עַל מִשְׁעַנְתּוֹ, וְנִקָּה הַמַּכֶּה׳, וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזֶּה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וְזֶה נֶהֱרָג? אֶלָּא, זֶה שֶׁאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶׁהָיָה, וּלְאַחַר כָּךְ הִכְבִּיד וָמֵת, שֶׁהוּא פָּטוּר״.

על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כא, יט), והמילים "ונקה המכה" מיותרות לכאורה, וכי תעלה על דעתך שזה המוכה מהלך בשוק, וזה המכה נהרג כרוצח? אלא הכוונה לזה שאמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה והתהלך בשוק, ולאחר כך הכביד ומת — שהוא פטור, וכשיטת ר' נחמיה במשנה.

וְרַבָּנַן הַאי ״וְנִקָּה הַמַּכֶּה״ מַאי דָּרְשֵׁי בֵּיהּ? מְלַמֵּד שֶׁחוֹבְשִׁין אוֹתוֹ.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים ואשר לדעתם אף באופן כזה חייב, האי [זה הכתוב] "ונקה המכה" מאי דרשי ביה [מה דורשים הם בו]? ומסבירים לדעתם, כי פסוק זה מלמד בדרך אגב שחובשין (כולאים) אותו לפי שעה עד שיתברר מה אירע למוכה, ופירוש "ונקה" — שמשחררים אותו מבית המעצר.

וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חֲבִישָׁה מְנָא לֵיהּ? יָלֵיף מִמְּקוֹשֵׁשׁ.

ושואלים: ור' נחמיה, חבישה מנא ליה [מנין לו] שעושים כן? ומשיבים: יליף [לומד הוא] מדין מקושש העצים בימי משה שנאמר בו "ויניחו אותו במשמר" (במדבר טו, לד), ושואלים:

וְרַבָּנַן נַמִי, לִילְפֵי מִמְּקוֹשֵׁשׁ! מְקוֹשֵׁשׁ בַּר קְטָלָא הוּא, וּמֹשֶׁה לָא הֲוָה יָדַע קַטְלֵיהּ בְּמַאי. לְאַפּוּקֵי הַאי, דְּלָא יָדְעִינַן אִי בַּר קְטָלָא הוּא, אִי לָאו בַּר קְטָלָא הוּא.

ורבנן נמי לילפי [וחכמים גם כן שילמדו] מדין המקושש! ומשיבים: מקושש בר קטלא [בן מוות] הוא מתחילה, ואולם משה לא הוה ידע קטליה במאי [היה יודע מיתתו במה], אם בסקילה אם במיתה אחרת, ולכן נחבש. לאפוקי האי [להוציא את זה] שהכה אדם דלא ידעינן אי בר קטלא [שאין אנו יודעים אם בן מוות] הוא, אי לאו בר קטלא [אם לא בן מוות] הוא, ולכן אין ללמוד ממקושש על מכה אדם.

וְרַבִּי נְחֶמְיָה? יָלֵיף מִמְּגַדֵּף, דְּלָא הֲוָה יָדַע אִי בַּר קְטָלָא הוּא, וַחֲבָשׁוּהוּ.

ושואלים: אם כן הרי זה באמת הבדל, ובוודאי אף ר' נחמיה אינו יכול ללמוד מכאן! ואולם ר' נחמיה יליף [לומד] דבר זה ממעשה שהיה במגדף, שלא הוה ידע אי בר קטלא [היה יודע משה אם בן מוות] הוא, וחבשוהו.

וְרַבָּנַן? מְגַדֵּף הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.

ורבנן — חכמים מה הם אומרים? — לדעתם כל דינו של מגדף זה הוראת שעה היתה.

כִּדְתַנְיָא: ״יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהַמְקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת׳. אֶלָּא לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מִיתָה נֶהֱרָג, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳כִּי לֹא פֹרַשׁ׳ וגו׳. אֲבָל מְגַדֵּף, לֹא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא: ׳לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה״, שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ אִם הוּא בֶּן מִיתָה כָּל עִיקָּר, אִם לָאו״.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: יודע היה משה רבינו שהמקושש חייב מיתה שהרי נאמר: "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד), אלא לא היה יודע באיזו מיתה מן המיתות הוא נהרג, שנאמר: "ויניחו אותו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו" (במדבר טו, לד), אבל מגדף לא נאמר בו אלא "ויניחוהו במשמר לפרש להם על פי ה' "(ויקרא כד, יב) שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו [לא].

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי נְחֶמְיָה, הַיְינוּ דִּכְתִיבִי תְּרֵי אוּמְדָּנֵי, חַד אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה, וְחַד אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶׁהָיָה. אֶלָּא לְרַבָּנַן, תְּרֵי אוּמְדָּנֵי לָמָּה לִי?

