מתני׳ אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין: הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ; וְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל; וְזָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵּית דִּין; וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר; וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה; וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ; וְזוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן, וּבוֹעֲלָהּ.

אלו הן הנחנקין כעונש על חטאיהם: המכה אביו או את אמו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא על פי (את פי) בית דין, ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה, והבא על אשת איש, וזוממי בת כהן, כלומר, העדים המעידים בשקר על בת כהן שזנתה שאינם נדונים בשריפה כמותה, אלא בחנק וכן בועלה ידון בחנק כבא על אשת איש סתם.

גמ׳ ״מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ״. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת״. וְכָל מִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק.

ושואלים: מכה אביו ואמו מנלן [מנין לנו] שעונשו בחנק? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו) ולא נתפרש מה מיתתו, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.

אֵימָא עַד דְּקָטֵיל לֵיהּ מִיקְטַל! סָלְקָא דַּעֲתָךְ? קָטַל חַד – בְּסַיִיף, וְאָבִיו בְּחֶנֶק?

ומקשים: אימא [אמור] שפירושו שהבן נענש רק אם מכה את אביו עד דקטיל ליה מיקטל [שהורג אותו]! ודוחים: וכי סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כדבר הזה? הלא לדבריך אם קטל חד [הרג אחד], סתם אדם, דינו בסייף ואם הרג את אביו יהיה דינו בחנק בלבד, והדבר אינו מסתבר!

הָנִיחָא לְמַאן דַּאֲמַר חֶנֶק קַל. אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר חֶנֶק חָמוּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומקשים: הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לדעת מי שאומר] שחנק קל מסייף ולכן קל וחומר הוא, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחנק חמור מסייף, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אֶלָּא, מִדִּכְתִיב: ״מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת״, וּכְתִיב: ״אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת״ – שְׁמַע מִינָּהּ: כָּל הֵיכָא דְּאִיכָּא הַכָּאָה סְתָם, לָאו מִיתָה הוּא.

אלא, יש להביא ראיה אחרת, מדכתיב [ממה שנאמר]: "מכה איש ומת מות יומת" (שם יב), וכתיב [ונאמר]: "או באיבה הכהו בידו וימת מות יומת המכה רוצח הוא" (במדבר לה, כא), שמע מינה [למד מכאן] כי כל היכא דאיכא [מקום שיש, שנאמרה] לשון "הכאה" סתם בלא התוצאה של אותה הכאה ("ומת", "וימות") — לאו [לא] מיתה הוא אלא מכה כפשוטה.

וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״מַכֵּה אִישׁ״ וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ״. דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא: ״מַכֵּה אִישׁ וָמֵת״, הֲוָה אָמִינָא: ״אִישׁ״, דְּבַר מִצְוָה – אִין, קָטָן – לָא. כָּתַב רַחֲמָנָא: ״כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ״. וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא: ״כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ״, הֲוָה אָמִינָא: אֲפִילּוּ נְפָלִים, אֲפִילּוּ בֶּן שְׁמוֹנָה. צְרִיכִי.

ומסבירים: ואיצטריך למיכתב [והיה צריך לכתוב] את הכתוב "מכה איש" ואיצטריך למכתב [והיה צריך לכתוב] "כל מכה נפש", שאין אחד מהם מיותר. דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] רק "מכה איש ומת", הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא מכה איש דבר מצוה [שהוא בן קיום מצוות], שמקיים מצוות וחייב בהן — אין [כן], חייב מיתה עליו, אבל ההורג קטן — לא. על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "כל מכה נפש". ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] "כל מכה נפש", הוה אמינא [הייתי אומר] שאפילו נפלים בכלל זה, שהרי נפש כלשהי להם, ואפילו בן שמונה ילד שנולד לאחר הריון של שמונה חדשים בלבד שנחשב כמת, לפי שלא יוכל לחיות הרבה, שאפילו הם בכלל נפש, על כן צריכי [הוצרך] לומר "מכה איש" שמשמעו איש גדול, ואם כן צריכין אנו לשני הכתובים. ומקשים: אם זה הוא המקור שיהא חייב על הכאת אביו, אם כן

וְאֵימָא: אַף עַל גַּב דְּלָא עָבֵיד בֵּיהּ חַבּוּרָה. אַלָּמָּה תְּנַן: הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶן חַבּוּרָה?

