מֵיתִיבִי: ״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תְּבָעוֹ מָמוֹן בִּשְׁלֹשָׁה. תְּבָעוֹ נְפָשׁוֹת, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה״. בִּשְׁלָמָא לְרָבָא, תְּבָעוֹ מָמוֹן תְּחִלָּה, בִּשְׁלֹשָׁה. תְּבָעוֹ נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה אֲפִילּוּ מָמוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. אֶלָּא לְעוּלָּא קַשְׁיָא!

מיתיבי [מקשים] על הסבר זה ממה ששנינו בתוספתא, וחכמים אומרים: תבעו ממון בתביעה זו — דנים בשלשה, תבעו נפשות — בעשרים ושלשה. ומפרטים: בשלמא [נניח] לשיטת רבא, אם תבעו ממון תחלה — דנים הכל בשלשה, שהרי לדעתו מתחילה היו רק שלושה דיינים, ואין איפוא חשש לפגיעה בכבודם של ראשונים, אם תבעו נפשות תחלה ונתאספו לשם כך עשרים ושלושה, אפילו אם דנים אחר כך בתביעת ממון — הרי זה בעשרים ושלשה מפני כבוד הראשונים. אלא לשיטת עולא קשיא [קשה הדבר], שהרי הוא חושש ללעז!

אֲמַר רָבָא: אֲנִי וַאֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה תַּרְגֵּימְנָא, וּמַנּוּ – רַב חִיָּיא בַּר אָבִין: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? שֶׁהֵבִיא הַבַּעַל עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה, וְהֵבִיא הָאָב עֵדִים וֶהֱזִימוּם לְעֵדֵי הַבַּעַל. בָּא לִגְבּוֹת מָמוֹן מִבַּעַל, בִּשְׁלֹשָׁה, וּבִמְקוֹם נְפָשׁוֹת, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

אמר רבא: אני וארי שבחבורה תרגימנא [הסברנו] את הענין אף לשיטת עולא. ומעירים: ומנו [ומיהו] "ארי שבחבורה" זה? — רב חייא בר אבין. ומהו ההסבר? — הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון במקרה שהביא הבעל עדים שזינתה האשה, והיתה זו איפוא תביעת נפשות הנידונה בעשרים ושלושה, והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל, ואם כן הבעל חייב לשלם קנס מאה כסף (ואף לוקה) והעדים נידונים למוות. ואם בא האב לגבות ממון מבעל — הרי הוא גובה בשלשה דיינים, ובמקום נפשות אם באים לתבוע את העדים הזוממים — הם נידונים בעשרים ושלשה, וזהו איפוא הסבר הדברים שבתוספתא ואינו קשור למחלוקת שבמשנה.

אַבַּיֵי אֲמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא חָיְישִׁינַן לְלַעַז, וּמִשּׁוּם כְּבוֹדָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאַתְרוּ בָּהּ סְתָם.

אביי אמר הסבר אחר למחלוקת ר' מאיר וחכמים. ברור לו כי דכולי עלמא [לדעת הכל] גם לר' מאיר וגם לחכמים חיישינן [חוששים אנו] ללעז, שיבואו אנשים וישמעו, ולכן גם אם פתח בתביעת ממון צריך לאסוף עשרים ושלושה. ואף חוששים אנו משום כבודן של ראשונים שאם התחילו בעשרים ושלושה, אין לפזרם גם אם התביעה הצטמצמה להיות תביעת ממון בלבד. אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — כגון דאתרו [שהתרו] בה, באשה, לפני שזנתה, התראה סתם, ולא פירשו לה מה יהא ענשה בדיוק אם תעבור ותזנה.

וְהַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: ״וּשְׁאָר כָּל חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מְמִיתִין אוֹתָם אֶלָּא בְּעֵדָה, וְעֵדִים, וְהַתְרָאָה, וְעַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין.

והאי [ודבר זה] כשיטת תנא זה הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ושאר כל חייבי מיתות שבתורה חוץ ממסית אין ממיתין אותם אלא בעדה (בבית דין) ועדים, והתראה מוקדמת לחטא, ועד שיודיעוהו לפני המעשה שהוא חייב מיתה בבית דין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ בְּאֵיזֶה מִיתָה הוּא נֶהֱרָג״.

ר' יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג. ואם לא הודיעוהו באיזו מיתה ייהרג — אינו נהרג. ור' מאיר סבור כר' יהודה, שמי שלא היתרו בו באיזו מיתה ייהרג — אינו חייב מיתה עוד. ולכן אם התברר בתחילת הדין כי לא היתה התראה מלאה, ואם ישבו שם רק שלושה לעיין בדבר — אין צורך עוד לאסוף בית דין שלם, ואז יהא דין מוציא שם רע במקרה זה בשלושה. וחכמים שסבורים שגם אם לא אמרו לו באיזו מיתה נהרג הרי זו התראה ראויה, ולכן דינה של האשה בעשרים ושלושה.

רַב פַּפָּא אֲמַר: הָכָא בְּאִשָּׁה חֲבֵירָה עָסְקִינַן. וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: ״רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: חָבֵר אֵין צָרִיךְ הַתְרָאָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה הַתְרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד״.

רב פפא אמר תירוץ שונה במקצת, שאף הוא מקבל את ביקורתו של אביי, אלא שלדעתו הכא [כאן] באשה חבירה (שיודעת תורה) עסקינן [עוסקים אנו], וקמיפלגי בפלוגתא [והם חלוקים באותה מחלוקת] של ר' יוסי בר יהודה ורבנן [וחכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי בר יהודה אומר: חבר (תלמיד חכם) אין צריך התראה לפני שהוא עובר עבירה, ואם העידו עדים שעבר עבירה הראויה לעונשי גוף — מענישים אותו אף בלא התראה מוקדמת, לפי שלא ניתנה החובה של התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמא אותו אדם אינו יודע שעבירה היא בידו, ולכן תלמיד חכם אינו זקוק להתראה וחייב. ור' מאיר סבור כדברי חכמים, שאף חבר צריך התראה, וכיון שלא התרו באותה אשה, ממילא אין כאן מקום לדין נפשות אלא דין ממונות בלבד. וחכמים סבורים כר' יוסי בר' יהודה, שאף במקרה זה חייבת מיתה, ולכן יש צורך בעשרים לושלושה.

רַב אַשִׁי אָמַר: כְּגוֹן

רב אשי אמר הסבר אחר, שמדובר במקרה מיוחד, כגון