דְּכוּלֵּיהּ קְרָא יְתֵירָא הוּא.

דכוליה קרא יתירא [שכל הכתוב הזה מיותר] הוא, שתיאור זה כיצד מוציאים אותו אביו ואמו אינו נחוץ לכאורה, ומשום כך אומרים אנו שבא להדגיש שיש לעשות את הדבר רק באופן זה ולא באופן אחר.

״וּמַתְרִין בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה״. לָמָּה לִי? בִּתְרֵי סַגְיָא! אָמַר אַבַּיֵי: הָכִי קָאָמַר: מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וּמַלְקִין אוֹתוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה.

שנינו במשנה שמתרין בו בפני שלשה. ושואלים: למה לי שתהיה ההתראה בפני שלושה? בתרי סגיא [בשני עדים די] כבשאר דינים! אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה שהם בית דין.

מַלְקוּת בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, הֵיכָא כְּתִיבָא? כִּדְרַבִּי אַבָּהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: לָמַדְנוּ ״וְיִסְּרוּ״ מִ״וְּיִסְּרוּ״, ״וְיִסְּרוּ״ מִ״בֵּן״, וּ״בֵּן״ מִ״בִּן״ – ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״.

ושואלים: מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא [היכן כתוב]? הרי לא נאמר הדבר במפורש בכתוב! ומשיבים: כפי שדרש ר' אבהו לענין אחר, שאמר ר' אבהו: למדנו את משמעות "ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אותו" (דברים כב, יח) האמור במוציא שם רע, מ"ויסרו אותו ולא ישמע אליהם" (שם כא, יח) האמור בבן סורר ומורה, "ויסרו" זה למדים ממה שנאמר בו מ"בן" האמור בפרשת בן סורר ומורה ("כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ואמו ויסרו אותו". שם), ו"בן" זה נלמד ומושווה מ"בן" המוזכר במלקות, שנאמר "והיה אם בן הכות הרשע" (שם כה, ב), ללמדנו ש"ויסרו" האמור בשני מקומות אלה משמעו עונש מלקות.

״חָזַר וְקִלְקֵל נִידּוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה״ [וכו׳]. הַאי מִיבָּעֵי לֵיהּ ״זֶה״, וְלֹא סוּמִּין! אִם כֵּן, לִכְתּוֹב: ״בְּנֵנוּ הוּא״. מַאי ״בְּנֵנוּ זֶה״? שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

שנינו במשנה שאם חזר וקלקל (חטא) — הריהו נידון בעשרים ושלשה דיינים וחייבים להיות ביניהם שלושת הראשונים שנידון כבר בפניהם, שכן נאמר: "בננו זה". ומקשים: והרי האי מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לו] לענין אחר ללמדנו "זה" — ולא הורים סומין שאינם יכולים להראות ולומר "זה" (לעיל סנהדרין עא, א)! ומשיבים: אם כן שביטוי זה בא רק ללמדנו שצריכים להיות שם הדיינים הראשונים לכתוב [שיכתוב בתורה] רק "בננו הוא", מאי [מה השוני] באומרו "בננו זה" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], ששלושת דייניו צריכים להיות בדינו השני, וגם ללמדנו שאם הוריו סומים אינו נעשה בן סורר ומורה.

מתני׳ בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, פָּטוּר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, חַיָּיב.

ברח בן סורר ומורה עד שלא נגמר דינו, ואחר כך, לפני שתפסוהו, הקיף זקן התחתון — פטור ממיתה, שהרי משהקיף זקן התחתון שוב אינו נידון כבן סורר ומורה (ראה לעיל סנהדרין סח, ב). ואולם אם משנגמר דינו ברח מבית הדין ואחר כך כשתפסוהו כבר הקיף זקן התחתון — חייב, שכיון שיצא כבר דינו למיתה, אין חוזרים ומזכים אותו.

גמ׳ אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בֶּן נֹחַ שֶׁבֵּירֵךְ אֶת הַשֵּׁם וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר, הוֹאִיל וְנִשְׁתַּנָּה דִּינוֹ, נִשְׁתַּנָּה מִיתָתוֹ.

בקשר לרעיון במשנתנו אמר ר' חנינא: בן נח שבירך (קילל) את השם, ואחר כך נתגייר — פטור מעונש, הואיל ונשתנה דינו, שעכשיו בהיותו ישראל נידון על אותה עבירה עצמה בפני עשרים ושלושה בהתראה ובפני עדים, וגם נשתנה מיתתו, שמקודם היה נידון כבן נח בסייף, ועכשיו בסקילה.

נֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: ״בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, פָּטוּר״. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: הוֹאִיל וְאִישְׁתַּנֵּי, אִישְׁתַּנֵּי?

ומציעים: נימא מסייעא ליה [האם נאמר שמסייע לו] מה ששנינו במשנתנו: ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים]: הואיל ואישתני [ונשתנה] מעמדו — אישתני [נשתנה דינו]?!

לָא, שָׁאנֵי הָכָא, דְּאִי עֲבַד הָשְׁתָּא, לָאו בַּר קְטָלָא הוּא.

