הָכִי קָאָמַר: אֵיזֶהוּ עָנִי רָשָׁע עָרוּם – זֶה הַמַּשְׁהֶא בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת. וְאָמַר רַב כָּהֲנָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: הֱוֵי זָהִיר מִן הַיּוֹעֶצְךָ לְפִי דַּרְכּוֹ.

הכי קאמר [כך אמר]: איזהו עני רשע ערום שמפני עניותו נעשה רשע ערום — זה המשהא בתו בוגרת. כיון שהוזכרה שמועה זו מזכירים את מה שאמר רב כהנא משום (בשם) ר' עקיבא: הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו, שאם יש לו נגיעה בענין זה, מן הסתם לטובת עצמו הוא מיעצך.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לְזָקֵן, וְהַמַּשִּׂיא אִשָּׁה לִבְנוֹ קָטָן, וְהַמַּחֲזִיר אֲבֵידָה לְנָכְרִי – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה לֹא יֹאבֶה ה׳ סְלֹחַ לוֹ״.

באותו נושא אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, או המשיא אשה לבנו קטן שעדיין לא בגר והמחזיר אבידה לגוי הריהו גורם לעבירה, שהמשיא אשה בוגרת לזקן או לקטן שאינו יכול לספקה גורם לה לזנות עם אחרים, והמחזיר אבידה לגוי מוסיף להם רכוש יתר על מה שגזלו כבר מישראל, ועליו הכתוב אומר "למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלח לו" (דברים כט, יח-יט).

מֵיתִיבִי: ״הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, וְהַמְכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ, וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְהַמַּשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִירְקָן – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ׳וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא׳״! סָמוּךְ לְפִירְקָן שָׁאנֵי.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה במלבושים ותכשיטים יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" (איוב ה, כד), ומשמע שיש מצוה בהשאת ילדים בגיל צעיר! ומשיבים: סמוך לפירקן שאני [שונה], שכיון שהם סמוכים לבגרותם, אין לחשוש ששהייה של זמן קצר תגרום לחטא, מה שאין כן בקטנים ממש.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הָאוֹהֵב אֶת שְׁכֵינָיו, וְהַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו, וְהַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ, וְהַמַּלְוֶה סֶלַע לֶעָנִי בִּשְׁעַת דּוֹחֲקוֹ – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ׳אָז תִּקְרָא וַה׳ יַעֲנֶה׳״.

באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו ועל ידי כך נושא אשה שהוא קרוב לה ומחבבה גם מקודם, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו שאין אחרים שילוו לו אז, על כל אלה הכתוב אומר: "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם... אז תקרא וה' יענה" (ישעיה נח, ז. שם ט). והאוהב את שכיניו נכלל במקרב את קרוביו, שנאמר: "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כז, י).

תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳אֹתוֹ וְאֶתְהֶן׳ – אוֹתוֹ וְאֶת אַחַת מֵהֶן: דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אוֹתוֹ וְאֶת שְׁתֵּיהֶן״.

לעצם ההלכה בבא על אשה ובתה, מביאים מדרש חכמים על הכתוב. תנו רבנן [שנו חכמים], מה שנאמר: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה הוא באש ישרפו אתו ואתהן ולא תהיה זימה בתוככם" (ויקרא כ, יד), כוונתו: אותו ואת אחת מהן, אותה שהיא אסורה עליו, שהרי את הראשונה נשא כדין, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אותו ואת שתיהן.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבַּיֵי: מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁים אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? כי וודאי אין ר' עקיבא סבור שיש להעניש גם את אשתו שנשא כדין משום שבא על קרובתה! אמר אביי: משמעות דורשים איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל], שחלוקים התנאים בשאלה כיצד מבינים את הכתוב עצמו, ומה נוסף לכך על ידי דרשה.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: ״אֹתוֹ וְאֶתְהֶן״ – אוֹתוֹ וְאֶת אַחַת מֵהֶן, שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחַת, ״הֵינָא״. וְאֵם חֲמוֹתוֹ מִדְּרָשָׁא אָתְיָא. רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: ״אֹתוֹ וְאֶתְהֶן״ – אוֹתוֹ וְאֶת שְׁתֵּיהֶן. וְאֵם חֲמוֹתוֹ הָכָא כְּתִיבָא.