אימא [אמור] שאף על גב [אף על פי] שלא עביד ביה [עשה בו ] חבורה, אלמה תנן [ומדוע שנינו במשנה] שהמכה אביו או את אמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה!

אָמַר קְרָא: ״מַכֵּה אָדָם וּמַכֵּה בְהֵמָה״. מַה מַּכֵּה בְהֵמָה – עַד דְּעָבֵיד בָּהּ חַבּוּרָה, דִּכְתִיב בָּהּ: נֶפֶשׁ, אַף מַכֵּה אָדָם – עַד דְּעָבֵיד חַבּוּרָה.

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "מכה אדם" ו"מכה בהמה" ("ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא) באותו כתוב, ללמדנו בהשוואה זו מה מכה בהמה אינו חייב עד דעביד [שיעשה] בה חבורה, דכתיב [שנאמר] בה "נפש" כאמור "ומכה נפש בהמה ישלמנה" (שם יח), כלומר, שאינו חייב אלא על מכה שיש בה מקצת הוצאת נפש (והדם הוא הנפש. ראה דברים יב, כג), וחבורה יש בה הוצאת נפש כזו, אף מכה אדם אינו חייב עד דעביד [שיעשה] חבורה

מַתְקִיף לָהּ רַב יִרְמְיָה: אֶלָּא מֵעַתָּה, הִכְחִישָׁהּ בַּאֲבָנִים הָכִי נַמִי דְּלָא מִיחַיַּיב? אֶלָּא: אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְנֶפֶשׁ בְּהֵמָה, דְּהָא אִי נַמִי הִכְחִישָׁה בַּאֲבָנִים חַיָּיב, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לְנֶפֶשׁ אָדָם.

מתקיף לה [מקשה עליה] רב ירמיה על הוכחה זו: אלא מעתה אם הכחישה באבנים (שם עליה משא כבד של אבנים) עד שניזוקה הבהמה או מתה, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא מיחייב [יתחייב] עליה כיון שלא עשה בה חבורה?! והלא ברור לנו שחייב אדם לשלם על נזקים שגרם לרכוש חבירו בכל אופן! אלא כך יש לומר: אם "מכה נפש" אינו ענין לנפש בהמה, דהא אי נמי [שהרי אם גם כן] הכחישה באבנים חייב, תניהו ענין לנפש אדם, שמכה אדם, והכוונה למכה אביו, שהרי רק על הכאה זו חייבים מיתה — אינו חייב אלא בעשיית חבורה, שהיא הוצאת נפש.

אֶלָּא הֶקֵּישָׁא לָמָּה לִי? לְכִדְתַנְיָא דְּבֵי חִזְקִיָּה.

ומקשים: אם כן שהדבר נלמד במדת "אם אינו ענין" מ"נפש בהמה", אלא הקישא [ההיקש] שבפסוק בין מכה אדם ומכה בהמה למה לי, לשם מה היא? ומשיבים: לכדתניא דבי [לפי ששנינו בבית מדרשו] של חזקיה שפורטו כמה טעמים שלמדים מכאן שכל מי שמואשם (אף כי לא חוייב) בהריגת נפש אדם — פטור מכל עונשי ממון על נזקים שהזיק אגב כך.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאִית לֵיהּ תַּנָּא דְּבֵי חִזְקִיָּה. אֶלָּא לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ תַּנָּא דְּבֵי חִזְקִיָּה, הֶיקֵּישָׁא לָמָּה לִי?

ושואלים: הניחא למאן דאית ליה [זה נוח למי שיש לו, שמקבל] את שיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של חזקיה, אלא למאן דלית ליה [למי שאין לו, שאינו מקבל] את שיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של חזקיה, היקישא [היקש] למה לי?

מַה מַּכֵּה בְּהֵמָה לִרְפוּאָה פָּטוּר, אַף מַכֵּה אָדָם לִרְפוּאָה פָּטוּר.

ומסבירים: לשיטה זו למדים מן ההיקש, מה מכה בהמה לרפואה פטור שהרי התכוון לרפאה — אף מכה אדם לרפואה פטור, ואין מחייבים אותו כלל אם גרם למוות, משום שכוונתו היתה לצורך רפואה.

