בְּשַׁעְתֵּיהּ. הָכָא, בְּלֹא שְׁרָגָא נַמִי מַתְחִיל הַבְלָא בְּשַׁעְתֵּיהּ.

בשעתיה [בשעתו, מיד], באותה שעה כי הבית גדול למדי. ואולם הכא [כאן, בגיגית] בלא שרגא נמי [נר גם כן] מתחיל הבלא בשעתיה [מתחיל ההבל, המחנק בשעתו] ואם כן אין להשוות את ההלכה הזאת לדברי ר' זירא, וכנראה רבא הוא שפטר.

(סִימָן סוּלָּם תְּרִיס סַמָּנִין בְּכוֹתֶל.)

ועוד הלכות אחדות בענין גרימת רצח. וסימן להם: סולם תריס סמנין, בכותל.

אָמַר רָבָא: דְּחָפוֹ לַבּוֹר, וְסוּלָּם בַּבּוֹר, וּבָא אַחֵר וְסִילְּקוֹ, וַאֲפִילּוּ הוּא קָדַם וְסִילְּקוֹ, פָּטוּר, דִּבְעִידָּנָא דְּשַׁדְיֵיהּ יָכוֹל לַעֲלוֹת הוּא.

אמר רבא: דחפו לחבירו לבור והיה סולם בבור, שהיה יכול לצאת מן הבור על ידו, ובא אחר וסילקו את הסולם ומת בבור מפני הרעב. ואפילו הוא עצמו, הדוחף, קדם וסילקו את הסולם — פטור, וטעם הדבר: דבעידנא דשדייה [שבזמן שהשליכו] שם יכול לעלות הוא משם. ואם כן פעולת ההשלכה לבור לא היתה בשעתה התחלת הריגה, ונטילת הסולם אחר כך היתה רק מניעת סיוע מאדם להינצל, אך לא הריגה בידים.

וְאָמַר רָבָא: זָרַק חֵץ, וּתְרִיס בְּיָדוֹ, וּבָא אַחֵר וּנְטָלוֹ, וַאֲפִילּוּ הוּא קָדַם וּנְטָלוֹ, פָּטוּר, דִּבְעִידָּנָא דְּשַׁדְיֵיהּ בֵּיהּ – מִיפְסַק פִּיסְקֵיהּ גִּירֵיהּ.

ודוגמה נוספת, שיש בה חידוש, אמר רבא: זרק חץ בחבירו ותריס (מגן) בידו של חבירו, ובא אחר ונטלו למגן ממנו, ואפילו הוא עצמו, יורה החץ, קדם ונטלו לאחר זריקת החץ, ונהרג על ידי החץ משום שלא היה מגן בידו — פטור. והטעם: דבעידנא דשדייה ביה מיפסק פיסקיה גיריה [שבזמן שירה בו את החץ מופסקים, מופרדים, היו חיציו] ואינו יכול להזיק, והנזק נעשה על ידי הסרת המגן ממנו, והיא פעולה מיוחדת לעצמה.

וְאָמַר רָבָא: זָרַק בּוֹ חֵץ וְסַמָּנִין בְּיָדוֹ, וּבָא אַחֵר וּפִיזְּרָן, וַאֲפִילּוּ הוּא קָדַם וּפִיזְּרָן, פָּטוּר, דִּבְעִידָּנָא דִּשְׁדָא בֵּיהּ יָכוֹל לְהִתְרַפְּאוֹת הֲוָה.

וכן אמר רבא: זרק בו חץ בחבירו והיו סמנין (סמי רפואה) בידו של הנורה שאם היה משתמש בהם לא היה מת על ידי הפגיעה, ובא אחר ופיזרן, את הסמנים הללו, ואינו יכול להתרפא ומת, ואפילו הוא עצמו, היורה, קדם ופיזרן — פטור. והטעם, דבעידנא דשדא ביה [שבזמן שזרק בו] יכול להתרפאות הוה [היה], והיריה עצמה לא היתה תחילת הריגה אלא חבלה בלבד, ומותו נגרם בשל מחסור בתרופות.

אָמַר רַב אַשִׁי: הִלְכָּךְ, אֲפִילּוּ סַמָּנִין בַּשּׁוּק. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: נִזְדַּמְּנוּ לוֹ סַמָּנִין, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי.

