אָמַר אַבַּיֵי: הָכִי קָאָמַר: מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת שְׁאֵר הַבָּא מִמֶּנּוּ כִּשְׁאֵר הַבָּא מִמֶּנָּה? נֶאֱמַר כָּאן: ״זִמָּה״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״זִמָּה״ וכו׳. וְהָא בִּשְׁאֵר דִּידֵיהּ לָא כְּתִיבָא בֵּיהּ ״זִמָּה״!

אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: מנין לעשות שאר (קרבה) הבא ממנו, כלומר, בת בתו או בת בנו כשאר הבא ממנה, כבתה ובת בתה — נאמר כאן "זמה" ונאמר להלן "זמה". ומקשים: והא [והרי] בענין העובר על שאר דידיה [שלו] לא כתיבא ביה [נאמרה בו] לשון "זמה", שהרי נאמר רק "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה" (ויקרא יח, י).

אָמַר רָבָא: אֲמַר לִי רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי: אָתְיָא ״הֵנָּה״ ״הֵנָּה״; אָתְיָא ״זִמָּה״ ״זִמָּה״.

אמר רבא: אמר לי רב יצחק בר אבודימי, בתחילה אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה מהמילים "הנה" "הנה" הכתובה גם בשאר שלו ("כי ערותך הנה") וגם בשאר שלה ("שארה הנה זמה היא". שם יז), ואחר כך אתיא [בא] הדבר ונלמד העונש באלה בגזירה שווה "זמה" "זמה" האמורה כאן והאמורה בעונשין "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן" (שם כ, יד).

אָמַר מַר: ״מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת לְמַטָּה כִּלְמַעְלָה״? מַאי ״לְמַטָּה כִּלְמַעְלָה״? אִילֵימָא: בַּת בְּנָהּ וּבַת בִּתָּהּ כְּבִתָּהּ – בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין!

אמר מר [החכם] באותה ברייתא: מנין לעשות למטה כלמעלה. ושואלים מאי [מה פירוש] "למטה כלמעלה"? אילימא [אם תאמר] שהפירוש הוא: בת בנה ובת בתה שהן למטה בסדר הדורות שייחשבו כבתה, והלא בהדי הדדי קאתיין [יחד הן באות בלי להבדיל] מאותם כתובים עצמם.

אֶלָּא, אֵם חָמִיו וְאֵם חֲמוֹתוֹ כַּחֲמוֹתוֹ. הַאי ״לְמַטָּה כִּלְמַעְלָה״? ״לְמַעְלָה כִּלְמַטָּה״ הֲוַאי! תְּנֵי: ״לְמַעְלָה כִּלְמַטָּה״.

אלא תאמר, שהכוונה לעשות את אם חמיו ואם חמותו כחמותו. ואולם אם כן האי [זה] הביטוי "למטה כלמעלה" אינו נכון כלל, והיה לו לומר "לעשות למעלה (כלומר, דורות האבות) כלמטה"! ומשיבים: תני [שנה] ותקן: "למעלה כלמטה".

אִי הָכִי, ״נֶאֱמַר כָּאן: ׳זִמָּה׳, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ׳זִמָּה׳״. וּמָה הָשְׁתָּא אִינְהִי לָא כְּתִיבָא, זִמָּה דִּידְהוּ כְּתִיבָא?

ומקשים: אי הכי [אם כך] אומר אתה נראה מה הוא המשך הדברים — "נאמר כאן 'זמה' ונאמר להלן 'זמה' "וכיצד מסבירים את הדבר? ומה השתא אינהי לא כתיבא [ומה עכשיו הן עצמן, אם חמותו ואם חמיו, אינן כתובות] כלל בתורה, ומדרשה בלבד נלמדו, זמה דידהו כתיבא [שנאמרה לגביהן כתובה]? וכיצד עושים גזירה שווה מדבר שאינו כתוב כלל?