דְּאִיבַּעֲיָא לְהוּ: בֵּן מַהוּ שֶׁיַּקִּיז דָּם לְאָבִיו? רַב מַתָּנָא אָמַר: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. רַב דִּימִי בַּר חִינָּנָא אָמַר: ״מַכֵּה אָדָם…וּמַכֵּה בְּהֵמָה״. מַה מַּכֵּה בְּהֵמָה לִרְפוּאָה פָּטוּר, אַף מַכֵּה אָדָם לִרְפוּאָה פָּטוּר.

דאיבעיא להו [שנשאלה להם לחכמים] שאלה זו: בן מהו הדין לענין שיקיז דם לאביו? האם יש בכך משום עושה חבורה באביו, או לא? רב מתנא אמר: נאמר "ואהבת לרעך כמוך" (שם יט, יח), ללמד כשם שאתה רוצה שירפאוך בשעת הצורך, אף לחברך צריך אתה לדאוג לרפאותו, ולא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינם רוצים לעשות לעצמם, וממילא המרפא את אביו מותר לכתחילה. רב דימי בר חיננא אמר: לומדים זאת מן ההשוואה של "מכה אדם" ו"מכה בהמה" הכתובים באותו פסוק; מה מכה בהמה לרפואה פטור — אף מכה אדם לרפואה פטור.

רַב לָא שָׁבֵיק לִבְרֵיהּ לְמִישְׁקַל לֵיהּ סִילְוָא. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא לָא שָׁבֵיק לִבְרֵיהּ לְמִיפְתַּח לֵיהּ כַּוְּותָא, דִּילְמָא חָבֵיל, וַהֲוָה לֵיהּ שִׁגְגַת אִיסּוּר.

מסופר כי רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא [התיר לבנו להוציא ממנו קוץ] שמא יעשה בו חבורה בלא כוונה. מר בריה [בנו] של רבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא [הניח לבנו שיפתח לו פתח בתוך בועה של מוגלה], דילמא חביל [שמא אגב כך יחבול בו], ויעשה חבורה כל שהיא, והוה ליה [ותהיה זו] שגגת איסור.

אִי הָכִי אַחֵר נַמִי! אַחֵר, שִׁיגְגַת לָאו. בְּנוֹ, שִׁגְגַת חֶנֶק.

ומקשים: אי הכי [אם כך], אם חושש הוא לכך, אחר נמי [גם כן] שאינו בנו אל יטפל בו, שהרי אסור לכל אדם מישראל להכות ולחבול בחבירו! ומשיבים: עדיין יש הבדל, שכן אחר אם יגרום חבלה בשגגה תהא זו שיגגת לאו, שהאיסור להכות חבירו הוא "לא תעשה" בלבד, ואילו בנו שעושה זאת הרי זו שגגת חנק.

וְהָדִתְנַן: ״מַחַט שֶׁל יָד לִיטּוֹל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ״ – לֵיחוּשׁ דִּילְמָא חֲבֵיל, וְהָוְיָא לָהּ שִׁגְגַת סְקִילָה!

ומקשים: והדתנן [וזו ששנינו במשנה]: מחט של יד (מחט לתפירה) מותרת בטלטול בשבת משום שמותר ליטול בה את הקוץ בשבת. ויש לשאול: מדוע התירו להוציא קוץ בשבת, ליחוש דילמא חביל [ושיחשוש שמא תוך כדי הוצאת הקוץ בשבת יגרום חבלה], והויא לה [ותהיה זו] שגגת סקילה, שגגה של עבירה שעונשה סקילה, שהרי עשיית חבורה איסור מן התורה הוא בשבת!

הָתָם מְקַלְקֵל הוּא.

ודוחים: התם [שם] בשבת גם אם יחבול בו בשגגה הלא מקלקל הוא ואילו בשבת חייבים רק על מלאכה שיש בה תיקון.

הָנִיחָא לְמַאן דַּאֲמַר מְקַלְקֵל פָּטוּר. אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר חַיָּיב, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שהמקלקל בשבת פטור בכל מקרה, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שאף המקלקל חייב במקרים מסויימים אם יש לו הנאה בדבר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והלא יצטרכו לאסור הוצאת קוץ!

מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דַּאֲמַר מְקַלְקֵל בְּחַבּוּרָה חַיָּיב? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא,

ומשיבים: מאן שמעת ליה דאמר [מי הוא החכם ששמעת אותו אומר] כי המקלקל בחבורה חייב אם יש בכך צד מסויים של תיקון? — הלא ר' שמעון היא,