מִשּׁוּם דְּהַאי לָאו אוֹרְחֵיהּ הוּא, וְהָא קָא פָּגֵים לָהּ. אֲבָל שְׁאָר עֲרָיוֹת, דְּאוֹרְחַיְיהוּ, וְלָא נָפֵישׁ פִּיגְמַיְיהוּ, אֵימָא לָא. כָּתַב רַחֲמָנָא: ״חֵטְא״.

היינו אומרים ששניהם מיוחדים משום דהאי לאו אורחיה הוא, והא קא פגים לה [שזה, הנער, אין זו דרכו, ובזו, בנערה, הוא פוגם אותה], אבל הבא על שאר עריות דאורחייהו [שדרכן] של נשים להיבעל ולא נפיש פיגמייהו [ואין פגמן מרובה] כל כך, אימא [אמור] שלא יצילו אותן בנפשו — על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "חטא", לומר שגם אלו בכלל.

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״חֵטְא״, הֲוָה אָמִינָא: אֲפִילּוּ חַיָּיבֵי לָאוִין. כָּתַב רַחֲמָנָא: ״מָוֶת״.

ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] "חטא" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] כי אפילו חייבי לאוין מצילים אותם בנפשם, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "מות" ללמד שדין זה נאמר רק בעבירות שיש עליהן עונש מוות.

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״מָוֶת״, הֲוָה אָמִינָא: חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין, אִין; חַיָּיבֵי כְרִיתוֹת, לָא. כָּתַב רַחֲמָנָא ״חֵטְא״.

ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] "מות" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] כי חייבי מיתות בית דין — אין [כן] מצילים אותם בנפשם, שהרי חטא חמור הוא ועונשו מוות בידי אדם, אבל חייבי כריתות שמותם בידי שמים — לא. שהרי אין בית דין של מטה מענישים על חטא זה, על כן כתבה התורה "חטא", ללמד שגם חייבי כריתות בכלל. ומקשים:

וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״חֵטְא מָוֶת״, וְלָא בָּעֵי ״נַעַר״ וְ״נַעֲרָה״! אִין הָכִי נַמִי. וְאֶלָּא ״נַעַר״ ״נַעֲרָה״, חַד לְמַעוּטֵי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְחַד לְמַעוּטֵי בְּהֵמָה וְשַׁבָּת.

ולכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] רק "חטא מות" ולא בעי [יצטרך] עוד לפרט "נער" ו"נערה"! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן], ולענין זה אין צריכים ללימוד משלה. ואלא "נער" "נערה" לא לרבות באו אלא למעט, חד למעוטי [אחד מהם בא למעט] עובד עבודה זרה שאין הורגים אותו להצילו מעבירה, וחד למעוטי [ואחד למעט] מי שרוצה לבוא על בהמה או לחלל שבת.

וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי דְּאָמַר: עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ, לָמָּה לִי? חַד לְמַעוּטֵי בְּהֵמָה, וְחַד לְמַעוּטֵי שַׁבָּת.

ושואלים: ולשיטת ר' שמעון בן יוחי הסבור כי עובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו, למה לי שני מיעוטים אלה? ומשיבים: חד למעוטי [אחד מהם למעט] בהמה, וחד למעוטי [ואחד מהם למעט] שבת.

סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: תֵּיתֵי שַׁבָּת מֵ״חִילּוּל״ ״חִילּוּל״ מֵעֲבוֹדָה זָרָה.

ומסבירים מה הצורך באלה: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי תיתי [תבוא, תילמד] שבת בדרך של גזירה שווה מהמילים "חילול" "חילול" מעבודה זרה, שבשתי עבירות אלה נאמר לשון "חילול", והיינו סבורים כי המחלל שבת ניצל בנפשו, על כן היה צריך להודיענו שמחלל שבת אין מצילים אותו בנפשו.

וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ, דְּאָתְיָא שַׁבָּת מֵ״חִילּוּל״ ״חִילּוּל״ מֵעֲבוֹדָה זָרָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? חַד מִיעוּט – לְמַעוּטֵי בְּהֵמָה. וְאִידָךְ – אַיְּידֵי דְּכָתַב רַחֲמָנָא ״נַעַר״, כָּתַב נַמִי ״נַעֲרָה״.

ושואלים: ולשיטת ר' אלעזר בר' שמעון שאמר שהמחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו, שלדעתו אתיא [באה, נלמדת] השבת בדרך של גזירה שווה מ"חילול" "חילול" מעבודה זרה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], וכיצד להבין את המיעוטים בכתוב? ומשיבים: חד מיעוט למעוטי [מיעוט אחד בא למעט] בהמה, ואידך [והאחר] איידי דכתב רחמנא [מתוך שכתבה התורה] "נער" כתב נמי [כתבה גם כן] "נערה", כלומר, אין ללמוד שני עניינים נבדלים מהקרי והכתיב שבכתוב זה.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הָאוֹמֶרֶת: ׳הַנִּיחוּ לוֹ׳, שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנָּה״. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי?

ועוד בביאור הברייתא. שנינו שר' יהודה חולק על חכמים ואומר: אף האומרת "הניחו לו", ובקשתה זו היא כדי שלא יהרגנה — אין הורגים אותו. ושואלים במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]?

אָמַר רָבָא: בְּמַקְפֶּדֶת עַל פִּיגְמָהּ, וּמַנִּיחָתוֹ, שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנָּה. רַבָּנַן סָבְרִי: אַפִּיגְמָהּ קָפֵיד רַחֲמָנָא, וַהֲרֵי מַקְפֶּדֶת עַל פִּיגְמָהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה: הַאי דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא: קַטְלֵיהּ, מִשּׁוּם דְּמָסְרָה נַפְשָׁהּ לִקְטָלָא. הָא לֹא מָסְרָה נַפְשָׁהּ לִקְטָלָא.