ר' ישמעאל סבר [סבור] ש"אתו ואתהן" משמעו — אתו ואת אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת "הינא", ו"אתהן" פירושו: את האחת. ואילו איסור הבא על אם חמותו שאף היא בשריפה — מדרשא אתיא [מלימוד של דרשה הוא בא], ואינו כתוב במקרא זה. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] ש"אתו ואתהן" — אתו ואת שתיהן יחד, ומתי צריך לשרוף את שתיהן — הרי זה רק כאשר בא על שתיהן בעבירה, והוא כאשר בא על חמותו ועל אם חמותו, שגם הראשונה אסורה עליו. ואם כן אם חמותו הכא כתיבא [כאן היא כתובה] במקרא עצמו, ולא מדרשה חיצונית.

רָבָא אָמַר: חֲמוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: חֲמוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָה בִּשְׂרֵפָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אִיסּוּרָא בְּעָלְמָא.

רבא אמר: בענין אם חמותו הכל סבורים שאיסורה נלמד מדרשה, אבל כאן בדין הבא על חמותו לאחר מיתה של אשתו איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל], שר' ישמעאל סבר [סבור] שהבא על חמותו לאחר מיתה של אשתו — חייב בשרפה שהתורה מחייבת מיתה על כל אחת מהן, גם אם האחרת אינה קיימת עוד. ור' עקיבא סבר [סבור] שכאן אין עוד חיוב שריפה אלא איסורא בעלמא [איסור בלבד], שדין שריפה הוא רק כאשר קיימות שתיהן יחד.

מתני׳ וְאֵלּוּ הַנֶּהֱרָגִין: הָרוֹצֵחַ, וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת.

משנה ועוד ממשיכים ברשימת חייבי מיתות בית דין. ואלו הם הנהרגין בסייף: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת שעבדו כולם עבודה זרה.

רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְּבַרְזֶל, וְכָבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם וָמֵת – חַיָּיב.

ופירוט דין הרוצח: רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל, או שכבש (לחץ) עליו לתוך המים או לתוך האור (האש) ואינו יכול לעלות משם, ומת — הרי זה חייב כרוצח על ידי מכה.

דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם, אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר, וְיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת – פָּטוּר. שִׁיסָּה בּוֹ אֶת הַכֶּלֶב, שִׁיסָּה בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ – פָּטוּר. הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

ואולם אם דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול הנדחף לעלות משם, אבל אירע שלא יצא, ומת — פטור הרוצח מדיני אדם, שהרי היה רק גורם למוות ולא עשה שום מעשה. שיסה (גירה) בו את הכלב שינשכהו והרגו, או ששיסה בו את הנחש — פטור, שהמשסה היה רק גורם בלבד. השיך בו את הנחש, כלומר, נעץ את שיני הנחש בבשרו, ר' יהודה מחייב אותו כרוצח, וחכמים פוטרין, שלדעתם אינו אלא גורם.

גמ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֶמְרָה ״יָד״ בַּבַּרְזֶל? שֶׁהַבַּרְזֶל מֵמִית בְּכָל שֶׁהוּא.