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' נחמיה היינו דכתיבי [זהו שנאמרו] במקרא תרי אומדני [שני אומדנים], שנאמר בכתובים אלה: "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב" (שמות כא, יח), והרי זה בא ללמד שלאחר ההכאה אומדים את המוכה אם ימות אם לאו, ובפסוק הבא נאמר "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה" (שם יט), הרי אומדן שני שמחליטים בו שהבריא לגמרי. חד [כתוב אחד] לענין שאמדוהו מתחילה למיתה וחיה (הבריא) לגמרי, וחד [וכתוב אחד] אם אמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה ולאחר מכן מת, אלא לרבנן [לשיטת חכמים] תרי אומדני [שני אומדנים] למה לי?

חַד אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה, וְחַד אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים וָמֵת.

ומשיבים לשיטתם: חד [כתוב אחד] למקרה כזה שאמדוהו למיתה וחיה, שוודאי אינו נהרג עליו אלא משלם פיצויים, וחד [וכתוב אחד] — למקרה שאמדוהו לחיים ומת, שגם אז חייב בתשלומים.

וְרַבִּי נְחֶמְיָה? אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים, וָמֵת, לֹא צָרִיךְ קְרָא – שֶׁהֲרֵי יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי.

ושואלים: ור' נחמיה כיצד לומד הוא שתי הלכות אלה? ומשיבים: סבור הוא כי מקרה שאמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא [כתוב] מפורש כדי לפטור את המכה ממוות, שהרי יצא מבית דין זכאי בדיון הראשון, שהחליטו שלא הרג את המוכה, שהרי אמדוהו לחיים, ובוודאי אין חוזרים ומחייבים אותו לאחר זמן.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵירוֹ וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה, פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶׁהָיָה, אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֵׁנִי לְמָמוֹן. וְאִם לְאַחַר כֵּן הִכְבִּיד וָמֵת, הַלֵּךְ אַחַר אוֹמֶד הָאֶמְצָעִי. דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין אוֹמֶד אַחַר אוֹמֶד״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המכה את חבירו, ואמדוהו למיתה, וחיה — פוטרין אותו, את המכה. אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה — אומדין אותו אומד שני לממון, כלומר, כמה יצטרך לשלם לו דמי נזקיו. ואם לאחר מכן הכביד חוליו ומת, הדין הוא: הלך (לך) אחר אומד האמצעי שהיה לחיים ואין הורגים אותו, אלו דברי ר' נחמיה. וחכמים אומרים: אין אומד אחר אומד, כלומר, על ידי מותו הוכח שהאומד השני היה מוטעה ולא היה אומד אמיתי.

תַּנְיָא אִידָךְ: ״אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה אוֹמְדִין אוֹתוֹ לְחַיִּים. לְחַיִּים, אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ לְמִיתָה. אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶׁהָיָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֵׁנִי לְמָמוֹן, וְאִם לְאַחַר כֵּן הִכְבִּיד וָמֵת, מְשַׁלֵּם נֶזֶק וְצַעַר לַיּוֹרְשִׁים.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אמדוהו למיתה והקל חוליו — אומדין אותו לחיים. אמדוהו מתחילה לחיים ומת — אין אומדין אותו למיתה אחר כך אם הכביד חוליו, אלא הוא פטור כפי שיצא בדין הראשון. אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה — אומדין אותו אומד שני לממון, שהרי בוודאי חייב לשלם פיצויים על חבלות שחבל בו, ואם לאחר מכן הכביד ומת — משלם נזק וצער ליורשים.

מֵאֵימָתַי מְשַׁלֵּם? מִשָּׁעָה שֶׁהִכָּהוּ״. וּסְתָמָא כְּרַבִּי נְחֶמְיָה.

מאימתי משלם — משעה שהכהו, את שווי הנזק שנגרם אז. ומעירים: וסתמא [וסתם] אותה ברייתא כשיטת ר' נחמיה היא, שהרי לדעת חכמים חייב מיתה גם אם היקל קודם מיתתו.

מתני׳ נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם; לְנָכְרִי וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל; לִנְפָלִים וְהָרַג אֶת בֶּן קַיָּימָא, פָּטוּר.

מי שנתכוין להרוג את הבהמה, והרג את האדם שעמד סמוך לה, או התכוין לגוי שאינו חייב עליו בבית דין, והרג את ישראל, או התכוון להרוג נפלים שאינו חייב על הריגתם, והרג את בן קיימא — פטור. שכן לא נתכוון להרוג את מי שחייב עליו מיתה (רמ"ה).

נִתְכַּוֵּין לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו, וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ עַל מָתְנָיו, וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ עַל לִבּוֹ וָמֵת, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּין לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ

נתכוין להכותו על מתניו, ומכה כזו לא היה בה כדי להמיתו, אילו אכן היתה על מתניו, והלכה לה המכה על לבו, והיה בה כדי להמיתו אילו הכהו על לבו, ומת בה — פטור, שהרי לא נתכוין להכותו מכת מוות. נתכוין להכותו על לבו,