אמר רבא: במקפדת על פיגמה, שאותה נערה מקפדת ומצטערת על פגמה שהיא נפגמת בביאה זו, אלא מניחתו שיבעלנה כדי שלא יהרגנה. רבנן סברי [חכמים סבורים] כי אפיגמה קפיד רחמנא [על פגמה הקפידה התורה], והרי זו מקפדת על פיגמה, ולכן צריכים להצילה. ור' יהודה סבור כי האי דקאמר רחמנא קטליה [זו שאמרה התורה הרוג אותו, את האונס] משום דמסרה נפשה לקטלא [שהיא מוסרת את עצמה למיתה] ותיאבק בו עד מוות, ואולם הא [זו] שמבקשת שיניחו לו, לא מסרה נפשה לקטלא [מוסרת את עצמה למיתה], ולפיכך אין להרוג את רודפה.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל נַמִי, קָא פָּגֵים לָהּ! אֲמַר לֵיהּ: אַפִּיגְמָה רַבָּה – קָפֵיד רַחֲמָנָא. אַפִּיגְמָה זוּטָא – לָא קָפֵיד רַחֲמָנָא.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אם הטעם הוא משום פגם, כדברי חכמים, הרי אלמנה לכהן גדול נמי קא פגים לה [גם כן פוגם הוא אותה] בביאתו, שהרי לאחר שבא עליה הריהי מחוללת ומאז אסורה היא להינשא לכל כהן! ומדוע אין מצילים אותה בנפש רודפה? אמר ליה [לו]: אפיגמה רבה [על פגם גדול] שיש בו כרת והוולד ממזר — קפיד רחמנא [הקפידה התורה], ואולם אפיגמה זוטא [על פגם קטן] כגון זה — לא קפיד רחמנא [הקפידה התורה].

״חֵטְא״ – אֵלּוּ חַיָּיבֵי כְרִיתוֹת. וּרְמִינְהוּ: ״וְאֵלּוּ נְעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קְנָס: הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ״!

שנינו בברייתא על הנאמר "חטא" — אלו חייבי כריתות, ומכאן שכל אדם המנסה לאנוס את הערוה — הורגים אותו. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במקור אחר: ואלו נערות שיש להן קנס, שמשלם לאב חמישים כסף אם אונס אותן, וביניהן: הבא על אחותו באונס. והרי הבא על האחות הוא בין חייבי הכרת שבתורה, ואמרנו שמצילים אותה בנפשו. ויודעים אנו כי בכל מקרה שיש בו חיוב מיתה בידי אדם ואפילו לא נהרג האשם — פטור העבריין מלשלם כל קנס ותשלום. וכיון שהאונס אחותו מצילים אותה בנפשו צריך היה להפטר מקנס!

אֲמָרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא: מִשְּׁעַת הַעֲרָאָה דִּפְגָמָהּ, אִיפְטַר לָהּ מִקְּטָלָא. מָמוֹנָא לֹא מְשַׁלֵּם עַד גְּמַר בִּיאָה.

אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לפני] רב חסדא פתרון זה: משעת העראה (תחילת הביאה) שכבר פגמה הבועל, שמאז נחשבת היא כבעולה, כבר איפטר לה מקטלא [נפטר ממיתה], שהרי שנינו בברייתא שלאחר שנעבדה בה עבירה ונפגמה שוב אין הורגים אותו. ואילו ממונא [ממון, כסף] הוא לא משלם, כלומר, אינו מתחייב לשלם עד גמר ביאה שיש בה השרת בתולים, ולפיכך יש כאן שני מעשים נבדלים, שסכנת המיתה שהיה לו בה כבר חלפה, ורק כאשר המשיך וגמר ביאתו נתחייב בתשלומים.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר הַעֲרָאָה זוֹ נְשִׁיקָה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הַעֲרָאָה זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

הקשה להם רב חסדא: הניחא למאן דאמר [תירוץ זה נוח לדעת מי שאומר] שהעראה שנאמרה בתורה ("את מקורה הערה" ויקרא כ, יח, וכיוצא בו) זו נשיקה, כלומר, מגע של אברי המין בלבד. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהעראה זו הכנסת עטרה של אבר המין הזכרי, הרי זו איפוא בעילה גמורה הראויה להשרת בתולים, ומשעת העראה שוב אינה בתולה, ומתחייב לשלם קנס בשעה שמצילים אותו בנפשו, ואם כן לשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אֶלָּא, אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן שֶׁבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְחָזַר וּבָא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ.

אלא אמר רב חסדא: לא כך יש לפרש, אלא בבא על אחותו כגון שבא עליה שלא כדרכה תחילה, ובביאה ראשונה זו שלא כדרכה פגמה, אבל עדיין בתולה היא, ואחר כך חזר ובא עליה כדרכה ומתחייב אז בקנס כמי שבא על הבתולה והשיר בתוליה, אבל אז אין הורגים אותו שהרי כבר פגומה היא.

רָבָא אָמַר: בְּמַנִּיחָתוֹ שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנָּה. וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא.

רבא אמר: מדובר כאן במקרה שהיתה אחותו מניחתו, שאומרת שיניחו לו כדי שלא יהרגנה, וכשיטת ר' יהודה היא, שבמקרה כזה אין מצילים אותה בנפשו.