גמרא אמר שמואל, נאמר בדיני רוצח: "ואם באבן יד... או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימות רוצח הוא" (במדבר לה, יז-יח), שמשמע שצריך להיות שיעור מסויים לאבן ולעץ, ומפני מה לא נאמרה יד בברזל שנאמר סתם "ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא" (שם טז) — ללמד שהברזל ממית בכל שהוא, בדרך דקירה ונעיצה, ואין לקבוע בו שיעור גודל מסויים.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״רַבִּי אוֹמֵר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁהַבַּרְזֶל מֵמִית בְּכָל שֶׁהוּא, לְפִיכָךְ לֹא נָתְנָה תּוֹרָה בּוֹ שִׁיעוּר״. וְהָנֵי מִילֵּי דִּבְרַזֵיהּ מִיבְרַז.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר "והיה העולם" שהברזל ממית בכל שהוא, לפיכך לא נתנה תורה בו שיעור. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא באופן דברזיה מיברז [שדקרו], שאז הברזל ממית בכל שהוא, אבל אם מכה אותו בברזל ודאי יש גם לברזל שיעור שאין חייבים בפחות ממנו.

״וְכָבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם״. רֵישָׁא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לָן וְסֵיפָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לָן. רֵישָׁא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לָן: אַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהוּ דְּחָפוֹ, כֵּיוָן דְּאֵין יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם וָמֵת, חַיָּיב. סֵיפָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לָן: אַף עַל גַּב דִּדְחָפוֹ, כֵּיוָן דְּיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם וָמֵת, פָּטוּר.

שנינו במשנה שאם כבש עליו את חבירו לתוך המים ומת — חייב. ומעירים: רישא רבותא קא משמע לן וסיפא רבותא קא משמע לן [בראש, בתחילת המשנה דבר חידוש השמיע לנו, ובסופה דבר חידוש השמיע לנו] ומסבירים: רישא רבותא קא משמע לן [בראשה דבר חידוש השמיע לנו] אף על גב דלאו איהו [אף על פי שלא הוא עצמו] דחפו למים אלא נפל מעצמו, כיון שהוא מחזיקו (כובשו) שם עד שאין יכול לעלות משם ומת — חייב. וכן סיפא רבותא קא משמע לן [בסוף דבר חידוש השמיע לנו] שאף על גב [אף על פי] שדחפו הוא בעצמו, כיון שיכול הנדחף לעלות משם הרי גם אם מת — פטור.

כָּבַשׁ מְנָלַן? אָמַר שְׁמוּאֵל: דְּאָמַר קְרָא: ״אוֹ בְאֵיבָה״ – לְרַבּוֹת אֶת הַמְצַמְצֵם.

ושואלים: כבש מנלן [מניין לנו] שהוא בכלל אלו שהורגים עליהם את הרוצח. אמר שמואל, שאמר קרא [הכתוב]: "או באיבה הכהו בידו וימת מות יומת המכה רצח הוא" (שם, כא) "או באיבה" לרבות את המצמצם, כלומר, הדוחק ("מצמצם") את חבירו למקום שאינו יכול להיות בו.

הַהוּא גַּבְרָא דִּמְצַמְצְמָא לְחֵיוָתָא דְּחַבְרֵיהּ בְּשִׁימְשָׁא, וָמֵתָה, רָבִינָא מְחַיֵּיב, רַב אַחָא בַּר רַב פָּטַר.

מסופר: ההוא גברא דמצמצמא לחיותא דחבריה בשימשא [אדם אחד שדחף וסגר את חית, בהמת חבירו בשמש], ומתה מחמת השמש, רבינא מחייב כאילו הזיקה הוא עצמו, ורב אחא בר רב פטר, כיון שלא עשה מעשה נזק בידיו.

רָבִינָא מְחַיֵּיב: קַל וָחוֹמֶר, וּמָה רוֹצֵחַ שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְאוֹנֶס כְּרָצוֹן, חִיֵּיב בּוֹ אֶת הַמְצַמְצֵם,

ומסבירים את נימוקיהם: רבינא מחייב, כי לדעתו דבר זה קל וחומר הוא: ומה רוצח שלא עשה בו (בעונשו) דין שוגג כמזיד, ולא עשה בו אונס כרצון, שאין הרוצח באונס חייב על רצח, ובכל זאת חייב בו את המצמצם, שחייב מיתה אף שלא עשה מעשה,