נִשְׁעָן וְהוֹלֵךְ עַל מַקְּלוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אָמַר: ״הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי גָּדוֹל מִשֶּׁל שִׁמְעוֹן״? אָמְרוּ: ״הַנִּיחוּ לוֹ, אַף הוּא לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנָס. הִתִּירוּ פְּרוּשִׁין אֶת הַדָּבָר״.

נשען והולך על מקלו על עץ הרומח. וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון, אמר: היכן מצינו (מצאנו) ששבטו של לוי גדול (חשוב) משל שמעון? אם כל בני שבטכם עושים כן שמפקירים עצמם אחר בנות מואב, גם לי מותר. מששמעו דבריו אמרו: הניחו לו להכנס, אף הוא כמותנו ולעשות צרכיו (לתשמיש) נכנס. ושמחו ואמרו: התירו פרושין (חסידים ויראים, שפנחס מנוי עמהם) את הדבר.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה נִסִּים נַעֲשׂוּ לוֹ לְפִנְחָס. אֶחָד – שֶׁהָיָה לוֹ לְזִמְרִי לִפְרוֹשׁ וְלֹא פֵּירֵשׁ, וְאֶחָד – שֶׁהָיָה לוֹ לְדַבֵּר וְלֹא דִּבֵּר, וְאֶחָד – שֶׁכִּוֵּון בְּזַכְרוּתוֹ שֶׁל אִישׁ וּבְנַקְבוּתָהּ שֶׁל אִשָּׁה, וְאֶחָד – שֶׁלֹּא נִשְׁמְטוּ מִן הָרוֹמַח, וְאֶחָד – שֶׁבָּא מַלְאָךְ וְהִגְבִּיהַּ אֶת הַמַּשְׁקוֹף, וְאֶחָד – שֶׁבָּא מַלְאָךְ וְהִשְׁחִית בָּעָם.

אמר ר' יוחנן: ששה נסים נעשו לו לפנחס בהריגתו של זמרי: אחד — שהיה לו לזמרי לפרוש מכזבי, ושוב אסור להרגו, ולא פירש. ואחד — שהיה לו לדבר ולצעוק ולבקש עזרה מבני שבטו, ולא דבר. ואחד — שכוון פנחס את הרומח בדיוק בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה, שיהא ניכר לכל על מה נהרגו. ואחד — שלא נשמטו שניהם מן הרומח. ואחד — שבא מלאך והגביה את המשקוף של אותה קובה שלא ישמטו, ואחד — שבא מלאך והשחית בעם והיו הכל מבוהלים ולא עצרו את פנחס.

בָּא וַחֲבָטָן לִפְנֵי הַמָּקוֹם. אָמַר לְפָנָיו: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל אֵלּוּ יִפְּלוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל״? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף״. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״.

בא פנחס וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: רבונו של עולם! וכי על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל? שהלא נאמר "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" (במדבר כה, ט). והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״וַיִּתְפַּלֵּל״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״וַיְפַלֵּל״. מְלַמֵּד כִּבְיָכוֹל שֶׁעָשָׂה פְּלִילוּת עִם קוֹנוֹ. בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדָחֳפוֹ, אָמַר לָהֶן: ״הַנִּיחוּ לוֹ, קַנַּאי בֶּן קַנַּאי הוּא, מֵשִׁיב חֵימָה בֶּן מֵשִׁיב חֵימָה הוּא״.

"(תהלים קו, ל). אמר ר' אלעזר: לשון "ויתפלל" לא נאמר, אלא "ויפלל" — מלמד כביכול שעשה פנחס פלילות (משפט) עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו על שהוא אומר דברים קשים כלפי מעלה. אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משבט לוי שקנא לכבוד דינה, משיב חימה בן משיב חימה הוא מזרע אהרן שהשיב חמה במעשה קרח, יפה עשה.

הִתְחִילוּ שְׁבָטִים מְבַזִּין אוֹתוֹ: ״רְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה, שֶׁפִּיטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהָרַג נָשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל״? בָּא הַכָּתוּב וְיִחֲסוֹ: ״פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן״.

התחילו שבטים מבזין אותו את פנחס: ראיתם בן פוטי זה (שאמו היתה מ"בנות פוטיאל"), ודרשו: שפיטם אבי אמו (שלפי מסורת אחת הוא יתרו) עגלים לעבודה זרה, ואיש זה העיז פנים והרג שלא במשפט נשיא שבט מישראל! ובתשובה לטענה זו בא הכתוב ויחסו "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" (במדבר כה, יא), שדווקא בשל ייחוסו זה עשה מה שעשה.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: ״הַקְדֵּם לוֹ שָׁלוֹם״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם״. וּרְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּהֵא מְכַפֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום לפנחס, כדי לכבדו בפני הכל, שנאמר: "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" (שם יב), ונאמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלהיו ויכפר על בני ישראל", וראויה כפרה זו שכיפר במעשהו שתהא מכפרת והולכת לעולם.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: ״זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ״, אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע אוֹתוֹ הַיּוֹם. וְהִמְתִּין לוֹ פִּנְחָס עַד שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁמֶּלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ.

באותו ענין עצמו דרשו עוד, אמר רב נחמן אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו" (משלי ל, לא) — ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות (כמנין "זרזיר") בעל אותו רשע זמרי אותו היום, והמתין לו פנחס עד שתשש כחו מרוב ביאות. והוא אינו יודע שאינו צריך להמתין כל כך משום שמלך אלקום (כינוי לקדוש ברוך הוא: מלך שאין לעמוד בפניו) עמו.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״שִׁשִּׁים, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כַּבֵּיצָה הַמּוּזֶרֶת, וְהִיא הָיְתָה כַּעֲרוּגָה מְלֵיאָה מַיִם״. אָמַר רַב כָּהֲנָא: וּמוֹשָׁבָהּ בֵּית סְאָה. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: קֶבֶר שֶׁלָּהּ אַמָּה.

במתניתא תנא [בברייתא שנינו]: ששים בעילות בעל, עד שנעשה זמרי כביצה המוזרת, שכל תוכנה נראה כמשקה דלוח ואחיד, והיא (כזבי) היתה מרוב הבעילות כערוגה מליאה מים. אמר רב כהנא להדגיש בדרך הפרזה את גנותה וזנותה: ומושבה (מקום מושבה) בית סאה, כל כך רחבה היתה. תני רב יוסף: קבר (פתח הרחם) שלה — אמה היה.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֹא כָּזְבִּי שְׁמָהּ, אֶלָּא שְׁוִילְנָאי בַּת צוּר שְׁמָהּ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ כָּזְבִּי? שֶׁכִּזְּבָה בְּאָבִיהָ. דָּבָר אַחֵר: כָּזְבִּי – שֶׁאָמְרָה לְאָבִיהָ: ״כּוֹס בִּי עַם זֶה״.

אמר רב ששת: לא "כזבי" שמה, אלא "שוילנאי בת צור" שמה, ולמה נקרא שמה "כזבי" — שכזבה באביה, שהרי אמר לה שלא תיבעל אלא לגדול שבהם והיא נבעלה לנשיא שבט. דבר אחר: "כזבי" — שאמרה לאביה כוס [שחט] בי עם זה על ידי שתסיתם לזנות.

וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: ״בֵּין קָנֵי לְאוּרְבָּנֵי שְׁוִילְנָאי מַאי בָּעֲיָא״? ״בַּהֲדֵי קַלְפִּי דְּקָנֵי שְׁוִילְנָאי מַאי בָּעֲיָא״? ״גַּפְתָּהּ לְאִמָּהּ״.

וכיון שהיה שמה "שוילנאי" הרי זה מסביר היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] כשמדברים על זונה מפורסמת: בין קני לאורבני [הקנים לערבות] שוילנאי מאי בעיא [מה רוצה], ודאי לזנות באה. או פתגם אחר: בהדי קלפי דקני [עם קליפות הקנים] שוילנאי מאי בעיא [מה רוצה]? ודאי לזנות הלכה, גפתה [זינתה] את אמה שהכל קוראים לה "זונה בת זונה". ולפי דרכנו למדנו שנעשה שם זה לתואר כולל לזונה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ. זִמְרִי, וּבֶן סָלוּא, וְשָׁאוּל, וּבֶן הַכְּנַעֲנִית, וּשְׁלוּמִיאֵל בֶּן צוּרִי שַׁדַּי. זִמְרִי – עַל שֶׁנַּעֲשָׂה כַּבֵּיצָה הַמּוּזֶרֶת, בֶּן סָלוּא – עַל שֶׁהִסְלִיא עֲוֹנוֹת שֶׁל מִשְׁפַּחְתּוֹ, שָׁאוּל – עַל שֶׁהִשְׁאִיל עַצְמוֹ לִדְבַר עֲבֵירָה, בֶּן הַכְּנַעֲנִית – עַל שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה כְּנַעַן – וּמַה שְּׁמוֹ? שְׁלוּמִיאֵל בֶּן צוּרִי שַׁדַּי שְׁמוֹ.

אמר ר' יוחנן: חמשה שמות יש לו, והם: "זמרי", ו"בן סלוא", ו"שאול", ו"בן הכנענית", ו"שלומיאל בן צורי שדי". "זמרי" נקרא — על שנעשה כביצה המוזרת מרוב בעילה. "בן סלוא" — על שהסליא (הזכיר) עונות של משפחתו. "שאול" — על שהשאיל עצמו לדבר עבירה. "בן הכנענית" — על שעשה מעשה כנען המפורסמים בגנותם בנושא זה. ומה שמו האמיתי — שלומיאל בן צורי שדי שמו, שהוא היה נשיא שבט שמעון כמבואר בתורה (במדבר א, ב).

״כֹּהֵן שֶׁשִּׁימֵּשׁ בְּטוּמְאָה״. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: כֹּהֵן שֶׁשִּׁימֵּשׁ בְּטוּמְאָה חַיָּיב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם אוֹ אֵין חַיָּיב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם?

שנינו במשנה שכהן ששימש בטומאה — פרחי כהונה הורגים אותו. בעא מיניה [שאל אותו] רב אחא בר הונא מרב ששת: כהן ששימש בטומאה, האם הוא חייב מיתה בידי שמים, או אין חייב מיתה בידי שמים?

אֲמַר לֵיהּ; תְּנִיתוּהָ: ״כֹּהֵן שֶׁשִּׁימֵּשׁ בְּטוּמְאָה אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין. אֶלָּא פִּירְחֵי כְהוּנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה וּפוֹצְעִין אֶת מוֹחוֹ בְּגִיזְרִין״. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ מִחַיַּיב בִּידֵי שָׁמַיִם, לִישְׁבְּקֵיהּ דְּלִיקְטוּל בִּידֵי שָׁמַיִם. אֶלָּא מַאי – אֵינוֹ חַיָּיב?

אמר ליה [לו]: כבר תניתוה [שניתם אותה], כלומר, מהדברים השגורים בפי הכל יש פתרון לשאלה זו, שכן שנינו: כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגיזרין. ואי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי מחייב [חייב] מיתה בידי שמים, לישבקיה דליקטול [שיניחוהו שייהרג] בידי שמים! ואם כן, הרי מכאן ראיה שאינו חייב מיתה. דחה זאת רב אחא בר הונא: אלא מאי [מה] אומר אתה — שאינו חייב מיתה בידי שמים,

מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּרַחֲמָנָא פְּטָרֵיהּ וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִיקְטוֹל לֵיהּ? וְלָא? וְהָתְנַן: ״מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה בֵּית דִּין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה״. רַחֲמָנָא פְּטָרֵיהּ וַאֲנַן קָטְלִינַן לֵיהּ! הָאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּמַלְקוּת שֶׁל כְּרִיתוֹת עָסְקִינַן, דְּגַבְרָא בַּר קְטָלָא הוּא.

מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום וניקטול ליה [האם יש דבר שהתורה פטרה אותו מעונש מוות כלשהו, ואנחנו נעמוד ונהרוג אותו]? אמר לו רב ששת: ולא, וכי לא מצינו דבר כגון זה? והתנן [והרי שנינו במשנה ]: מי שעבר עבירה ולקה על ידי בית דין ושנה בעבירה — בית דין מכניסין אותו לכיפה, והרי אף שם יכול אתה לומר: רחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה [התורה פטרה אותו ואנחנו הורגים אותו]! ודוחים: האמר [הרי אמר] ר' ירמיה אמר ריש לקיש: במלקות של עבירות שהעובר אותן חייב כריתות עסקינן [עוסקים אנו], דגברא בר קטלא [שהאיש העובר בן מוות] הוא לשמים.

וְהָא גּוֹנֵב הַקַּסְוָה! הָאָמַר רַב יְהוּדָה: בִּכְלִי שָׁרֵת עָסְקִינַן, וּרְמִיזָא: ״לֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ״.

אמר לו: והא [והרי] גונב הקסוה שנידון בידי אדם בלא עונש שמים, ואמרנו שקנאים פוגעים בו! ענה לו: האמר [הרי אמר] כבר רב יהודה: בגונב כלי שרת עסקינן [עוסקים אנו], ורמיזא [ונרמז הדבר] "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (במדבר ד, כ).

וְהָא הַמְקַלֵּל אֶת הַקּוֹסֵם! הָא תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״יַכֶּה קוֹסֵם אֶת קוֹסְמוֹ״, דְּמִיחֲזִי כִּמְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם.

הקשה לו: והא [והרי] המקלל את הקוסם שאינו חייב מן התורה, וקנאים פוגעים בו! ענה לו: הא תני [הרי כבר שנה] רב יוסף שפירושו הוא שאומר: יכה קוסם את קוסמו, דמיחזי [שנראה] כמברך (מקלל, בלשון נקיה) את השם, וחייב מיתה על חילול השם.

וְהָא בּוֹעֵל אַרְמָאִית! הָא אַקְרִיוּהּ לְרַב כָּהֲנָא בְּחֶלְמֵיהּ, וְאַדְכְּרֵיהּ רַב לִגְמָרֵיהּ.

הקשה לו: והא [והרי] בועל ארמאית, שלא נאמר בו עונש מיתה בתורה, וקנאים פוגעים בו! ענה לו: הא אקריוה [הקריאו] לרב כהנא בחלמיה [בחלומו], ואדכריה [נזכר] בשל כך רב לגמריה [את תלמודו] שהבא על הגויה נאמר בו עונש כרת.

אֵיתִיבֵיהּ: ״הַיּוֹצֵק וְהַבּוֹלֵל וְהַפּוֹתֵת, הַמּוֹלֵחַ, הַמֵּנִיף, הַמַּגִּישׁ, וְהַמְסַדֵּר אֶת הַשּׁוּלְחָן, הַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ – פָּטוּר.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: כהן היוצק שמן במנחה, והבולל אותה, והפותת את המנחה האפויה לפתים, כדרך שעושים במקדש, המולח, המניף אותה כלפי המזבח, המגיש אותה למזבח, והמסדר את השולחן של לחם הפנים, והמטיב (מנקה ומסדר) את הנרות של המנורה, והקומץ את המנחה, והמקבל דמים של אחד הקרבנות, אם עשה אחת מהעבודות הללו חוץ למקדש, אף על פי שיש איסורים חמורים מאוד בעושה עבודת הקודש מחוץ למקדש — פטור מכרת.

וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן

ואין חייבין עליהן