" (דברים יז, ח–יב). וכך נוהגים בענין זה: שלשה בתי דינין היו שם בירושלים, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב לפנים ממנו על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית.

בָּאִין לְזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר: ״כָּךְ דָּרַשְׁתִּי, וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵירַי. כָּךְ לִימַּדְתִּי, וְכָךְ לִימְּדוּ חֲבֵירַי״. אִם שָׁמְעוּ – אָמַר לָהֶם,

באין לזה שעל פתח הר הבית, ואומר הזקן החכם שהורה הלכה שאינה מקובלת על חבריו: כך דרשתי מן התורה וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי בהלכה ולא הגענו להסכמה בדבר. אם שמעו חכמי בית דין זה הלכה פסוקה בנושא זה — אמר להם,

וְאִם לָאו – בָּאִין לָהֶן לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח עֲזָרָה. וְאוֹמֵר: ״כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵירַי. כָּךְ לִימַּדְתִּי, וְכָךְ לִימְּדוּ חֲבֵירַי״. אִם שָׁמְעוּ, אָמַר לָהֶם.

ואם לאו [לא], שלא שמעו — באין להן החכמים והזקן לאותן שעל פתח עזרה שהוא בית דין חשוב יותר, ואומר הזקן: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי, אם שמעו — אמר להם,

וְאִם לָאו, אֵלּוּ וְאֵלּוּ בָּאִין לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵא תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳״. חָזַר לְעִירוֹ, שָׁנָה וְלִמֵּד בְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד, פָּטוּר. וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת, חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן״ – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת.

ואם לאו [לא] — אלו ואלו באין לבית דין הגדול סנהדרי של שבעים ואחד שבלשכת הגזית, שממנו יוצא תורה לכל ישראל, שנאמר: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (שם י), והם אשר מסכמים וקובעים פסק הלכה מחייב. אם פסקו כנגד דבריו של אותו זקן, וחזר הזקן לעירו, ובכל זאת שנה ולמד באותה דרך שהיה למד בה מקודם לכן — פטור, אולם אם הורה לאחרים לעשות כשיטתו שלא כדין סנהדרין — הרי זה חייב מיתה, שנאמר: "והאיש אשר יעשה בזדון..."(שם יב), וכוונתו: אינו חייב עד שיורה לעשות.

תַּלְמִיד שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת פָּטוּר. נִמְצָא חוּמְרוֹ קוּלּוֹ.

ועוד אמרו: תלמיד שעדיין לא הגיע לדרגת חכם, שלא נסמך, שהורה לעשות כנגד הוראת בית דין הגדול — פטור, לפי שהוראתו אינה קרויה הוראה. ואם כן נמצא חומרו קולו שהחומרה שהחמירו עליו שלא יורה, גורמת לו הקלה שלא ידון למוות.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר׳

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "כי יפלא ממך דבר" (שם ח),