אֲמַר לֵיהּ: אַדָּא בְּרִי, בִּתְרֵי קָטְלִי קָטְלַתְּ לֵיהּ?

אמר ליה [לו]: אדא ברי [בני] בתרי קטלי קטלת ליה [בשתי מיתות אתה הורג אותו]?! כלומר, באמת מודה ר' יוסי שאיסור אשת איש חל על איסור חמותו, ואם היה הדבר בשוגג חייב להביא שני קרבנות חטאת, אבל כשנידון למיתה הרי אי אפשר לחנקו אחר שריפתו.

מתני׳ מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה, בֵּית דִּין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה, וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִין, עַד שֶׁכְּרֵיסוֹ מִתְבַּקַּעַת.

מי שלקה פעם אחת על עבירה שעבר, ושנה בעבירה, והלקוהו פעם שניה, שרואים בו שהוא עבריין מועד — בית דין מכניסין אותו לכיפה (צינוק) ומאכילין אותו פת שעורין (רמב"ם) עד שכריסו מתבקעת מפני רוע המזון, ומת.

גמ׳ מִשּׁוּם דְּלָקָה וְשָׁנָה, בֵּית דִּין כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הָכָא בְּמַלְקֻיּוֹת שֶׁל כְּרִיתוֹת עָסְקִינַן, דְּגַבְרָא בַּר קְטָלָא הוּא, וְקָרוֹבֵי הוּא דְּלָא מִיקְרַב קְטָלֵיהּ. וְכֵיוָן דְּקָא מְוַותֵּר לָהּ נַפְשֵׁיהּ, מְקָרְבִינַן לֵיהּ לִקְטָלֵיהּ עִילָּוֵיהּ.

על עצם ההלכה תוהים: וכי משום שלקה ושנה ועבר עבירות שאינן כה חמורות בית דין כונסין אותו לכיפה למאסר לעולם, ומקרבים את מותו?! אמר ר' ירמיה אמר ר' שמעון בן לקיש: הכא [כאן] במלקיות של כריתות עסקינן [עוסקים אנו], שעבר עבירות שחייבים עליהן כרת, ואם התרו בו — נדון למלקות. דגברא בר קטלא [שאדם זה בעצם בן מוות] הוא, שהרי עונש הכרת הוא מיתתו בידי שמים, ואולם קרובי [להתקרב] הוא שלא מיקרב קטליה [נתקרבה מיתתו] משום שאינה מסורה בידי אדם אלא בידי שמים, וכיון דקא [שהוא] מוותר, מפקיר לה נפשיה [את עצמו] בעבירותיו מקרבינן ליה לקטליה עילויה [אנו מקרבים את מיתתו עליו] על ידי הכיפה.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב לְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר תַּחְלִיפָא: תָּא אַסְבְּרָא לָךְ: בְּמַלְקֻיּוֹת שֶׁל כָּרֵת אַחַת. אֲבָל שֶׁל שְׁתַּיִם וְשֶׁל שָׁלֹשׁ כְּרִיתוֹת – אִיסּוּרֵי הוּא דְּקָא טָעֵים, וְלֹא מְוַותֵּר כּוּלֵּי הַאי.

אמר ליה [לו] ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא, תא אסברא [בוא ואסביר] לך פרטי הלכה זו: מדובר כאן באופן שלקה במלקיות של כרת אחת, שעבר ושנה אותה עבירה, אבל מי שלקה מלקות של שתים ושל שלש כריתות מעבירות שונות — אינו נענש כך, כי איסורי [איסורים] הוא דקא טעים [שהוא, שרצונו, לטעום] שרוצה ליהנות מדברים שונים. ולא מוותר, מפקיר את עצמו כולי האי [כל כך] למיתה, אלא מפני תאוותו עשה.

״מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה״. שָׁנָה, אַף עַל גַּב דְּלֹא שִׁילֵּשׁ. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הָא אָמַר: עַד תְּלָת זִימְנֵי לָא הָוְיָא חֲזָקָה!