אָמַר אַבַּיֵי: הָכִי קָאָמַר: מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת לְמַעְלָה כִּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת לְמַטָּה? נֶאֱמַר לְמַטָּה: ״זִמָּה״, וְנֶאֱמַר לְמַעְלָה: ״זִמָּה״. מַה לְּמַטָּה שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת. אַף לְמַעְלָה שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת.

אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר] התנא בברייתא: מנין לעשות שלשה דורות למעלה מאשתו, כלומר, אשתו וחמותו (הרי דור שני) ואם חמותו (דור שלישי), כשלשה דורות למטה (אשתו, בתו, ובת בתו)? — נאמר למטה בענין בת אשתו "זמה" ונאמר למעלה "זמה", מה למטה האיסור חל עד שלשה דורות, אף למעלה חל האיסור עד שלשה דורות

וּמַה בְּעוֹנֶשׁ עָשָׂה לְמַטָּה כִּלְמַעְלָה, אַף בְּאַזְהָרָה נַמִי עָשָׂה לְמַעְלָה כִּלְמַטָּה.

ומה לגבי עונש עשה למטה כלמעלה, אף באזהרה נמי [גם כן] עשה למעלה כלמטה, ללמד שיש איסור "לא תעשה" בדבר.

רַב אַשִׁי אָמַר: לְעוֹלָם, כִּדְקָתָנֵי. וּמַאי ״לְמַטָּה״? לְמַטָּה בְּאִיסּוּר.

רב אשי אמר: לעולם עליך לשנות כדקתני [כמו ששנוי לפנינו] בלא לתקן את הגרסה, ומאי [ומה] משמעות "למטה" האמור כאן — כוונתו: למטה באיסור, כלומר, אין להבין "למעלה" ו"למטה" בענין דורות קודמים ומאוחרים, אלא "למעלה" משמעו איסור חמור יותר, ו"למטה" איסור קל יותר.

אִי מַה הִיא אֵם אִמָּהּ אֲסוּרָה, אַף הוּא אֵם אִמּוֹ אֲסוּרָה!

ומקשים: לפי מסקנה זו שעושה קרוביו כקרובי אשתו ולמטה כלמעלה, נאמר: אי [אם] מה היא אשתו אם אמה אסורה, אף הוא אם אמו אסורה ויהא הבא עליה חייב שריפה!

אָמַר אַבַּיֵי: אָמַר קְרָא: ״אִמְּךָ הִיא״. מִשּׁוּם אִמּוֹ אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם אֵם אִמּוֹ.

אמר אביי: אי אפשר לומר כן, שהרי אמר קרא [הכתוב]: "ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה ערותה" (שם יח, ז), וההדגשה ללמד: משום אמו אתה מחייבו, ואי (אין) אתה מחייבו משום אם אמו.

רָבָא אָמַר: בֵּין לְמַאן דְּאָמַר: ״דּוּן מִינָּהּ וּמִינָּהּ״, וּבֵין לְמַאן דְּאָמַר: ״דּוּן מִינָּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרָהּ״, לָא אָתְיָא.

רבא אמר טעם אחר: בין למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שלגבי גזירה שווה נוקטים בשיטה של דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה], כלומר, כאשר למדים מגזירה שווה אין למדים רק באותו פרט עצמו שיש בו השוואת המילים, אלא כל מה שנאמר בדבר אחד קיים גם בשני. ובין למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] לגבי לימוד בגזירה שווה דון מינה ואוקי באתרה [ממנה, מהדבר שלומד, והעמד במקומה], ולא תלמד נושאים נוספים לאלה הנלמדים במישרין מן הגזירה השווה, לא אתיא [אינו בא], אי אפשר לקבל את ההנחה שיהא חייב על אם אמו. כיצד?

לְמַאן דְּאָמַר: ״דּוּן מִינָּהּ וּמִינָּהּ״ – מַה הִיא, אֵם אִמָּהּ אֲסוּרָה, אַף הוּא נַמִי, אֵם אִמּוֹ אֲסוּרָה. וּמִינָּהּ, מַה הִיא בִּשְׂרֵיפָה, אַף הוּא נַמִי בִּשְׂרֵיפָה.

— למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] דון מינה ומינה, אפשר ללמוד כך: מה היא (אשתו) אם אמה אסורה, אף הוא נמי [גם כן] אם אמו אסורה, ומינה [וממנה] נלמד גם כן לעניינים נוספים: מה היא אם בא על אם אמה הריהו נידון בשריפה, אף הוא נמי [גם כן] אם בא על אם אמו יהיה חייב בשריפה, ומעתה נוכיח כי דעה כגון זה אינה יכולה להתקבל על הדעת.

לְמַאן דְּאָמַר: ״שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה״, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּהִיא, שֶׁכֵּן אִמָּהּ בִּשְׂרֵיפָה, תֹּאמַר בְּהוּא, שֶׁאִמּוֹ בִּסְקִילָה.

למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי שריפה חמורה יותר מסקילה — איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] השוואה זו, ולומר: מה להיא שחייב על אם אמה שריפה שכן אם בא על אמה חייב בשריפה, תאמר בהוא, אם בא על אמו יהיה חייב בסקילה בלבד ואין חומרת הדברים שווה.

וְעוֹד: אִמּוֹ בִּסְקִילָה, אֵם אִמּוֹ בִּשְׂרֵיפָה?

ועוד יש להקשות בדרך זו: אם בא על אמו שהיא קרובה לו חייב סקילה, על אם אמו שהיא רחוקה יותר יהיה חייב בשריפה, שלשיטה זו היא מיתה חמורה יותר?!

וְעוֹד: מַה הִיא לֹא חָלַקְתָּ בָּהּ בֵּין אִמָּהּ לְאֵם אִמָּהּ, אַף הוּא נַמִי, לֹא תַּחֲלוֹק בּוֹ בֵּין אִמּוֹ לְאֵם אִמּוֹ.

ועוד יש להקשות: מה היא (אשתו וקרובותיה) לא חלקת בה בעונש בין אמה לאם אמה, אף הוא נמי [גם כן] לא תחלוק בו בין אמו לאם אמו. ואם כן הרי זו הוכחה שההשוואה בין אם אמו ואם אמה אינה יכולה להתקיים.

וּלְמַאן דְּאָמַר: סְקִילָה חֲמוּרָה, מֵהַאי קוּשְׁיָא לֹא נִידּוֹנָה.

ולמאן דאמר [ואפילו לשיטת מי שאומר] שסקילה חמורה משריפה, על כל פנים מהאי קושיא [מקושיה אחרונה זו] לא נידונה [נדון אותה], שאמנם אין קושי של חומרה וקולה אבל מכל מקום נפקעה ההשוואה שבכתוב בין האם ואם האם, וכל זה לשיטה אחת של לימוד הגזירה שווה.

וּלְמַאן דְּאָמַר: ״דּוּן מִינָּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרָהּ״ – מַה הִיא אֵם אִמָּהּ אֲסוּרָה, אַף הוּא נַמִי, אֵם אִמּוֹ אֲסוּרָה. וְאוֹקֵי בְּאַתְרָהּ – הָתָם הוּא דְּבִשְׂרֵיפָה, אֲבָל הָכָא בִּסְקִילָה, כִּדְאַשְׁכַּחַן בְּאִמּוֹ.

ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמידנה במקומה], נלמד כך: מה היא (אשתו) אם אמה אסורה לו, אף הוא נמי [גם כן] אם אמו אסורה, ואוקי באתרה [והעמד את ההלכה במקומה] כיצד? — התם [שם] הוא בבא על אם אמה של אשתו שנידון בשריפה, אבל הכא [כאן] שבא על אם אמו שלו נידון בסקילה, כדאשכחן [כפי שמצאנו] שנענש באמו שלו בסקילה, ומעתה נוכיח את הקושי שבדבר.

לְמַאן דְּאָמַר שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ:

למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ששריפה חמורה מסקילה, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה ולהקשות: