מַאי ״לֹא תְקַלֵּל״? שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

מאי [מה משמע] "לא תקלל" שהוא לשון כפולה? שמע מינה [למד מכאן] תרתי [שני דברים], שיש איסור קללת גבוה ויש איסור קללת דיין.

מתני׳ הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה, בְּתוּלָה, מְאוֹרָסָה, וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם, הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה, וְהַשֵּׁנִי בְּחֶנֶק.

ובפרטי דין חייבי סקילה: הבא על נערה המאורסה — אינו חייב סקילה עד שתהא נערה בגיל הנערות דווקא ולא קטנה ולא בוגרת, ושתהא בתולה, מאורסה בלבד ולא נשואה עדיין, והיא בבית אביה שעדיין לא הגיעה לבית הבעל. אם באו עליה שנים (שני אנשים), הראשון נידון בסקילה כדין הבא על נערה בתולה המאורסה, והשני בחנק כדין הבא על שאר אשת איש.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳נַעֲרָה׳ וְלֹא בּוֹגֶרֶת. ׳בְּתוּלָה׳ וְלֹא בְּעוּלָה. ׳מְאוֹרָסָה׳ וְלֹא נְשׂוּאָה. ׳בְּבֵית אָבִיהָ׳ – פְּרָט לְשֶׁמָּסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: "נערה" שאמרו ולא בוגרת, שכל שהיא למעלה מגיל שתים עשרה וחצי בערך אינה קרויה עוד "נערה". "בתולה" משמע ולא בעולה, "מאורסה" — ולא נשואה, "בבית אביה" — פרט לזו שמסר האב לשלוחי הבעל והם מביאים אותה כבר לבית בעלה, שאף שלא הגיעה עדיין לשם נחשבת היא מבחינת ההלכה אשת איש.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה – אֲפִילּוּ קְטַנָּה בְּמַשְׁמָע.

אמר רב יהודה אמר רב: משנתנו זו דברי ר' מאיר, האומר שדין נערה המאורסה חל על נערה בגיל המוגדר בין קטנות ובגרות, אבל חכמים אומרים: נערה המאורסה הוא גבול גיל עליון ואפילו קטנה במשמע.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: מִמַּאי דְּמַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא, וּלְמַעוֹטֵי קְטַנָּה נַמִי? דִּילְמָא רַבָּנַן הִיא, וּלְמַעוֹטֵי בּוֹגֶרֶת, וְתוּ לֹא!

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: ממאי דמתניתין [מנין ידוע שמשנתנו] כשיטת ר' מאיר היא, ומה שנאמר "נערה" בא למעוטי [למעט, להוציא] קטנה נמי [גם כן]? דילמא [שמא] משנתנו כשיטת רבנן [חכמים] היא, ונערה שאמרו הוא למעוטי [למעט] בוגרת ותו לא [ולא עוד], והבא על קטנה יהיה חייב סקילה.

אֲמַר לֵיהּ: הַאי ״אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה, בְּתוּלָה, מְאוֹרָסָה״? ״אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל נַעֲרָה בְּתוּלָה מְאוֹרָסָה״ מִיבָּעֵי לֵיהּ, וְתוּ לָא מִידֵּי.

אמר ליה [לו]: האי [זה הביטוי] שבמשנה: "אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה" אינו נוח לפירוש זה, כי אילו היתה הכוונה דווקא נערה ולא בוגרת, "אינו חייב אלא על נערה בתולה מאורסה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], כי לשון "שתהא" פירושו: שתגדל ותגיע לגיל זה, ומאחר ולא אמר כן אלא כפי ששנינו ותו לא מידי [ועוד אין לומר דבר], וברור שכך יש לפרש.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַדָּא מֵרַב: בָּא עַל הַקְּטַנָּה מְאוֹרָסָה, לְרַבִּי מֵאִיר מַהוּ? לְגַמְרֵי מַמְעִיט לֵיהּ, אוֹ מִסְּקִילָה מַמְעִיט לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא, מִסְּקִילָה מְמַעֵט לֵיהּ.

בעא מיניה [שאל ממנו] ר' יעקב בר אדא מרב: בא על הקטנה מאורסה, לשיטת ר' מאיר מהו? האם לגמרי ממעיט ליה [ממעט אותו] מעונש ואינו נענש כלל, או מסקילה בלבד ממעיט ליה [ממעט אותו], אבל נענש כבא על שאר אשת איש בחנק? אמר ליה [לו]: מסתברא [מסתבר לומר] כי מסקילה בלבד ממעט ליה [אותו], אבל מכל מקום הוא נענש בחנק.

וְהָכְתִיב ״וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם״ – עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין! שָׁתֵיק רַב.

הקשה לו ר' יעקב בר אדא: והכתיב [והרי נאמר] "כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה" (דברים כב, כב), ומשמעו — עד שיהו שניהן שוין. ואם כן, הבא על הקטנה, כיון שהיא אינה נענשת (שהרי אינה בת דעת ובת עונשין) כיצד נעניש אותו? שתיק [שתק] רב ולא ענה לו.

אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמָא שָׁתֵיק רַב? וְנֵימָא לֵיהּ: ״וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ״!

אמר שמואל: מאי טעמא שתיק [מה טעם שתק] רב? והלא היה בידו להשיב לו תשובה מספקת! ונימא ליה [ושיאמר לו]: הרי כבר נאמר שם "ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה והחזיק בה האיש ושכב עמה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו" (דברים כב, כה), הרי שיש מקרה שרק צד אחד בעריות נהרג, ולא שניהם. ויהיה כן גם דין הבועל את הקטנה.

כְּתַנָּאֵי: ״׳וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם׳ – עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: ׳וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ׳״.

ומעירים: כתנאי [כתנאים] שנחלקו בענין זה, נאמר: "ומתו גם שניהם" — עד שיהו שניהן שוין באותו עונש, אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: כבר נאמר "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו", משמע שיכול להיות שרק הוא יומת ולא היא.

וְאִידָךְ, הַהִיא ״וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? אָמַר רָבָא: לְמַעוֹטֵי מַעֲשֵׂה חִידּוּדִים. וְאִידָךְ – מַעֲשֵׂה חִידּוּדִים לָאו כְּלוּם הִיא.

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יונתן], הסבור שיתכן שיומת צד אחד בלבד, ההיא [אותו פסוק] "ומתו גם שניהם" מאי דריש ביה [מה הוא דורש בו]? אמר רבא: למעוטי [למעט] מעשה חידודים, כאשר בא עליה בכל מקום שאינו מקום ערוה, שכיון שאין שניהם שווים בהנאה אין זו קרויה ביאה, ופטור עליה. ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יאשיה], כיצד לומד הוא הלכה זו? שהרי מקור הדין נדרש על ידו לענין אחר. ומשיבים: לדעתו מעשה חידודים לאו [לא] כלום היא ואין זו קרויה כלל ביאה אלא פריצות בלבד, ואין כלל צורך במקור מפורש כדי למעט מעשה זה ממיתה.

וְאִידָךְ, הַאי ״לְבַדּוֹ״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ?

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יאשיה], האי [זה הכתוב] שנאמר בו "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו" מאי דריש ביה [מה הוא דורש בו]? שהרי לדעתו נידונים למוות רק כששניהם שווים לכך!

כִּדְתַנְיָא: ״בָּאוּ עָלֶיהָ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וַעֲדַיִין הִיא בְּתוּלָה, כּוּלָּם בִּסְקִילָה. רַבִּי אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה, וְכוּלָּן בְּחֶנֶק״.

ומסבירים: כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: באו עליה, על נערה המאורסה, עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה, שבאו עליה כולם שלא כדרכה ונשארה בתולה — חייבים כולם בסקילה, שהרי כולם באו על נערה בתולה. רבי אומר: הראשון מהם נידון בסקילה, וכולן, כל השאר, נידונים בחנק. והוא מדייק מן הכתוב "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו" — איש אחד בלבד נידון על עבירה זו בסקילה ולא עשרה אנשים, וכל השאר נידונים רק בחנק כדין הבא על אשת איש.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת׳. רַבִּי אוֹמֵר: תְּחִילָּה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ׳וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ׳״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: על הנאמר "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" (ויקרא כא, ט), רבי אומר: תחילה, וכן הוא אומר: "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו" (דברים כב, כה).

מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: רַבִּי כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: אֲרוּסָה יָצְאָה לִשְׂרֵיפָה, וְלֹא נְשׂוּאָה. וְהָכִי קָאָמַר: אִם תְּחִילַּת בִּיאָה בִּזְנוּת – בִּשְׂרֵיפָה. אִידָךְ – בְּחֶנֶק.

ותוהים על משפטו הסתום של רבי: מאי קאמר [מה אמר], מה הקשר בין הדברים? אמר רב הונא בריה [בנו] של ר' יהושע: רבי כשיטת ר' ישמעאל סבירא ליה [סבור הוא], שאמר שרק בת כהן ארוסה שזנתה יצאה לשריפה, ולא נשואה, שנשואה נידונה כשאר נשים. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין: אם תחילת ביאה בזנות שזוהי ביאה ראשונה לה, שלא נבעלה לאיש — הרי היא נידונה בשריפה, אידך [בכל מקרה אחר] כשכבר היתה נשואה, ואין זו ביאה ראשונה לה — נידונה בחנק.

מַאי ״וְכֵן״? כִּי הָתָם. מָה הָתָם, בִּתְחִילַּת בִּיאָה קָמִשְׁתָּעֵי קְרָא, הָכָא נַמִי, בִּתְחִילַּת בִּיאָה קָמִשְׁתָּעֵי קְרָא.

ושואלים: מאי [מהו] "וכן", מה שייך לכאן דין "ומת האיש לבדו"? ומשיבים: הכוונה היא לומר דשהדין כאן הוא כי התם [כמו שם], מה התם [שם] בנערה המאורסה בתחילת ביאה (בביאה ראשונה) קמשתעי קרא [מדבר הכתוב], הכא נמי [כאן גם כן] בתחילת ביאה קמשתעי קרא [מדבר הכתוב].

אֲמַר לֵיהּ רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי: מָר לָא הָכִי אָמַר. וּמַנּוּ? רַב יוֹסֵף.

אמר ליה [לו] רב ביבי בר אביי: מר [מורנו] לא הכי [כך] אמר. ומעירים: ומנו [ומיהו] מורה זה? — רב יוסף.

רַבִּי כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: נִשֵּׂאת לְאֶחָד מִן הַפְּסוּלִין, מִיתָתָהּ בְּחֶנֶק.

והוא פירש: רבי כשיטת ר' מאיר סבירא ליה [סבור הוא], שאמר: בת כהן שנשאת לאחד מן הפסולין כגון לממזר ונאפה תחתיו — מיתתה בחנק ולא בשריפה.

וְהָכִי קָאָמַר: אִם תְּחִילַּת אַחֲלָתָהּ בִּזְנוּת, בִּשְׂרֵיפָה. וְאִידָךְ – בְּחֶנֶק. וּמַאי ״וְכֵן״?

והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין את דברי רבי: אם תחילת אחלתה [חילולה] בזנות — היא נידונה בשריפה, ואידך [ובמקרה אחר] שכבר נתחללה על ידי עצם נישואיה לפסול לה — נידונה בחנק. ומאי [ומה פירוש] של החלק הנוסף בדברי רבי "וכן"?