אֲפִילּוּ לְשַׁנּוּיֵי עַרְקְתָא דִּמְסָאנָא.

אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא [לשנות את רצועת הסנדל] אם יש צד של מנהג ישראל כשר בענין זה, וגוזרים עליו לשנותו ולהידמות לגוי — חייב למסור את נפשו על כך.

וְכַמָּה פַּרְהֶסְיָא? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין פַּרְהֶסְיָא פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם. פְּשִׁיטָא, יִשְׂרְאֵלִים בָּעֵינַן, דִּכְתִיב: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי אֶחָד, מַהוּ?

ושואלים: וכמה אנשים היא פרהסיא? אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם. ומבארים: פשיטא [פשוט], לנו כי ישראלים בעינן [צריכים אנו] לענין זה, דכתיב [שכן נאמר] בפסוק המלמד על כך: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). בעי [שאל] ר' ירמיה: היו במקום תשעה ישראל וגוי אחד מהו הדין בכגון זה, האם פרהסיה היא, או לא?

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב יַנַּאי אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: ״אָתְיָא ׳תּוֹךְ׳ ׳תּוֹךְ׳, כְּתִיב הָכָא: ׳וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׳, וּכְתִיב הָתָם: ׳הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת׳. מַה לְּהַלָּן עֲשָׂרָה וְכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל, אַף כָּאן עֲשָׂרָה וְכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל״.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה דתני [ששנה] רב ינאי אחוה [אחיו] של ר' חייא בר אבא ברייתא זו: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים "תוך" "תוך"; כתיב הכא [כתוב כאן]: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם [ונאמר שם] בחטא קרח: "הבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז, כא), ולמדים גזירה שוה "עדה" האמורה כאן מ"עדה" שנאמרה במרגלים (שם יד, כז): מה להלן עדה זו של מרגלים עשרה היתה, וכולהו [וכולם] מישראל, אף כאן לענין קידוש ה' צריך שיהיו עשרה וכולהו [וכולם] מישראל.

וְהָא אֶסְתֵּר פַּרְהֶסְיָא הֲוַאי! אָמַר אַבַּיֵי: אֶסְתֵּר קַרְקַע עוֹלָם הָיְתָה.

על ההלכות הללו מקשים: והא [והרי] אסתר שנבעלה לאחשורוש עבירה בפרהסיא הואי [היתה], ומדוע לא מסרה נפשה? ומשיבים, אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה, שהמצוה למסור נפש ולא לעבור בעריות היא רק בגבר, משום שהוא עושה מעשה של עבירה אבל אשה שהיא אינה עושה מעשה בפועל והיא נבעלת בלבד, אינה חייבת למסור נפשה.

רָבָא אָמַר: הֲנָאַת עַצְמָן שָׁאנֵי.

רבא אמר טעם אחר: הנאת עצמן שאני [שונה], כלומר, דבר שהגויים עושים לא כדי להעביר על הדת אלא לצורך הנאה שלהם, אין בה חובת מסירות נפש אף בפרהסיה.

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָנֵי קְוַואקֵי וְדִימוֹנִיקֵי הֵיכִי יָהֲבִינַן לְהוּ? אֶלָּא, הֲנָאַת עַצְמָן שָׁאנֵי. הָכָא נַמִי: הֲנָאַת עַצְמָן שָׁאנֵי.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כן] שיש הבדל בין הנאת עצמם למה שאינו הנאת עצמם, אם כן הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו [אותם כלים להחזיק בהם גחלים איך אנו נותנים להם]? שהיו הכמרים הפרסים נוטלים מכל בית כלים ושמים בהם גחלי ־אש ומביאים לבית עבודה זרה שלהם בימים מסויימים. והרי יש בכך סיוע לעבודה זרה בפרהסיה, וישראל אינם מוסרים נפשם על כך. אלא ודאי הטעם הוא שדבר שהוא הנאת עצמן של הגויים שאני [שונה], הכא נמי [כאן גם כן] אסתר הנאת עצמן שאני [שונה] ואין חובת מסירות נפש בכך.

וְאָזְדָא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: נָכְרִי דַּאֲמַר לֵיהּ לְהַאי יִשְׂרָאֵל: ״קְטוֹל אַסְפַּסְתָּא בְּשַׁבְּתָא וּשְׁדֵי לְחֵיוָתָא, וְאִי לָא קָטֵילְנָא לָךְ״, לִיקְטִיל וְלָא לִקְטְלֵיהּ. ״שְׁדֵי לְנַהֲרָא״, לִיקְטְלֵיהּ, וְלָא לִיקְטוֹל. מַאי טַעְמָא? לְעַבּוֹרֵי מִילְּתָא קָא בָּעֵי.

ומעירים: ואזדא [והולך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: גוי שאמר ליה להאי [לאותו] ישראל: קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא [קצור אספסת בשבת והשלך לפני הבהמות], ואי [ואם] לא תעשה כן, קטילנא לך [אהרוג אותך] — ליקטיל [שיקצור] ולא לקטליה [יהרגוהו]. אם אמר לו הגוי: קצור את האספסת שדי לנהרא [וזרוק לנהר] — ליקטליה [שיהרגוהו] ולא ליקטול [יקצור], מאי טעמא [מה הטעם] במקרה זה? — כי ברור לעבורי מילתא קא בעי [שרוצה הוא להעביר אותו, על הדת] ולא להנאת עצמו.

בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַמִי: בֶּן נֹחַ מְצוּוֶּה עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם, אוֹ אֵין מְצוּוֶּה עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם?

בעו מיניה [שאלו אותו] את ר' אמי: האם בן נח כיון שנצטוה על עבודה זרה מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם?

אָמַר אַבַּיֵי: תָּא שְׁמַע: ״שֶׁבַע מִצְו‍ֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ״. וְאִם אִיתָא, תְּמָנֵי הָוְיָין! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִינְהוּ וְכָל אַבְזָרַיְיהוּ.

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: שבע מצות נצטוו בני נח. ואם איתא [יש] מקום לומר שיש גם מצוה זו של קידוש ה', הרי תמני הויין [שמונה מצוות הן]! אמר ליה [לו] רבא: מכאן אין ראיה, שכן אותן שבע מצוות הכוונה אינהו [הן] וכל אבזרייהו [פרטיהן], ומצוות קידוש השם אפשר לראותה כפרט מאיסור עבודה זרה.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אָמְרִי בֵּי רַב: כְּתִיב: ״לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה׳ לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵּית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי״. וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם״.

כיון שלא הוכרע הדבר שואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה], מה התשובה לבעיה זו? אמר רב אדא בר אהבה, אמרי בי [אמרו החכמים מבית מדרשו] של רב: כתיב [נאמר] בנעמן הארמי: "לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי" (מלכים ב' ה, יח), כלומר, היה נאלץ להשתחוות לעבודה זרה מפני אימת אדוניו מלך ארם, וכתיב [ונאמר]: "ויאמר לו לך לשלום" (שם, יט), משמע שהתיר לו לעשות כן.