שנינו במשנה שכונסים לכיפה מי שלקה ושנה ונדייק: שנה משמע אף על גב [אף על פי] שלא שילש בעבירה, לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא? דאי [שאם] תאמר שהיא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל — הא [הרי] הוא אמר שעד תלת זימני [שלוש פעמים] לא הויא [אין זו] חזקה, ואם כן, העובר פעמיים עדיין לא יוחזק כבעל עבירה קבוע, ולא יענשוהו עד כדי כך!

אָמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, קָסָבַר: עֲבֵירוֹת מַחֲזִיקוֹת.

אמר רבינא לדחות קושי זה: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, קסבר [סבור הוא] כי עבירות מחזיקות בחזקת רשע,

מֵיתִיבִי: ״עָבַר עֲבֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַלְקוּת פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה, מַלְקִין אוֹתוֹ. וּשְׁלִישִׁית כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף בַּשְּׁלִישִׁית מַלְקִין אוֹתוֹ. בָּרְבִיעִית כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה״. מַאי לָאו, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מַלְקֻיּוֹת מַחֲזִיקוֹת, וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל קָמִיפַּלְגִי!

כלומר, אין חזקת עבריין לענין זה באה משום שלקה שלש פעמים, אלא משום העבירות שעובר, ואם כן משנתנו האומרת "לקה ושנה" עולה יפה גם לדעת רבן שמעון בן גמליאל, שכן אדם זה לקה ושנה בעבירה, ושוב לקה, וכיון ששילש בעבירה מכניסים אותו לכיפה בלא להלקות. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: עבר עבירה שיש בה מלקות פעם ראשונה ושניה — מלקין אותו, ושלישית — כונסין אותו לכיפה! אבא שאול אומר: אף בשלישית מלקין אותו, ורק ברביעית כונסין אותו לכיפה. מאי לאו [האם לא] נבין את המחלוקת הזו כי דכולי עלמא [לדעת הכל] מלקיות מחזיקות, הן שעושות את החזקה שהוא עבריין מועד, ואם כן חכמים ואבא שאול בפלוגתא [במחלוקת] של רבי ורבן שמעון בן גמליאל קמיפלגי [חלוקים הם], האם חזקה היא בפעמיים או בשלש!

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: עֲבֵירוֹת מַחֲזִיקוֹת, וּמָר סָבַר: מַלְקֻיּוֹת מַחֲזִיקוֹת.

ודוחים: לא, אפשר לפרש דכולי עלמא אית להו [הכל יש להם, מקבלים] את שיטת רבן שמעון בן גמליאל שחזקה בשלוש פעמים, והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בדבר זה הם חלוקים] דמר סבר [חכם זה, חכמים, סבור] כי בשלישית כונסים אותו לכיפה כי העבירות עצמן הן שמחזיקות, והרי אדם זה שילש בעבירה, ומר סבר [והחכם, אבא שאול, סבור] שהמלקיות הן שמחזיקות, וזה אמנם עבר בשלישית אך טרם לקה ולא הוחזק עד שילקה, וכיון שלקה בפעם השלישית ושב עבר ברביעית — ידון לכיפה.

וְהָדְתַנְיָא: ״הִתְרוּ בּוֹ וְשָׁתַק, הִתְרוּ בּוֹ וְהִרְכִּין רֹאשׁוֹ, פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה מַתְרִין בּוֹ; שְׁלִישִׁית, כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף בַּשְּׁלִישִׁית מַתְרִין בּוֹ; בָּרְבִיעִית כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה״.

על הסבר זה של המחלוקת מקשים והדתניא [ומה ששנינו בברייתא]: מי שהתרו בו בעבירה שחייבים עליה מלקות, ושתק ולא אמר שהוא מקבל על עצמו את ההתראה, וכן אם התרו בו והרכין ראשו ולא אמר במפורש, שמקבל עליו, הרי פעם ראשונה ושניה שאירע דבר כגון זה מתרין בו אבל אין בית הדין עונשו, כיון שלא אמר במפורש שהוא מקבל את ההתראה. ואולם אם עשה כן פעם שלישית — כונסין אותו לכיפה. אבא שאול אומר: אף בשלישית מתרין בו, ורק ברביעית כונסין אותו לכיפה,

וְהָתָם מַלְקוּת לֵיכָּא. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר רָבִינָא: בְּכִיפָּה צְרִיכָה הַתְרָאָה קָמִיפַּלְגִי.

והתם [ושם] בברייתא זו הלא מלקות ליכא [אין], שהרי לא קבל עליו התראה ואינו לוקה ומדובר באדם שרק עבר כמה עבירות, ואם תפרש שאינם חולקים בשאלה בכמה פעמים היא חזקה, אם כן במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? אמר רבינא: בשאלה אם הכנסתו לכיפה צריכה התראה קמיפלגי [נחלקו], שחכמים סבורים שכיון שעבר ושנה ושילש את אי ציותו להתראה, מכניסין אותו לכיפה, ואבא שאול אומר שלפני שעובר פעם שלישית יש להודיעו שאם לא יימנע מכך — יוכנס לכיפה, וכיון שלא הודיעוהו — לא יוכנס, אלא לאחר עבירה רביעית, שלפניה יתרוהו שאם ישוב ויעבור — יוכנס לכיפה.

וּמַאי כִּיפָּה? אָמַר רַב יְהוּדָה: מְלֹא קוֹמָתוֹ. וְהֵיכָא רְמִיזָא? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה״.

לגוף ההלכה שואלים: ומאי [ומה] טיבה של כיפה זו? אמר רב יהודה: חדר קטן שהוא רק מלא קומתו של הנידון ואינו יכול לנוע בו. ושואלים: והיכא רמיזא [והיכן נרמז] עונש זה? אמר ריש לקיש: "תמותת רשע רעה" (תהלים לד, כב), כלומר, סופו של הרשע שהוא מת ברעתו — ונעשה הדבר במיתה קשה זו.

וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי [גַּם] לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה״? מַאי ״מְצוֹדָה רָעָה״? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חַכָּה.

ואגב הזכרת רעה זו מביאים מה שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה" (קהלת ט, יב), מאי [מה] טיבה של "מצודה רעה" זו? אמר ריש לקיש: חכה, שאף שהיא קטנה, הדג שהוא גדול ממנה בהרבה נתפס בה, ואינו יכול להיחלץ ממנה.

מתני׳ הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה, וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ.

ההורג נפש אדם שלא בעדים ואי אפשר לדונו בדין סנהדרין — מכניסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ, כלשון הכתוב ("ונתן לכם ה' לחם צר ומים לחץ". ישעיה ל, כ).

גמ׳ מְנָא יָדְעִינַן? אָמַר רַב: בְּעֵדוּת מְיוּחֶדֶת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה.

ושואלים: אם לא היו עדים, מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] שהרג, שיענישוהו על כך? אמר רב: בעדות מיוחדת, כלומר, שראו אותו העדים כשהם עומדים בשני מקומות, ועדות כזו אין בית הדין יכול לחייב עליה, אף כי ברור שהעדים מספרים אמת. ושמואל אמר: מדובר באופן שהעידו בו שהרג אדם אבל לא היתה התראה לפני המעשה, שאי אפשר לחייבו.

וְרַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: כְּגוֹן דְּאִיתְכַּחוּשׁ בַּבְּדִיקוֹת, וְלָא אִיתְכַּחוּשׁ בַּחֲקִירוֹת. כְּדִתְנַן: ״מַעֲשֶׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעוּקְצֵי תְּאֵנִים״.

ורב חסדא אמר אבימי: כגון דאיתכחוש [שהוכחשו] העדים בבדיקות ולא איתכחוש [הוכחשו] בחקירות, שנמצאה סתירה חיצונית בעדותם. כדתנן [כפי ששנוי] מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים שתחת עץ התאנה אירע לדברי העדים הרצח, ובחן רבן יוחנן בן זכאי את העדים בעובי עוקצי תאנה זו, לראות אם יכחישו העדים זה את זה בפרט קטן וטפל כזה, כדי להציל את הנאשם (ראה לעיל סנהדרין מא, א). אבל ברור לבית הדין שעצם המעשה שהעידו עליו העדים — אמת הוא, ומשום כך מכניסין אותו לכיפה.

״וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ״. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי: ״נוֹתְנִין לוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָתָנֵי: ״מַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִין עַד שֶׁכְּרֵיסוֹ מִתְבַּקַּעַת״? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אִידִי וְאִידִי – נוֹתְנִין לוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ עַד שֶׁיּוּקְטַן מַעְיָינוֹ, וַהֲדַר מַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִין עַד שֶׁכְּרֵיסוֹ מִתְבַּקַּעַת.

שנינו במשנה שמאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. ומעירים: מאי שנא הכא דקתני [במה שונה כאן במשנתנו ששנינו] שנותנין לו לחם צר ומים לחץ, ומאי שנא התם דקתני [ובמה שונה שם במשנה הקודמת ששנינו] שמאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת, האם שני מיני עונש הם? אמר רב ששת: ענין אחד הוא, אידי ואידי [זה וזה] נותנין לו תחילה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו, כלומר, עד שתתכווץ בטנו ויתרגל למזון מועט, והדר [ואחר כך] מאכילין אותו שעורין שנפחן מרובה עד שכריסו מתבקעת.

מתני׳ הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה, וְהַמְקַלֵּל בַּקּוֹסֵם, וְהַבּוֹעֵל אֲרָמִית – קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטוּמְאָה, אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין. אֶלָּא פִּרְחֵי כְהוּנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לַעֲזָרָה וּמַפְצִיעִין אֶת מוֹחוֹ בִּגְזִירִין. זָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בְּחֶנֶק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּידֵי שָׁמַיִם.

הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית (גויה) — קנאין פוגעין בו (הורגים אותו). שאמנם לא נאמר בתורה שחייב על כל אלו מיתה בידי אדם, ואולם כל המקנא את קנאת ה' ופוגע בו — מותר לו. כהן ששמש במקדש בטומאה — אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה (צעירי הכהנים) מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין (שוברים) את מוחו בגזירין (חתיכות של עץ). זר (שאינו כהן), ששמש במקדש, ר' עקיבא אומר: דינו בחנק, וחכמים אומרים: אינו נענש בידי אדם, אלא בידי שמים.

גמ׳ מַאי קַסְוָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּלִי שָׁרֵת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ״. וְהֵיכָא רְמִיזָא? ״וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ״.

שואלים: מאי [מהי] "קסוה" זו שהוזכרה במשנה? אמר רב יהודה: כלי שרת, כלומר, הרי זה כינוי לכל אחד מכלי השרת שבמקדש. וכן הוא אומר "ואת קשות הנסך" (במדבר ד, ז), הרי ש"קסוה" הוא שם של כלי שרת. ושואלים: והיכא רמיזא [והיכן נרמז] דין זה שהגונב כלי מכלי הקודש דינו מיתה? ומשיבים, שנאמר: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (שם כ), ומפרשים: הבולע, הלוקח לעצמו, חפץ של קודש דינו מיתה.

״וְהַמְקַלֵּל בַּקּוֹסֵם״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״יַכֶּה קוֹסֵם אֶת קוֹסְמוֹ״. רַבָּנַן, וְאִיתֵימָא רַבָּה בַּר מָרִי, אָמְרִי: ״יַכֵּהוּ קוֹסֵם לוֹ וּלְקוֹנוֹ וּלְמַקְנוֹ״.

שנינו במשנה ביטוי סתום: "והמקלל בקוסם". תני [שנה] רב יוסף: פירושו הוא, שאומר יכה קוסם את קוסמו, כלומר, מקלל כלפי שמים, בשמה של עבודה זרה, אלא שאינו מפרש את שם ה', וחושב שקוסם אחר יוכל לקלל את קוסמו, שאף כלפי השכינה הוא מתבטא בכינוי של קוסם. רבנן [חכמים], ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבה בר מרי, אמרי [אמרו]: יכהו קוסם לו — לאיש שעמו הוא רב, ולקונו ולמקנו (רבונו, אדונו, הנותן לו כל טוב) וכיון שכך הריהו מקלל כלפי מעלה ולכן מותר להורגו.

וְהַבּוֹעֵל אֲרָמִית. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב כָּהֲנָא מֵרַב:

בין אלו שקנאים פוגעים בהם שנינו במשנה גם את הבועל ארמית. בעא מיניה [שאל אותו] רב כהנא מרב: