אַמַּאי? אֵימָא אַיְילוֹנִית הִיא, וְאַדַּעֲתָא דְּהָכִי לָא קַדִּישׁ! אֶלָּא לָאו דְּאָמְרִינַן: זִיל בָּתַר רוּבָּא, וְרוֹב נָשִׁים לָאו אַיְילוֹנִית נִינְהוּ.

ואמאי [ומדוע] אומר אתה שיתחייב הבא עליה בכל ענשים אלה? אימא [אמור שמא] איילונית היא שאינה ראויה להוליד כלל, ואדעתא דהכי [ועל דעת כן] לא קדיש [קידש], ונמצא שקידושין אלה בטלים משום שהיו קידושי טעות, ואם בא עליה אחר — אינו חייב מיתה. אלא לאו, דאמרינן [האם לא, שאומרים אנו]: זיל בתר רובא [לך אחר רוב] ורוב נשים לאו [לא] איילונית נינהו [הן], ומשום כך מניחים שקידושין אלה היו קידושי ודאי. הרי שאף בנפשות הולכים אחר הרוב!

לֹא, מַאי ״חַיָּיב עָלֶיהָ״ דְּקָתָנֵי? קָרְבָּן.

ודוחים: לא, מכאן אין להביא ראיה, שכן מאי [מה פירוש] "חייב עליה" דקתני [ששנינו] — כוונתו: שחייב להביא קרבן אם שגג בכך אבל אין ממיתים על ידי חזקה בלבד.

וְהָא ״מוּמָתִין עַל יָדָהּ״ קָתָנֵי! בְּבָא עָלֶיהָ אָבִיהָ.

ומקשים: והא [והרי] "מומתין על ידה" קתני [שנינו]! ומשיבים: מדובר כאן שבא עליה אביה או אחד משאר קרוביה, שאין האיסור תלוי בנישואין, אבל אם בא מישהו שאינו מקרוביה לא יתחייב מיתה.

וְהָא ״אִם בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִכָּל הָעֲרָיוֹת״ קָתָנֵי! אֶלָּא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּקִבְּלָהּ עִילָּוֵיהּ.

ושואלים: והא [והרי] "אם בא עליה אחד מכל העריות" קתני [שנינו], ומשמע אפילו עריות התלויות בקשר נישואין! אלא אפשר לדחות ולומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שקבלה עילויה [על עצמו], שהמקדש אמר שהוא מקדש אותה קידושין גמורים גם על דעת שתימצא איילונית, ולפיכך מתחייב בועלה מיתה גם אם אינו מקרוביה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַמְסוֹלֶלֶת בִּבְנָהּ קָטָן וְהֶעֱרָה בָּהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המסוללת (עושה מעשה פריצות) בבנה קטן, והערה בה (עשה בה תחילת ביאה) — בית שמאי אומרים שעל ידי כך פסלה מן הכהונה, ובית הלל מכשירין, שלדעתם קטן אינו יכול להגיע לביאה.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר זְעֵירִי: הַכֹּל מוֹדִים בְּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבִּיאָתוֹ בִּיאָה. פָּחוֹת מִבֶּן שְׁמֹנֶה – שֶׁאֵין בִּיאָתוֹ בִּיאָה. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּבֶן שְׁמֹנֶה. דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: גָּמְרִינַן מִדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: לָא גָּמְרִינַן מִדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים.

אמר ר' חייא בריה [בנו] של רבה בר נחמני אמר רב חסדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חסדא אמר זעירי: הכל מודים בילד בן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה לפסול ולהמית עליו (אף שהוא עצמו אינו בר עונשים). ילד פחות מבן שמנה לכל הדעות — אין ביאתו ביאה. לא נחלקו אלא בילד בן שמנה. שבית שמאי סברי [סוברים]: גמרינן [לומדים אנו] מדורות הראשונים, שאפשר להוכיח שהולידו בגיל זה, ובית הלל סברי [סוברים]: לא גמרינן [אין אנו לומדים] מדורות הראשונים.

וְדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים מְנָלַן דְּאוֹלִיד? אִילֵימָא מִדִּכְתִיב: ״הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי״, וּכְתִיב: ״וֶאֱלִיעָם [אֱלִיעָם] בֶּן אֲחִיתֹפֶל הַגִּלֹנִי״, וּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָה בַּעֲבוּר (כִּי) ה׳ (אֲהֵבוֹ)״,

ושואלים: ודורות הראשונים מנלן דאוליד [מניין לנו שהולידו] בגיל זה? אילימא מדכתיב [אם תאמר משום שנאמר]: "הלוא זאת בת־שבע בת אליעם אשת אוריה ה. חתי" (שמואל ב' יא, ג) וכתיב [ונאמר]: "ואליעם בן אחיתפל הגלני" (שם כג, לד), הרי שבת שבע היתה נכדתו של אחיתופל. וכתיב [ונאמר] כשנולד שלמה: "וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה' "(שמואל ב' יב, כה) וכתיב [ונאמר]:

וּכְתִיב: ״וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם״, וּכְתִיב: ״וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים״,

"ויהי לשנתים ימים ויהיו גזזים לאבשלום" (שמואל ב' יג, כג), ואז נהרג אמנון (ראה שמואל ב' כג–כט), שהיה זה שנתים לפחות אחרי הולדת שלמה, וכתיב [ונאמר] אחר כך: "ואבשלום ברח וילך גשורה ויהי שם שלש שנים" (שמואל ב' יב, לח) הרי חמש שנים מהולדת שלמה, וכתיב [ונאמר] אחר כך:

וּכְתִיב: ״וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלַיִם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֶלְכָה נָא (וַאֲשַׁלְּמָה) אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה׳ בְּחֶבְרוֹן״, וּכְתִיב: ״וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ (וְאֶל) עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק״,

"וישב אבשלום בירושל ם שנתים ימים ופני המלך לא ראה" (שמואל ב' יד, כח), וכתיב [ונאמר]: "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלמה את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון" (שמואל ב' טו ז), וזו היתה תחילת מרידתו, ואז היה שלמה לפחות בן שבע. ובאמצע המרידה נאמר "ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק" (שמואל ב' יז, כג)

וּכְתִיב: ״אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם״. וְתַנְיָא: ״כָּל שְׁנוֹתָיו שֶׁל דּוֹאֵג אֵינָן אֶלָּא שְׁלֹשִׁים וְאַרְבַּע, וְשֶׁל אֲחִיתֹפֶל אֵינָן אֶלָּא שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ״. כַּמָּה הָוְיָא לְהוּ? תְּלָתִין וּתְלָת. דַּל שְׁבַע דַּהֲוָה שְׁלֹמֹה, פָּשׁ לְהוּ עֶשְׂרִים וְשִׁית. דַּל תַּרְתֵּי שְׁנֵי לִתְלָתָא עִבּוּרֵי. אִשְׁתַּכַּח דְּכָל חַד וְחַד בִּתְמָנֵי אוֹלִיד.

וכתיב [ונאמר]: "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" (תהלים נה, כד) ותניא [ושנויה ברייתא] כי דבר זה נאמר לגבי אנשים מסויימים; כל שנותיו של דואג אינן אלא שלשים וארבע, שלא הגיע לחצי ימיו ושל אחיתפל אינן אלא שלשים ושלש. ומעתה נחשב כמה הויא להו [היו להן] שנותיו — תלתין ותלת [שלושים ושלוש] דל [הוצא] מהן שבע שנים דהוה [שהיה] אז כבר שלמה, פש להו עשרים ושית [נשארו להם עשרים ושש שנה], שהיה אחיתופל בן עשרים ושש כשנולד שלמה. דל תרתי שני לתלתא עבורי [הוצא שתי שנים לשלושה עיבורים] שיש לחשב שלוש פעמים תשעה חדשי עיבור לאליעם בן אחיתופל, לבת שבע בת אליעם, ולשלמה בנה של בתשבע, אשתכח [נמצא] שנולדו שלושה דורות בעשרים וארבע שנים וכל חד וחד בתמני אוליד [וכל אחד ואחד מהם בן שמונה הוליד], הרי שבדורות ראשונים הולידו בני שמונה!

מִמַּאי? דִּלְמָא תַּרְוַיְיהוּ בִּתְשַׁע אוֹלִיד, וּבַת שֶׁבַע אוֹלִידָא בְּשִׁית, מִשּׁוּם דְּאִיתְּתָא בָּרִיא. תֵּדַע, דְּהָא הָוֵי לָהּ וָלָד מֵעִיקָּרָא!

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה דבר זה? דלמא תרוייהו [שמא שניהם], גם אחיתופל וגם בנו, בהיותם בני תשע אוליד [הולידו], ובת שבע אולידא בשית [ילדה בגיל שש] משום דאיתתא בריא [כי האשה בריאה יותר] תדע שהאשה מולידה בגיל מוקדם יותר, דהא הוי [שהרי היה] לה ולד מעיקרא [מתחילה, קודם לכן] שנולד לה מדוד, ומת לפני שנולד שלמה (ראה שמואל ב' יא, כז), ואם כן אין להוכיח מכאן כלל.

אֶלָּא מֵהָכָא: ״אֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן״. וְאַבְרָהָם גָּדוֹל מִנָּחוֹר שָׁנָה, וְנָחוֹר גָּדוֹל מֵהָרָן שָׁנָה, נִמְצָא אַבְרָהָם גָּדוֹל שְׁתֵּי שָׁנִים מֵהָרָן. וּכְתִיב: ״וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים״ וגו׳.

אלא מהכא [מכאן] תוכיח: נאמר "ואלה תולדת תרח תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן" (בראשית יא, כז), ואברהם גדול מנחור שנה אחת לפחות ונחור גדול מהרן שנה אחת, נמצא אברהם גדול שתי שנים מהרן. וכתיב [ונאמר]: "ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: יִסְכָּה זוֹ שָׂרָה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ יִסְכָּה? שֶׁסּוֹכָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ״. דָּבָר אַחֵר: יִסְכָּה – שֶׁהַכֹּל סָכִים בְּיוֹפְיָהּ. וּכְתִיב: ״וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ״ וגו׳. כַּמָּה קַשִּׁישׁ אַבְרָהָם מִשָּׂרָה? עֶשֶׂר שְׁנִין. וְקַשִּׁישׁ מֵאֲבוּהּ תַּרְתֵּין שְׁנִין. אִשְׁתַּכַּח כִּי אוֹלְדָהּ הָרָן לְשָׂרָה – בִּתְמָנֵי אוֹלִידָהּ.

"(בראשית יא, כט) ואמר ר' יצחק: יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה "יסכה" — שסוכה (צופה) ברוח הקדש, והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" (בראשית יא, כא, יב), שאף היא היתה נביאה וצפתה ברוח הקודש. דבר אחר: "יסכה" היא כינוי לשרה מפני שהכל סכים (צופים) ביופיה. וכתיב [ונאמר]: "ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" (בראשית יא, יז, יז), נמצא: כמה קשיש [זקן] אברהם משרה — עשר שנין [שנים], וקשיש מאבוה [וזקן מאביה] של שרה (הרן) תרתין שנין [שתי שנים] אשתכח כי אולדה [נמצא שכאשר הוליד] הרן לשרה בתמני אולידה [בהיותו בן שמונה הולידה]!

מִמַּאי? דִּלְמָא אַבְרָהָם זוּטָא דַּאֲחוּהּ הֲוָה, וְדֶרֶךְ חָכְמָתָן קָא חָשֵׁיב לְהוּ.

ודוחים: ממאי [ממה], מהיכן לומד אתה דבר זה? דלמא [שמא] אברהם זוטא דאחוה הוה [קטן באחיו היה] ולא גדול שבהם, ומה שנמנה ראשון אינו ראיה כי דרך חכמתן קא חשיב להו [מנה אותם] ולכן נמנה אברהם בראש.

תֵּדַע, דְּקָא חָשֵׁיב לְהוּ קְרָא דֶּרֶךְ חָכְמָתָן, וּכְתִיב: ״וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת״. שֵׁם גָּדוֹל מֵחָם שָׁנָה, וְחָם גָּדוֹל מִיֶּפֶת שָׁנָה נִמְצָא שֵׁם גָּדוֹל מִיֶּפֶת שְׁתֵּי שָׁנִים. וּכְתִיב: ״וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ״. וּכְתִיב: ״(וְאֵלֶּה) תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל״. בֶּן מֵאָה שָׁנָה? בַּר מֵאָה וְתַרְתֵּין שְׁנִין הֲוָה!

תדע לך ראיה לדבר: דקא חשיב להו קרא [שמנה אותם הכתוב] את סדר הבנים בכמה מקומות דרך חכמתן, דכתיב [שנאמר]: "ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת" (בראשית יא, ה, לב) אם כן לפי רשימה זו שם היה גדול מחם שנה אחת וחם גדול מיפת שנה, נמצא שם גדול מיפת שתי שנים. וכתיב [ונאמר]: "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ" (בראשית יא, ז, ו) וכתיב [ונאמר]: "ואלה תולדת שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול" (בראשית יא, יא, י), ואם שם גדול האחים היה כיצד היה בן מאה שנה? הלא לכל הפחות בר מאה ותרתין שנין הוה [בן מאה ושתי שנים היה], שהרי נח היה בן חמש מאות כשנולד לו בנו השלישי ובשנת שש מאות לחייו אירע המבול,

אֶלָּא, דֶּרֶךְ חָכְמָתָן קָא חָשֵׁיב לְהוּ. הָכָא נַמִי, דֶּרֶךְ חָכְמָתָן קָא חָשֵׁיב לְהוּ.

אלא ודאי דרך חכמתן קא חשיב להו [מנה אותם] ומבחינת הגיל היה שם הקטן ונולד בשנת חמש מאות ושתיים לחיי נח והוליד את בנו מאה שנה אחרי כן, כלומר, שנתיים אחר המבול, הכא נמי [כאן גם כן] בבני תרח אפשר לומר כי דרך חכמתן קא חשיב להו [מנה אותם].

אָמַר רַב כָּהֲנָא: אָמְרִיתָהּ לִשְׁמַעֲתָא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא. אֲמַר לִי: אַתּוּן מֵהָכָא מַתְנִיתוּ, וַאֲנַן מֵהָכָא מַתְנִינַן לָהּ: ״וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל״, יֶפֶת הַגָּדוֹל שֶׁבְּאֶחָיו הֲוָה.

אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי אותה את השמועה הזו לפני] רב זביד מנהרדעא, ומששמע אותה אמר לי: אתון מהכא מתניתו ואנן מהכא מתנינן לה [אתם מכאן אתם שונים לומדים, דבר זה, ששם לא היה בכורו של נח, ואנחנו מכאן שונים לומדים אותו], שנאמר: "ולשם ילד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול" (בראשית יא, י, כא), ומשמע שיפת ולא עד כאן שם הגדול שבאחיו הוה [היה], ואם כן לא הוכחנו גם מאברהם, כי אכן ראינו שהמקרא מונה לפרקים לפי סדר חכמה.

אֶלָּא מְנָלַן? מֵהָכָא: ״וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה״, וּכְתִיב: ״וַתָּמָת עֲזוּבָה אֵשֶׁת כָּלֵב וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר״. וְכִי עֲבַד בְּצַלְאֵל מִשְׁכָּן, בַּר כַּמָּה הָוֵי? בַּר תְּלֵיסַר, דִּכְתִיב: ״אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים״. וְתַנְיָא: ״שָׁנָה רִאשׁוֹנָה עָשָׂה מֹשֶׁה מִשְׁכָּן, שְׁנִיָּה הֵקִים מִשְׁכָּן וְשָׁלַח מְרַגְּלִים״.

אלא מנלן [מניין לנו] שבדורות הראשונים הולידו בני שמונה? — מהכא [מכאן] שנאמר: "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה" (שמות לח, כב), וכתיב [ונאמר]: "ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. וחור הוליד את אורי ואורי הוליד את בצלאל" (דברי הימים א' ב, יט–כ), וכי עבד [וכאשר עשה] בצלאל משכן בר כמה הוי [בן כמה היה] — לכל הפחות בר תליסר [בן שלוש עשרה], דכתיב [שנאמר]: "ויבואו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקודש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים" (שמות לו, ד) ואין קרוי "איש" פחות מבן שלוש עשרה. ותניא [ושנויה ברייתא]: שנה ראשונה ליציאת מצרים עשה משה משכן. בשנה השניה הקים את המשכן ושלח את המרגלים.

וּכְתִיב: ״בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳ וגו׳ וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה״. כַּמָּה הָוְיָא לְהוּ? אַרְבְּעִין. דַּל אַרְבֵּיסַר דַּהֲוָה בְּצַלְאֵל – פְּשָׁא לְהוּ עֶשְׂרִים וְשִׁית. דַּל תַּרְתֵּי שְׁנֵי דִּתְלָתָא עִיבּוּרֵי – אִשְׁתַּכַּח דְּכָל חַד וְחַד בִּתְמָנֵי אוֹלִיד.

וכתיב [ונאמר] שאמר כלב שהיה אבי סבו של בצלאל, ליהושע: "בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ" (יהושע יד, ז), והוסיף לומר: "ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמנים שנה" (שם י), כמה שנים הויא להו [היו לו] בזמן שנשלח כלב עם המרגלים — בן ארבעין [ארבעים], דל ארביסר [הוצא ארבע עשרה שנה] שהיה בצלאל בן נכדו כשנשלח כלב לרגל את הארץ לפחות בן ארבע עשרה (שהרי אירע הדבר שנה לאחר הקמת המשכן), פשא להו [נשאר להם] עשרים ושית [ושש] שנים, דל תרתי שני דתלתא עיבורי [הוצא מכאן שתי שנים של שלושה עיבורים] של חור בן כלב, אורי בן חור ובצלאל בן אורי, אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד [נמצא שכל אחד ואחד בן שמונה הוליד], שהרי לפי זה נולדו חור, אורי ובצלאל בתוך עשרים וארבע שנים אלה.

״׳בֵּן׳ וְלֹא בַּת״. תַּנְיָא: ״אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בְּדִין הוּא שֶׁתְּהֵא בַּת רְאוּיָה לִהְיוֹת כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה,

שנינו במשנה שדין בן סורר ומורה בבן דווקא ולא בבת. ועוד בדין זה תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר' שמעון: בדין הוא, כלומר, מצד סברה אפשר לומר שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה ולהיענש כמותו אם חטאה במה שחטא הוא,