ודוחים: לא, שאני הכא, דאי עבד השתא [שונה כאן בבן סורר, כי אם היה עושה עכשיו] אותם מעשים, הרי לאו בר קטלא [לא בן מוות] הוא, ולכן פטור. מה שאין כן בגוי שקילל את השם, שעבירה זו חייב עליה מיתה גם בהיותו ישראל.

תָּא שְׁמַע: ״אִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, חַיָּיב״. ״נִגְמַר דִּינוֹ״ קָאָמְרַתְּ? נִגְמַר דִּינוֹ, גַּבְרָא קְטִילָא הוּא.

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לסתור ממה ששנינו במשתנו: אם משנגמר דינו ברח ואחר כך הקיף זקן התחתון — חייב. משמע שאף שנשתנה דינו, בכל זאת הורגים אותו! ודוחים: מכאן אין ראיה, נגמר דינו קאמרת [אמרת], נגמר דינו בבחינת גברא קטילא [אדם הרוג] הוא, ושוב אין נושאים ונותנים עוד בדינו.

תָּא שְׁמַע: ״בֶּן נֹחַ שֶׁהִכָּה אֶת חֲבֵירוֹ וּבָא עַל אֵשֶׁת חֲבֵירוֹ, וְנִתְגַּיֵיר, פָּטוּר. עָשָׂה כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל וְנִתְגַּיֵּיר, חַיָּיב״. וְאַמַּאי? נֵימָא: הוֹאִיל וְאִישְׁתַּנֵּי, אִישְׁתַּנֵּי!

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: בן נח שהכה (הרג) את חבירו הגוי, או שבא על אשת חבירו הגוי, ונתגייר — פטור, ואם עשה כן בישראל, שהרג אדם מישראל או בא על אשת ישראל ונתגייר — חייב. ואמאי [ומדוע] תאמר כך? נימא [נאמר] הואיל ואישתני [ונשתנה] — אישתני [נשתנה] ואינו חייב מיתה עוד! אלא משמע שאין סוברים כך.

דִּינוֹ וּמִיתָתוֹ בָּעֵינַן. וְהַאי – דִּינוֹ אִישְׁתַּנֵּי, מִיתָתוֹ לָא אִישְׁתַּנֵּי.

ודוחים: אין להשוות! כי דינו ומיתתו בעינן [צריכים אנו], שכדי שיבטל חיוב מיתה מעליו דרוש גם שינוי בדרך דינו וגם בדרך מיתתו, והאי [וזה] שהרג או שבא על אשת חבירו אמנם דינו אישתני [השתנה], שכן משנתגייר נידון בעשרים ושלושה דיינים בעדים ובהתראה, ואולם מיתתו לא אישתני [נשתנתה], שעדיין הוא נהרג באותה מיתה, ולכך אינו נפטר.

בִּשְׁלָמָא רוֹצֵחַ, מֵעִיקָּרָא סַיִיף וְהָשְׁתָּא סַיִיף. אֶלָּא אֵשֶׁת אִישׁ, מֵעִיקָּרָא סַיִיף וְהָשְׁתָּא חֶנֶק!

ומקשים: בשלמא [נניח] לגבי רוצח מובנת התשובה, שכן מעיקרא [מתחילה] כשהיה בן נח היה נידון בסייף, והשתא [ועכשיו] שהוא ישראל נידון גם כן בסייף, ואין איפוא שינוי במיתתו. אלא הבא על אשת איש, הלא כשהיה מעיקרא [מתחילה] בן נח היה נידון בסייף, שאין עונשי בן נח אלא בסייף, והשתא [ועכשיו] שהוא ישראל הריהו נידון בחנק! ואם כן יש שינוי הן בדינו והן במיתתו ועל כל פנים נהרג.

בְּנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דְּאִידִי וְאִידִי בִּסְקִילָה.

ומשיבים: המקרה של אשת איש המוזכר כאן כוונתו שבא על נערה המאורסה, דאידי ואידי [שזו וזו], גם בהיותו בן נח וגם ישראל, הריהו נידון בסקילה, ולפיכך נהרג.

וְהָא ״עָשָׂה כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל״ דּוּמְיָא דְּאֵשֶׁת חֲבֵירוֹ קָתָנֵי!

ומקשים: והא [והרי] עשה כן בישראל דומיא [בדומה] לבא על אשת חבירו הגוי קתני [שנה], שבשניהם מדובר באותו נושא עצמו, ודין נערה המאורסה אינו קיים כלל בבני נח אלא בישראל בלבד.

אֶלָּא: קַלָּה בַּחֲמוּרָה מֵישַׁךְ שַׁיְיכָא.

אלא לא זה הטעם, ויש להסביר כך: קלה בחמורה מישך שייכא [שייכת], שאם מתחייב תחילה בהיותו בן נח במיתה חמורה, ואחר כך כישראל במיתה קלה — הרי המיתה הקלה כלולה בחמורה, ועדיין נשאר חייב בה. ואולם אם הוכבד דינו אחר כך — אומרים אנו שנפטר לגמרי.

הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי: סַיִיף חָמוּר. אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: חֶנֶק חָמוּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומקשים: הניחא לרבנן [זה נוח לשיטת חכמים] דאמרי [שאומרים ] שמיתת סייף חמור ממיתת חנק, ולכן בן נח שבא על אשת חבירו, והיה דינו בסייף, ונתגייר, הוקל דינו והוא עכשיו בחנק — ונהרג. אלא לשיטת ר' שמעון שאמר שחנק חמור מסייף, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי לפי עקרון זה צריך היה להיפטר!

רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לָהּ כְּתַנָּא דְּבֵי מְנַשֶּׁה, דְּאָמַר: ״כָּל מִיתָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי נֹחַ אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק״.

ומשיבים: ר' שמעון סבר לה [סבור] בענין זה כשיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של מנשה שאמר: כל מיתה האמורה לבני נח סתם אינה אלא חנק ולא סייף, ואם כן הבא על אשת איש בגויותו לא הוחמרה מיתתו בגירותו, אלא עדיין הוא נידון באותה מיתה, ולפיכך נהרג.

בִּשְׁלָמָא אֵשֶׁת אִישׁ, מֵעִיקָּרָא חֶנֶק וְהָשְׁתָּא חֶנֶק. אֶלָּא רוֹצֵחַ, מֵעִיקָּרָא חֶנֶק וְהָשְׁתָּא סַיִיף! קַלָּה בַּחֲמוּרָה מֵישַׁךְ שַׁיְיכָא.

ומקשים לשיטת ר' שמעון: בשלמא [נניח] בענין אשת איש, מעיקרא [מתחילה] שהיה בן נח חייב לשיטה זו חנק, והשתא [ועכשיו] כשבא לכלל ישראל חייב גם כן חנק. אלא רוצח, הלא מעיקרא [מתחילה] כשהיה בן נח חייב לשיטה זו חנק, שכן כאמור הוא סובר כתנא דבי מנשה שכל מיתת גוי בחנק, והשתא [ועכשיו] כישראל חייב סייף! ומשיבים: מיתה קלה בחמורה מישך שייכא [שייכת] היא ונכללת בה, שהרי לדעת ר' שמעון חנק חמור מסייף, ולפיכך נהרג.

לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: ״סָרְחָה וְאַחַר כָּךְ בָּגְרָה – תִּידּוֹן בְּחֶנֶק״. בִּסְקִילָה מַאי טַעְמָא לָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהוֹאִיל וְאִישְׁתַּנֵּי, אִישְׁתַּנֵּי, וְכָל שֶׁכֵּן הָכָא דְּאִישְׁתַּנֵּי לְגַמְרֵי? הָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא: תְּנֵי: ״תִּידּוֹן בִּסְקִילָה״.

ומציעים: לימא מסייעא ליה [האם לומר שמסייעת לו] לר' חנינא ברייתא זו, ששנינו: סרחה (חטאה) הנערה המאורסה בזנות והיה דינה סקילה ואחר כך כשעמדה לדין בגרה — תידון בחנק כשאר ארוסה בוגרת שזינתה. בסקילה מאי טעמא [מה טעם] לא דנים אותה? — לאו [האם לא] משום שהואיל ואישתני [ונשתנתה] מהותה — אישתני [נשתנה] דינה? וכל שכן הכא דאישתני [כאן, בגר, שנשתנה] לגמרי מגוי לישראל! ודוחים: אין להביא מכאן ראיה, שכן האמר ליה [הרי אמר לו] ר' יוחנן לאותו תנא ששנה ברייתא זו לפניו: תקן את הנוסח, ותני [שנה]: תידון בסקילה ולא בחנק, ואין איפוא להביא משם ראיה.

מתני׳ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִידּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ. יָמוּת זַכַּאי, וְאַל יָמוּת חַיָּיב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. לַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם.

בן סורר ומורה נידון במיתה לא מפני חומרת העבירה שעושה עכשיו, אלא על שם סופו, שנער כזה יגדל ויהא רוצח ופושע, ומוטב שימות זכאי לפני שגרם נזק רב, ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים גם הנאה להן, שהרי אינם חוטאים עוד, והיא גם הנאה לעולם כולו, שנפטר מן המזיק. ולהיפך, מיתתם של צדיקים רע להן, שאין עושים עוד מצוות, ורע לעולם, שחסר לו צדיק זה, ואגב אומרים עוד בענין זה: שתיית

יַיִן וְשֵׁינָה לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם.

יין ושינה, לרשעים — הנאה להן והנאה לעולם, שהרי בזמן שישנים וכאשר הם תחת השפעת היין, אינם מזיקים לאחרים. ולהיפך אצל הצדיקים גם השינה וגם היין הם רע להן ורע לעולם.

פִּיזּוּר לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. כִּנּוּס לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. לַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.

פיזור לרשעים שאינם מצויים יחד — הנאה להן, שאינם מגרים זה את זה לחטוא, והנאה לעולם. פיזור לצדיקים — רע להן ורע לעולם. כנוס לרשעים — רע להן ורע לעולם, ולצדיקים — הנאה להן והנאה לעולם. שקט לרשעים — רע להן ורע לעולם. לצדיקים — הנאה להן והנאה לעולם.