אמר רב אשי: כיון שאם יש רפואות בידו אין זו נחשבת הריגה, הלכך [על כן] אפילו היו סמנין המרפאים פצע זה מצויים בשוק והיה יכול לקנותם ולהתרפא, אם לא עשה כן, ומת, אין היורה בחץ נידון כרוצח. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ואם לא היו סמנין בשוק בשעת היריה, אלא נזדמנו לו סמנין שיוכל להשתמש בהם ולהינצל, והוא לא עשה כן, ומת, מהו הדין בכגון זה? אמר ליה [לו]: הרי יצא היורה מבית דין כשהוא זכאי. שאם היתה אפשרות מציאותית במשך זמן כלשהו שינצל הנפגע — שוב אין זה רוצח, אלא רק גורם למוות.

וְאָמַר רָבָא: זָרַק צְרוֹר בַּכּוֹתֶל וְחָזְרָה לַאֲחוֹרֶיהָ וְהָרְגָה, חַיָּיב. וְתַנָּא תּוּנָא: ״כְּגוֹן אֵלּוּ הַמְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר שֶׁהָרְגוּ, בְּמֵזִיד – נֶהֱרָגִין, בְּשׁוֹגֵג – גּוֹלִין״.

ואמר רבא: זרק אדם צרור אבן בכוונה להרוג ופגעה האבן בכותל וחזרה לאחוריה והרגה אדם — חייב על כך. ותנא תונא [והתנא שנה אותה] הלכה כגון זו, ששנינו בברייתא: כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו, שפגעו באדם והרגוהו, אם הרגו במזיד — נהרגין, אם הרגו בשוגג — גולין.

״בְּשׁוֹגֵג גּוֹלִין״ פְּשִׁיטָא! ״בְּמֵזִיד נֶהֱרָגִין״ אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: הַתְרָאַת סָפֵק הִיא – מִי יֵימַר דְּהָדְרָה? קָא מַשְׁמַע לָן.

ותוהים: "בשוגג גולין"? פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומדוע לא יגלו כשאר הרוצחים בשגגה? ומשיבים: בעצם, החידוש העיקרי אינו הגלות המוזכרת כאן, אלא שבמזיד נהרגין איצטריך ליה [הוצרך לו לומר] כי, מהו דתימא [שתאמר] שאי אפשר להמיתם כי לפני כן צריך להתרות בהם, והתראה זו התראת ספק היא, והתראה ספק אינה קרויה התראה. ומה הספק שבדבר — מי יימר דהדרה [מי יאמר שהכדור יחזור ויפגע]? ואפשר היה לחשוב שמי שהזהירוהו שלא יזרוק כדור בכותל שמא יפגע בחבירו הרי זו רק התראת ספק, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהמשחקים בכדור מאומנים בזריקתו, וודאי יחזור הכדור אחורנית, ואין זה ספק.

תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעַרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ: ״כְּגוֹן אֵלּוּ הַמְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר שֶׁהָרְגוּ – תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, פָּטוּר; חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, חַיָּיב״.

תני [שנה] רב תחליפא בר מערבא קמיה [בן המערב, מארץ ישראל לפני] ר' אבהו ברייתא זו: כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו, שדינם הוא שאם פגע הכדור באותו אדם תוך ארבע אמות מן הזורק — פטור, שוודאי לא נתכוון לזריקה לטווח כה קצר (רמ"ה), חוץ לארבע אמות — חייב.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּקָא נִיחָא לֵיהּ, אֲפִילּוּ פּוּרְתָּא נַמִי. אִי דְּלָא נִיחָא לֵיהּ, אֲפִילּוּ טוּבָא נַמִי לָא! אֲמַר לֵיהּ: סְתָם מְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר, כַּמָּה דְּעַיְּילִי טְפֵי מֵינָח נִיחָא לֵיהּ.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי בתהיה על הלכה זו: היכי דמי [כיצד היה הדבר]? אי דקא ניחא ליה [אם שנוח לו] שיזרק הכדור למרחק קטן, כגון פחות מארבע אמות — הרי אפילו פורתא נמי [במעט גם כן] יתחייב ואפילו היה זה בתוך ארבע. אי [אם] שלא ניחא ליה [נוח לו] במרחק שזרק ורצה שהכדור ייזרק למרחק גדול יותר, ולא הצליח ונפל קודם לכן, אפילו טובא נמי [ביותר מארבע אמות גם כן] לא יתחייב, שהרי לא נתכוון לזרוק לכאן, ומה מקום לשיעור ארבע אמות? אמר ליה [לו]: סתם משחקין בכדור כמה דעיילי טפי [ככל שהם נכנסים יותר] וזורקים הרחק בתוך מקום המשחק — מינח ניחא ליה [נוח להם], ומן הסתם כוונתם לזריקה רחוקה יותר מארבע אמות.

לְמֵימְרָא דִּכְהַאי גַּוְונָא כֹּחוֹ הוּא? וּרְמִינְהוּ: ״הַמְקַדֵּשׁ, וְנָפַל קִידּוּשׁ עַל יָדוֹ אוֹ עַל הַצַּד, וְאַחַר כָּךְ נָפַל לַשּׁוֹקֶת, פָּסוּל״!

על עצם העיקרון שואלים: למימרא דכהאי גוונא [האם נאמר שבכגון זה] שזרק חפץ בכותל וחזר החפץ ונפל למקום אחר נחשב שכחו של הזורק הוא? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר, ששנינו במשנה: מי שהיה מקדש, כלומר, מכניס אפר פרה אדומה למים כדי לעשות מי חטאת לטהרת הטמאים, ונפל קידוש (האפר המקודש) תחילה על ידו או על הצד הכלי, ואחר כך חזר ונפל לשוקת שבה מצויים המים — פסול, שיש צורך שיכניס שם את האפר בכוח עצמו. משמע שדבר שחזר מן הכותל אין קרוי מכוחו!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּשׁוֹתֵת.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בשותת, שלא זרק את האפר מרצונו, אלא נשמט האפר מידו בלא מעשה ואחר כך פגע בדופני הכלי ונפל פנימה, ולא היה כאן כוחו כלל, מה שאין כן במשחק בכדור.

תָּא שְׁמַע: ״מַחַט שֶׁהָיָה נְתוּנָה עַל הַחֶרֶס, וְהִזָּה עָלֶיהָ, סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק עַל הַחֶרֶס הִזָּה וּמִיצָּה עָלֶיהָ, הַזָּאָתוֹ פָּסוּל״.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, שפגיעה שאינה ישירה אינה קרויה "כוחו", ששנינו במשנה: מחט הטמאה בטומאת מת, שהיה נתונה על החרס והזה עליה מי חטאת לטהרה, ספק על המחט במישרין היזה את המים, ספק על החרס הזה ומיצה עליה, שהמים שפגעו בחרס נזלו וירדו למחט — הזאתו פסול. הרי שדבר שלא פגע פגיעה ישירה אינו קרוי "כוחו"!

אֲמַר רַב חִינָּנָא בַּר יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: ״מָצָא״ אִיתְּמַר.

אמר רב חיננא בר יהודה משמיה [משמו] של רב: יש לשנות את הגרסה, לא "מיצה" בה"א אלא "מצא" באל"ף איתמר [נאמר], והכוונה היא שמצא לאחר זמן שהמחט רטובה, ואין ברור לו אם רטובה היא ממים שהתיז עליה במישרין, או שמא ממים ששתתו וירדו לאחר זמן מן החרס אל המחט, ואין להשוות מקרה זה למשחקים בכדור.

אָמַר רַב פַּפָּא: הַאי מַאן דִּכְפַתֵּיהּ לְחַבְרֵיהּ וְאַשְׁקֵיל עֲלֵיהּ בִּידְקָא דְּמַיָּא, גִּירֵי דִּידֵיהּ הוּא, וּמִיחַיַּיב. הָנֵי מִילֵּי – בְּכֹחַ רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּכֹחַ שֵׁנִי, גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא.

אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה, ואשקיל עליה בידקא דמיא [מי שכפת, קשר, אותו, את חבירו, והפנה אליו את פרץ המים של נהר] וטבע שם — גירי דידיה הוא, ומיחייב [כחיציו שלו הם המים, וחייב] מיתה, כאילו היה יורה בו בחיצים. שהמים הבאים מכוחו — כמוהם כשאר כלים שיורה מידו. ומסייגים: הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בכח ראשון ששטף המים פרץ מיד והוא מת מיד מכוחו של אותו פרץ, אבל בכח שני כגון שזרמו המים ממקום למקום — גרמא בעלמא הוא [גרימה בלבד היא], ואינו חייב מיתה עליה.

וְאָמַר רַב פַּפָּא: זָרַק צְרוֹר לְמַעְלָה, וְהָלְכָה לַצְּדָדִין וְהָרְגָה, חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר רַב אַשִׁי לְרַב פַּפָּא: מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּכֹחוֹ הוּא. אִי כֹּחוֹ, תֵיזֵיל לְעֵיל!

ואמר רב פפא: זרק צרור אבן למעלה והלכה האבן לא ישר למעלה, אלא לצדדין, והרגה — חייב. אמר ליה [לו]: מר בר רב אשי לרב פפא: מאי טעמא [מה טעם] אומר אתה כן? — משום שכחו הוא באבן, ומכוחו עפה לשם, והרי אי [אם] מכחו הוא אם כן תיזיל לעיל [תלך האבן למעלה], שהרי הוא זרק כלפי מעלה ולא לצדדים!